דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

ומר חכמים סברי, כולה בית שער,  אדעתא דגינה הוא דעבידא, בעיקר נעשה עבור הגינה, ולכן אפילו שההיכר ציר הוא לכיוון הבית, מכל מקום הוא נחשב כפתח של הגינה ופטור הוא מן המזוזה [ברש"י הביא עוד פירוש אחר בענין זה].

אביי ורבא עבדי בענין זה כדברי רבה ורב יוסף, שכאשר ההיכר ציר לכיוון הגינה, כולם סוברים שפטור הבית שער ממזוזה, וחולקים רק כאשר ההיכר ציר הוא לכיוון הבית.

ורב אשי עביד בענין זה כדברי רב ושמואל לח ומרא.

והלכתא כרב ושמואל לחומרא. ובכל האופנים, ואפילו אם ההיכר ציר [23] הוא לכיוון הגינה חייב הבית שער במזוזה כדעת רבי יוסי.

איתמר: לול הפתוח מן הבית לעליה חלל שהיה ברצפת העליה ודרכו היו עולים במדרגות מן הבית לעליה ויורדים מן העליה לבית, וסביב למדרגות היו עושים ארבע מחיצות כדי שלא יוכלו להכנס בני הבית אל העליה ובני העליה אל הבית ללא רשות. ולפעמים המחיצות היו מסביב המדרגות גם בעליה וגם בבית, ולפעמים בעליה בלבד או בבית בלבד. ובמחיצה היה פתח.

אמר רב הונא: אם יש לו לאותו לול פתח אחד או בעליה או בבית, חייב במזוזה אחת. ואם יש לו שני פתחין, חייב בשתי מזוזות [ולקמן מפרשינן מה חידש רב הונא].

אמר רב פפא: שמע מינה מדרב הונא, האי אינדרנא [חדר] דאית ליה ארבעה באבי [פתחים], חייב בארבע מזוזות.

והוינן בה: פשיטא! כיון שיש לחדר ארבעה פתחים, ודאי שחייב בארבע מזוזות.

ומשנינן: לא צריכא, אף על גב דרגיל הוא להשתמש בחד מן הפתחים יותר מאשר בשאר הפתחים, מכל מקום כל הפתחים חייבים [24] במזוזה [ומה שאמרנו למעלה ש"במזוזה הלך אחר הרגיל" היינו באופן שישנם רק שני פתחים, שאז הולכים אחרי הפתח הרגיל ורק הוא חייב במזוזה, אבל כשישנם שלשה או יותר פתחים, לא הולכים אחרי הרגיל, שאין פתח אחד מבטל את שאר הפתחים. ויש מפרשים שרק פתח המשמש לאדם אחד ושאר האנשים נכנסים מפתח אחר אז אותו פתח פטור, אבל פתחים המשמשים לכניסת כולם ובפתח אחד משתמשים יותר מאשר בשאר פתחים אזי כל הפתחים חייבים במזוזה].

וזהו מה שחידש רב פפא, שאף על פי שהרגילות היתה רק בפתח אחד, מכל מקום כל הפתחים חייבים במזוזה.

אמר אמימר: האי פתחא דאקרנא פתח שנמצא בקרן זוית של הבית [יש מפרשין שרוח רביעית פרוצה [25] במלואה, ויש מפרשים (חזו"א) שהפתח עשוי מפרצה בשתי הדפנות הצמודות], חייב במזוזה.

אמר ליה רב אשי לאמימר: והא לית ליה לפתח זה פצימין?!

אמר ליה: עדי הרי, אלו ראשי הכתלים, משמשים כפצימין של הפתח.

רב פפא איקלע [הזדמן] לבי מר שמואל, חזא ההוא פתחא [ראה את אחד הפתחים] דלא הוה ליה אלא פצים אחד משמאלא [מצד שמאל של הפתח]. ועבידא ליה והיתה עשויה לאותו פתח מזוזה.

אמר ליה רב פפא לשמואל: כמאן אתה סובר שקבעת מזוזה, האם כרבי מאיר שמחייב במזוזה אף על פי שאין אלא פצים אחד? אימר דאמר רבי מאיר כאשר הפצים מימין, אבל כאשר הפצים משמאל מי אמר רבי מאיר שחייב במזוזה? והרי צריך לקבוע את המזוזה בימין!

מאי היא מנין דין זה שהמזוזה תהיה בצד ימין?

דתניא: כתוב "וכתבתם על מזזות ביתך", ודורשים: ביאתך מן הימין. דהיינו בימין ביאתו לבית. אתה אומר שביאתך היא מן הימין, או אינו אלא מצד שמאל?

תלמוד לומר "ביתך".

מאי תלמודא היאך אתה דורש מ"ביתך" שצריך צד ימין?

אמר רבה: דרך ביאתך [שדורשים "ביתך" לשון ביאה] כדרך בואך לבית תקבע את המזוזה, ולא כיציאתך מן הבית. וזה מן הימין, דכי עקר איניש כרעיה [כשאדם עוקר את רגלו ללכת], רגל דימינא עקר ברישא [26] [27] [בתחילה], ומזה לומדים שקביעת המזוזה תהיה בימין הכניסה לבית.

רב שמואל בר אחא קמיה [לפני] דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר: מהכא לומדים שקביעת המזוזה היא בצד ימין, וכתוב בספר מלכים "ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקב חור בדלתו ויתן אותו אצל המזבח מימין בבוא איש בית ה', ונתנו שמה הכהנים שומרי הסף את כל הכסף המובא בית ה'." וכשאדם היה נכנס לעזרה מצד מזרח והלך לצד מערב, אותו ארון שעמד בצד צפון של המזרח היה בצד ימין של הנכנס. ומזה רואים שביאת האדם למזבח היתה בצד ימין, ולכן נתנו שם את הארון. ומזה נלמד שדרך ביאה של אדם היא תמיד לצד ימין. והוא הדין במזוזה שכתוב דרך ביאה צריך לקובעה בצד ימין.

ומפרשינן, מאי היכן שנינו את דברי רבי מאיר שמספיק פצים אחד לחיוב מזוזה.

דתניא: בית שאין לו אלא פצים אחד רבי מאיר מחייב במזוזה.

וחכמים פוטרין כיון שאין לו שני פצימין.

מאי טעמא דרבנן שהצריכו שני פצימין? "מזוזות" כתיב, ומעוט מזוזות היינו שתים.

מאי טעמא דרבי מאיר שמספיק פצים אחד?

דתניא: כתיב בפרשת שמע "וכתבתם על מזוזות ביתך", שומע אני ממשמעות הפסוק שכתב מזוזות ולא מזזת, מיעוט מזוזות דהיינו המספר הקטן ביותר שאפשר לפרש את המילה מזוזות וזהו שתים. כשהוא אומר "וכתבתם על מזוזות ביתך" בפרשה שניה והיה אם שמוע, שאין תלמוד לומר, שלכאורה מילה זו מיותרת, שכבר כתוב מזוזות בפרשה ראשונה [פרשת שמע], וכיון שכך הוי המילה מזוזות המוזכרת בשתי הפרשיות ריבוי אחר ריבוי, וכלל הוא בידינו שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. מעטו הכתוב למזוזה אחת, לומר שאפילו אם אין בפתח אלא פצים אחד חייב הוא במזוזה, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: אינו צריך ללמוד מרבוי אחר רבוי, שמספיק מזוזה אחת.

כשהוא אומר בפרשת קרבן פסח "וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות", שאין תלמוד לומר שתי מזוזות, שפירוש המילה מזוזות הוא לכל הפחות שתי מזוזות, ואם כן המילה "שתי" מיותרת.

אם כן מה תלמוד לומר "שתי", זה בנה אב, שכל מקום שנאמר מזוזות אינו אלא אחת, עד שיפרט לך הכתוב שתים כמו שפרט בפרשת קרבן פסח. וכיון שכך במזוזה שכתוב סתם "מזוזות", מפרשים שכונת הכתוב הוא למזוזה אחת. וזהו דעת רבי מאיר שמספיק פצים אחד לחיוב מזוזה.

תנו רבנן: כתוב בפרשת מזוזה "וכתבתם על מזוזות". יכול יכתבנה [את המזוזה] על האבנים [28] של המזוזות, ככתוב "וכתבתם על מזוזות", ומשמע על המזוזות עצמם!?

נאמר כאן במזוזה כתיבה, ונאמר להלן בפרשת גט כתיבה "וכתב לה ספר כריתות", מה להלן בגט, כתיבה על הספר [29],אף כאן במזוזה כתיבה על הספר.

או כלך לדרך זו? אולי נלמד באופן אחר את הגזירה שוה:

נאמר כאן במזוזה כתיבה, ונאמר להלן כשנצטוו לכתוב את התורה על האבנים כשעברו את הירדן כתיבה "וכתבת עליהן את כל דברי התורה".

מה להלן כשעברו את הירדן כתבו על האבנים, אף כאן במזוזה [30] על האבנים?!

נראה למי דומה מזוזה: דנין את כתיבת המזוזה שהיא כתיבה הנוהגת לדורות, מכתיבה של גט שהיא כתיבה הנוהגת לדורות. ואין דנין כתיבה הנוהגת לדורות מזוזה, מכתיבת התורה על האבנים שהיא כתיבה שאינה נוהגת לדורות, אלא הוראת שעה היתה.

וכמו כן צריך לכתוב בדיו בין במזוזות ובין בגט [31], וכמו שנאמר להלן בספר ירמיה לגבי כתיבת פרשת איכה על ידי ברוך בן נריה "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו". ולמדים מזה שכל מקום שצריך כתיבה בספר צריך לכתוב בדיו.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: רחמנא אמר "וכתבתם על מזוזות" ומשמע שצריך כתיבה על הסף ממש ולא בקלף, ואת אמרת שנילף שכותבים את המזוזה על הקלף בגזירה שוה דכתיבה כתיבה מגט!? ואיך אפשר לעקור את משמעות הפסוק שצריך כתיבה על הסף על ידי זה שלמדים גזירה שוה.

אמר ליה: אמר קרא "וכתבתם" ומשמע שצריך כתיבה תמה [שלמה], וכתיבת דיו על האבנים איננה כתיבה תמה [לפי שאינה מתקיימת, תוס'], אלא רק על הספר שייך כתיבה תמה, והדר ואחר הכתיבה, אמרה תורה לשים אותה על המזוזות של הפתח.

והוינן בה: ומאחר דכתיב "וכתבתם" ודורשים שאי אפשר לכתוב את המזוזה על האבן אלא על הספר, האי גזירה שוה שלמדים ממנה שכותבים על הספר למה לי? הרי גזירה שוה זו מיותרת.

ומשנינן: אי לאו דילפינן האי גזירה שוה, הוה אמינא ליכתבא אאבנא יחקוק את הכתב בסכין על גבי האבנים [ועל ידי חקיקה אפשר לכתוב כתיבה תמה גם על אבן] והדר ליקבעה אסיפא - ואחר החקיקה יקבע את האבן שחקק בה בצורת הפתח, ועל ידי זה יקיים את הפסוק "וכתבתם" כתיבה תמה, שעל ידי חקיקה היא כתיבה תמה, ואחר כך יקבענה במזוזת הפתח, קא משמע לן הגזירה שוה שצריך כתיבה בספר ולא באבן [עיין בשטמ"ק פירוש אחר].

שנינו במשנה: ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו, ואפילו כתב אחד [אות אחת] מעכבן.

והוינן בה: פשיטא שכתיבת אות אחת מעכבת שהרי כתוב "והיו לטוטפות" ומשמע לשון הויה ועכוב.

אמר רב יהודה אמר רב: לא נצרכא משנתינו להשמיע אלא לקוצו של יו"ד שגם הוא מעכב [יש מפרשים שהוא הרגל הימנית של היו"ד, ויש מפרשים שזה הכיפוף בצד שמאל של גג היו"ד, והוא הנקרא קוצו של יו"ד של רבינו תם].

והוינן בה: והא נמי פשיטא שקוצו של יו"ד מעכב, שהרי הוא חלק מהאות?

ומשנינן: לא נצרכא אלא לאידך דין שהשמיע רב יהודה. דאמר רב יהודה אמר רב: כל אות שאין גויל שאין גליון חלק של קלף מוקף לה מסביב מארבע רוחותיה אלא נוגעת אות אחת בחברתה פסולה.

וזהו שכתוב ואפילו כתב אחד מעכבן, שאפילו הלכות ומשפט אות אחת מעכב את התפילין, ואם אות אחת בתפילין אינה מוקפת גויל התפילין פסולות.

הערות

[23] כתב הט"ז (רפ"ט ד') שחצר שנמצאת אחורי הבית ואיננה פתוחה לרשות הרבים, ויש פתח בינה לבין הבית. צריך לקבוע את המזוזה בימין הכניסה לחצר, ואפילו אם ההיכר ציר הוא בבית גם כן קובעים בימין הכניסה לחצר. כי כל מה שהולכים אחרי הכר ציר זה דווקא כשיש שני חדרים שכל אחד פתוח לרשות הרבים, וכשיש פתח ביניהם דינו תלוי בהיכר ציר, אבל כשרק אחד פתוח לרשות הרבים והשני הוא פנימי, בזה לא הולכים אחרי הכר ציר כמבואר בראשונים, ומניחים את המזוזה בימין הכניסה לחדר הפנימי, והוא הדין בחצר שהיא לפנים מהבית ואיננה פתוחה לרשות הרבים. שקובעים את המזוזה בימין הכניסה לחצר, ואפילו כשההיכר ציר בתוך הבית. אך הבית מאיר (יו"ד) חולק עליו, ומדמה את דין החצר לדין גינה המבואר בסוגיא. שכיון שהגינה פטורה ממזוזה, הרי תמיד קובעים את המזוזה בימין הכניסה לבית ואפילו כשההיכר ציר הוא בגינה. והוא הדין חצר שהיא פטורה ממזוזה. ממילא מקום המזוזה הוא בימין הכניסה לבית. ואף על פי שמבואר ששערי חצירות חייבים במזוזה, ואם כן מוכח שחצר איננה כמו גינה, ביאר הבית מאיר שכל חיוב שערי חצירות הוא כמו שכתב רבינו מנוח [הובאו דבריו לעיל] משום שמשם הולכים לבית. אך החצר עצמה פטורה ממזוזה. ואם כן תמיד קובעים את המזוזה בפתח שבין החצר לבית. בימין הכניסה לבית. וסיים הבית מאיר שנלך אחרי לשון בני אדם, שהם אומרים נכנס מהחצר לבית. ונצא מהבית לחצר. הרי שהכניסה היא לבית, ואם כן המזוזה בימין כניסתו לבית. שזוהי דרך הכניסה וזהו המחייב במזוזה. וכתב החזו"א שסברת הט"ז היא שחצר עצמה חייבת במזוזה, וכדעת הרא"ש שאף על פי שאין לה תקרה היא חייבת במזוזה. כיון שכך דרך חצר להיות בלי תקרה, וכיון שהיא חייבת במזוזה אין דינה כמו גינה המבואר כאן. ולכן קובע את המזוזה בימין הכניסה לחצר.

[24] הקשה בשיטה מקובצת (אות ג) כיצד אפשר ללמוד זאת מדברי רב הונא. והרי בדינו של רב הונא הוא רגיל בשני הפתחים במידה שווה. שהרי אחד מהם הוא כניסה ללול והשני ליציאה. ואיך אפשר ללמוד מזה לפתח שאינו רגיל בו שהוא חייב במזוזה. ולכן פירש השיטה מקובצת בשם הר"מ שלא כמו רש"י. ושני פתחים שאמר רב הונא שניהם נמצאים בכניסה ללול. או ביציאה מהלול. והוא רגיל באחד מהם יותר מאשר בשני. ועל זה אמר רב הונא ששניהם חייבים במזוזה. ואם כן אפשר ללמוד מזה לאינדרונא שיש בה ארבעה פתחים. שכולם חייבים במזוזה ואפילו בפתח זה שאינו רגיל בו.

[25] כך פירש הרא"ש (הלכות מזוזה סי' י"ד) והטור (רפז). ותמה הפרישה (רפז ג) הרי מבואר בגמ' לעיל שאכסדרה פטורה ממזוזה כיון שאין לה פצימין והיא פרוצה במלואה. ופסק כך הטור. ומדוע כאן חייב במזוזה. ותירץ הפרישה שכאן מדובר שיש לפתח דלת ולכן חייב במזוזה. וכתב החזו"א שלכאורה כוונת הפרישה היא, שכאשר יש דלת חייבים במזוזה גם בלי פצימין. אך דחה החזו"א זאת. שהרי הגמ' מקשה כאן בפתחא דאקרנא מדוע חייב והרי אין לו פצימין. ומתרצת הגמ' שראשי הכותל הם הפצימים. אם כן מוכח שיש כאן פצימים. ולכן ביאר החזו"א שכאשר עושים דלת שוב מוכח מזה שראשי הכותל נעשו לשם פצימין, וחייב במזוזה.

[26] כתב המחבר (או"ח קכג ג) שכאשר פוסעים לאחור אחרי תפילת שמונה עשרה, צריך לפסוע בהתחלה ברגל שמאל, וכתב המגן אברהם שהטעם הוא, מכיון שמבואר כאן שדרך האדם לפסוע בימין תחילה, לכן אחרי התפילה פוסעים בשמאל תחילה להראות שקשה לנו ללכת מלפני הקב"ה.

[27] כתב המרדכי (סי' תתקסב) שאם זהו הטעם, אם כן באיטר שדרכו לעקור רגל שמאל תחילה ישתנה הדין ויקבע מזוזה בשמאל. וכמו שמצאנו בתפילין שאיטר חלוק משאר האנשים ומניח תפילין בימין. הוא הדין במזוזה יהיה דינו לקובעה בשמאל. ודחה המרדכי, שתפילין מיועדים רק למניח, ולכן איטר מניח בימין. אך מזוזה מיועדת לכל הבאים לבית, ואפילו כשהוא איטר לא ישתנה הדין וקובע בימין.

[28] בהגהות מיימוניות (פ"א מתפילין אות ז) הוכיח מזה שקלף המזוזה איננו צריך עיבוד לשם קדושת מזוזה. שאם נאמר שצריך עיבוד לשמה, אם כן איך יש צד בגמרא שיכתבו את המזוזה על אבן, והרי באבן לא שייך עיבוד לשמה. אלא מוכרח מזה שמזוזה איננה צריכה עיבוד הקלף לשם מזוזה.

[29] התוס' הקשו על זה שהרי מפורש במשנה בגיטין שאפשר לכתוב גט על עלה של זית ועל קרן של פרה ולא צריך ספר. ומה שכתוב בתורה ספר כריתות בא ללמד שצריך שתהיה בגט ספירת [ביאור ופירוש] דברים. אבל אין צורך בקלף דווקא. ולכן פירשו התוס' שמה שלומדת הגמ' כתיבה כתיבה, אין הלימוד מגט [כמו שפירש רש"י], אלא מפרשת סוטה או מספר תורה של מלך, שבשניהם נאמר דין כתיבה בספר.

[30] תמה הקרן אורה, הרי יש הלכה למשה מסיני שמזוזה נכתבת על דוכסוסטוס, שזהו מקום מסויים בקלף, ואם כן איך שייך ללמוד מגזירה שווה שיכתבו את המזוזה על אבנים, הרי יש הלכה למשה מסיני מפורשת שהיא בקלף דווקא.

[31] גם בזה הקשו התוס' שהרי מפורש במשנה בגיטין שאפשר לכתוב גט גם בסם ובסיקרא, ואין צורך בדיו דווקא. והתוס' באמת מפרשים שאין כוונת הגמרא על גט, אלא על פרשת סוטה או ספר תורה של מלך.

אדעתא [על דעת] הגינה הוא דעבידא [שעשויה], כדי להגיע לגינה, ולא לצורך כניסה לבית, וגם פתח זה שבין בית השער לקיטונית פטור.

מספרים: אביי ורבא עבדי [היו עושים] כשיטת רבה ורב יוסף בפירוש המחלוקת, ולא היו נותנים מזוזה בשני הפתחים של בית השער, לא לגינה ולא לקיטונית, וכחכמים. ואילו רב אשי עביד [היה עושה] כשיטת רב ושמואל בפירוש המחלוקת לחומרא [ולהחמיר] כשיטת ר' יוסי, ששני הפתחים חייבים במזוזה. ומסכמים: והילכתא [והלכה] כרב ושמואל לחומרא [להחמיר].

א איתמר [נאמר]: לול (ארובה) שפתוח מן הבית לעלייה, וגרם מדרגות עובר בו, אמר רב הונא: אם יש לו פתח אחד לאותו מעבר, מצד הבית או מצד העליה — חייב במזוזה אחת, אם יש לו שני פתחין, מלמטה ומלמעלה — חייב בשתי מזוזות. אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] מדברי רב הונא, האי אינדרונא דאית ליה [אותו חדר שיש לו] ארבעה באבי [שערים] — חייב בארבע מזוזות. ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] לומר אלא אף על גב [אף על פי] שרגיל להשתמש רק בחד [באחד מהם].

ב אמר אמימר: האי פיתחא דאקרנא [הפתח שנמצא בקרן, בזוית הבית] חייב במזוזה. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והא לית ליה [והרי אין לו] פצימין, מזוזות! אמר ליה: עדי פצימי [אלה הם פצימיו] כלומר, הקצוות של הקירות הם הם הפצימים שלו.

מסופר, רב פפא איקלע לבי [הזדמן לבית] מר שמואל, חזא ההוא פיתחא דלא הוה ליה [ראה פתח אחד שלא היה לו] אלא פצים (מזוזת שער) אחד משמאלא [מצד שמאל] של הכניסה, ועבידא ליה [ועשה לו] מזוזה לאותו פצים, אמר ליה [לו] רב פפא: כמאן [כמי] אתה נוהג, כדעת ר' מאיר, המחייב מזוזה בפתח שיש לו פצים אחד? אימר [אמור] שאמר ר' מאיר בפצים שנמצא מימין, אבל מצד שמאל מי [האם] אומר?

ושואלים: מאי [מה] היא? מנין שצריך ליתן מזוזה בצד ימין? דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר "על מזוזות ביתך" (דברים ו, ט) יש לדורשו: ביתך = ביאתך, מן הימין, מצד ימין של ביאתך לבית. אתה אומר מן הימין? או אינו אלא משמאל! תלמוד לומר "ביתך". ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד בזה] כיצד למדים מכאן שהוא מן הימין? אמר רבה: דרך ביאתך היא מן הימין, דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר [שכאשר עוקר אדם את רגליו להיכנס לבית, את רגלו הימנית עוקר] תחילה.

רב שמואל בר אחא קמיה [לפני] רב פפא משמיה [משמו] של רבא בר עולא אמר, מהכא [מכאן] יש ללמוד לתת את המזוזה מימין הנכנס, שנאמר: "ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקב חור בדלתו ויתן אותו אצל המזבח מימין בבוא איש בית ה' ונתנו שמה הכהנים שומרי הסף את כל הכסף המובא בית ה' "(מלכים ב יב, י), משמע שמה שמיועד לבאים לבית נותנים בצד ימין של הנכנס.

ועוד מבררים: מאי [מהו] הדבר שהוזכר בשם ר' מאיר? דתניא [ששנויה ברייתא]: בית שאין לו אלא פצים אחד — ר' מאיר מחייב במזוזה, וחכמים פוטרין. ומסבירים, מאי טעמא דרבנן [מה טעמם של חכמים]? מפני ש"מזוזת" (דברים ו, ט) כתיב [נאמר], בלשון רבים, עד שיהיו שתי מזוזות לבית.

מאי טעמא [מה טעמו] של ר' מאיר שדי במזוזה אחת? כפי דתניא [ששנויה ברייתא]: "מזוזת" (דברים ו, ט) — שומע אני מכאן מיעוט מזוזות שתים, כשהוא חוזר ואומר "מזוזת" בפרשה שניה ("והיה אם שמוע". שם יא, כ), שאין תלמוד (צורך) לומר לכאורה, ולפיכך הוי [הרי זה] ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, ובכך מעטו הכתוב למזוזה אחת, אלו דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר: אינו צריך לראיה זו, אלא כשהוא אומר: "על המשקוף ועל שתי המזוזת" (שמות יב, כב) — שאין תלמוד (צורך) לומר "שתי", שהרי נאמר מזוזות, ומיעוט רבים שנים, אלא מה תלמוד לומר "שתי"? זה בנה אב, מכאן למדים בבנין אב שכל מקום שנאמר "מזוזות" אינו אלא אחת, עד שיפרט לך הכתוב שתים.

ג ועוד בענין מזוזה תנו רבנן [שנו חכמים]: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים ו, ט) — יכול יכתבנה את המזוזה על האבנים של הפתח? לכך נאמר כאן במזוזה כתיבה, ונאמר להלן כתיבה בספר תורה, מה להלן נאמרה מצות כתיבה על הספר, בקלף וכיוצא בו — אף כאן במזוזה על הספר.

או כלך (לך) לדרך זו: נאמר כאן במזוזה כתיבה ונאמר להלן כתיבה לכתוב את דברי התורה על אבנים בכניסה לארץ (שם כז, ג), מה להלן על האבנים עצמן, אף כאן על האבנים!

ואומרים: נראה למי לאיזה ענין הדבר דומה? דנין מצות כתיבה הנוהגת לדורות במזוזה מכתיבה הנוהגת לדורות בספר תורה, ואין דנין כתיבה של מזוזה הנוהגת לדורות מכתיבה על האבנים שאינה נוהגת לדורות, אלא בשעת הכניסה לארץ. ומנין שלדורות נוהגים על הספר — כמו שנאמר להלן: "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את הדברים האלה ואני כתב על הספר בדיו" (ירמיהו לו, יח).

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי, רחמנא אמר [התורה אמרה]: "על מזוזת" שמשמעו בפשטות שיכתוב על המזוזות עצמן, ואת אמרת [ואתה אומר]: נילף [נלמד] "כתיבה כתיבה" בגזירה שווה? מדוע אין אנו מפרשים כפשוטו! אמר לו, אמר קרא [המקרא]: "וכתבתם על מזוזות" (דברים ו, ט) — תחילה כתיבה תמה, לכתוב את הפרשיות בשלימות, והדר [ואחר כך] צריך ליתן אותן על המזוזות של הבית.

ושואלים: ומאחר דכתיב [שנאמר] "וכתבתם", ומכאן אנו למדים, האי [זו] הגזירה שוה "כתיבה כתיבה" למה לי? ומשיבים: אי לאו [אם לא היתה] הגזירה שוה, הוה אמינא ליכתבא אאבנא [הייתי אומר שיכתוב על אבן] וליקבעה אסיפא [ואחר כך יקבע אותה את האבן בסף], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שצריך כתיבה על ספר.

ד שנינו במשנה: ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו, ואפילו כתב אחד (אות אחת) מעכבן. ואומרים: פשיטא [פשוט] הדבר שאפילו אות אחת מעכבת!

אמר רב יהודה, אמר רב: לא נצרכא אלא לקוצו של יו"ד. ואומרים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט], שכיון שהוא חלק מהאות בוודאי שבלעדיו האות פסולה! ומשיבים: לא נצרכא אלא לאידך [להלכה האחרת] של רב יהודה, שאמר רב יהודה אמר רב: כל אות שאין גויל (קלף) מוקף לה מארבע רוחותיה, שהיא נוגעת באות אחרת — הרי זו פסולה, אף על פי שהאות עצמה כתובה כראוי.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

area is made for the purpose of reaching the garden, not for entering the house, and therefore even with regard to the entrance between the gatehouse and small room, one is exempt from placing a mezuza at the entrance of the small room.

The Gemara relates that Abaye and Rava would act in accordance with the explanation of Rabba and Rav Yosef, i.e., they would not place a mezuza on the two entrances of a gatehouse, neither to the garden nor to the small room, in accordance with the ruling of the Rabbis. And Rav Ashi would act in accordance with the explanation of Rav and Shmuel, stringently, i.e., following the ruling of Rabbi Yosei that both entrances require a mezuza. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the explanation of Rav and Shmuel, stringently.

§ It was stated: With regard to an aperture that opens from the ceiling of a house occupied by one person to a loft occupied by another, with a walled staircase leading from the lower floor to the loft, Rav Huna says: If the staircase has one entrance, i.e., one doorway, either from the house or from the upper story, one is obligated to affix one mezuza; if it has two entrances, both from below and above, one is obligated to affix two mezuzot. Rav Pappa says: One can learn from that statement of Rav Huna that with regard to this type of room that has four gates, one is obligated to affix four mezuzot. The Gemara asks: Isn’t it obvious? The Gemara explains: No, it is necessary to teach that even though one is accustomed to using one particular gate, nevertheless, all four require a mezuza.

Ameimar said: With regard to this entrance which is located at the corner of a house, one is obligated to affix a mezuza. Rav Ashi said to Ameimar: But it does not have doorposts. Ameimar said to him: These [adei] are its doorposts, i.e., the end of the walls serve as its doorposts.

The Gemara relates: Rav Pappa happened to come to the house of Mar Shmuel, where he saw a certain entrance that had only one doorpost to the left of the entrance, and yet Mar Shmuel had affixed a mezuza to that doorpost. Rav Pappa said to him: In accordance with whose opinion did you do this? Did you act in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who deems one obligated to affix a mezuza to an entrance that has only one doorpost? But one can say that Rabbi Meir says that one must do so only in a case where the doorpost is to the right of the entrance. Does he say that it requires a mezuza if the entrance is to the left?

The Gemara asks: What is the source for this requirement that the mezuza be affixed to the right side? As it is taught in a baraita: When the verse states: “And you shall write them upon the doorposts of your house [beitekha]” (Deuteronomy 6:9), the word beitekha is interpreted as biatekha, your entry, i.e., the mezuza must be affixed to the side by which you enter, which is from the right. Do you say it is from the right, or is it only from the left? Therefore, the verse states: Your house [beitekha]. The Gemara asks: What is the biblical derivation here? Rabba says: The mezuza is affixed in the way that you enter the house, which is from the right, as when a person lifts his foot to begin walking, he lifts his right foot first. Therefore, the mezuza is affixed to the right side of the doorway.

Rav Shmuel bar Aḥa said before Rav Pappa in the name of Rava bar Ulla that the requirement that the mezuza be affixed to the right of the entrance is derived from here: “And Jehoiada the priest took a chest, and bored a hole in the lid of it, and set it beside the altar, on the right side as one comes into the House of the Lord; and the priests that kept the threshold put in there all the money that was brought into the House of the Lord” (II Kings 12:10). This indicates that an object designed for those entering a house is placed to the right of the one entering.

The Gemara further inquires: What is this statement of Rabbi Meir, referred to by Rav Pappa, that he deems one obligated to place a mezuza on an entrance that has only one doorpost? As it is taught in a baraita: With regard to a house that has only one doorpost, Rabbi Meir deems one obligated to affix a mezuza, and the Rabbis deem him exempt from affixing a mezuza. The Gemara asks: What is the reasoning of the Rabbis? It is written: “And you shall write them upon the doorposts of your house” (Deuteronomy 6:9), in the plural, which indicates that there must be two doorposts.

The Gemara asks: What is the reason of Rabbi Meir, that one doorpost suffices to obligate one to affix a mezuza? As it is taught in a baraita: When it states “doorposts” (Deuteronomy 6:9), I would derive the minimum number of doorposts, which is two. When it says “doorposts” in the second passage (Deuteronomy 11:20), this also serves to teach a halakha, as otherwise there is no need for the verse to state this. This is one amplification following another amplification, and the principle is that an amplification following an amplification is stated only in order to restrict its extent. In this manner the verse restricted the minimum number to one doorpost. This is the statement of Rabbi Yishmael.

Rabbi Akiva says: This proof is not necessary. Rather, when the verse states: “And strike the lintel and the two doorposts” (Exodus 12:22), one can claim that there is a superfluous word in this verse, as there is no need for the verse to state “two,” since the minimum of doorposts is two. What is the meaning when the verse states “two”? This established a paradigm that anywhere where it is stated “doorposts,” it means only one doorpost, unless the verse specifies that it is referring to two doorposts.

The Sages taught in a baraita: The verse states: “And you shall write them upon the doorposts of your house, and upon your gates” (Deuteronomy 6:9). One might have thought that one writes a mezuza on the stones of the entrance. To counter this, an expression of writing is stated here, with regard to a mezuza, and an expression of writing is stated there. Just as there the mitzva of writing means on a book, i.e., parchment, so too, a mezuza must be written on a book.

The baraita suggests: Or perhaps, go [kalekh] this way, i.e., one can suggest a different interpretation: An expression of writing is stated here, with regard to a mezuza, and writing is stated there, with regard to the mitzva of writing the words of the Torah on stones upon the entry to Eretz Yisrael (Deuteronomy 27:3). Just as there, the words are written on the stones themselves, so too here, the mezuza should be written on the stones.

The baraita continues: Let us see to which it is similar, i.e., which comparison appears more apt. We derive writing that is performed in all generations, i.e., that of a mezuza, from another writing that is performed in all generations, but we do not derive writing that is performed in all generations from writing that is not performed in all generations. And furthermore, a mezuza must be written with ink, as it is stated below: “And Baruch said to them: He dictated all these words to me, and I wrote them with ink in the scroll” (Jeremiah 36:18).

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: The Merciful One states: “Upon the doorposts,” which indicates that a mezuza should be written on the doorposts themselves, and yet you say: Let us derive a verbal analogy between “writing” and “writing,” to teach that one writes it on parchment. Why isn’t the verse interpreted in accordance with its straightforward meaning? Rav Ashi said to him: The verse states: “And you shall write them [ukhtavtam],” which means that it should first be complete writing [ketiva tamma], i.e., the full passages written down, and only then should one place them “upon the doorposts” of the house.

The Gemara asks: And since it is written: “And you shall write them,” from which it is derived that the mezuza should be written first and then placed on the doorpost, why do I need this verbal analogy between “writing” and “writing”? The Gemara explains that were it not for the verbal analogy, I would say that one should write the passages of a mezuza on a stone, and afterward affix the stone to the doorpost. To counter this, the verbal analogy teaches us that a mezuza must be written on a scroll.

§ The mishna teaches: With regard to the four passages that are in the phylacteries, i.e., the two passages that are written in the mezuza and two additional passages (Exodus 13:1–9, 11–16), the absence of each prevents fulfillment of the mitzva with the others, and the absence of even one letter prevents fulfillment of the mitzva with the rest of them. The Gemara asks: Isn’t it obvious that the inclusion of every letter is necessary?

Rav Yehuda says that Rav says: It is necessary to state this ruling only to teach that even the absence of the thorn, i.e., a small stroke, of a letter yod prevents fulfillment of the mitzva. The Gemara asks: But isn’t this also obvious, since the letter is not formed properly? Rather, it is necessary only according to another statement that Rav Yehuda says. As Rav Yehuda says that Rav says: Any letter that is not encircled with blank parchment on all four of its sides, as its ink connects to the letter above it, below it, preceding it, or succeeding it, is unfit.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומה תלמוד לומר שתי זה בנה אב שכל מקום שנא' מזוזה אינה אלא אחת עד שיאמר שתי, וא"ת אדרבא נילף מהכא לומר מה כאן שתי אף כל מקום שנא' מזוזות ר"ל שתי, וי"ל דא"כ לא יכתוב שתי וממילא ידענא דמזוזות משמע שתי מדלא כתי' מזוזה וא"כ למאי כתביה אלא לומר כאן שתי ולא בעלמא אע"ג דכתי' מזוזות. וא"ת אכתי לישתוק משתי ולכתוב מזוזות דלשתמע שתי ומ"מ ילפינן גבי מזוזות דהכא דר"ל אחת משום דאין רבוי אחר רבוי אלא למעט כדקאמר ר' ישמעאל, וא"כ קשיא לר' עקיבא דאמר דאין צריך לאוכוחי מאין רבוי אחר רבוי אלא משתי, שהרי יכול לומר הכי שכן אמת דבתר דכתב שתי לא צריכינן לטעם דאין רבוי:
אבל מ"מ קשה למאי כתב רחמנא תיבה דשתי מיותרת כיון דנוכל למילף מאין רבוי וכו', וי"ל דשתי אצטרי' לגופיה דאי לאו שתי ה"א דניליף מזוזות דפסח ממזוזות דשמע מה להלן אחת משום דאין ריבוי אחר ריבוי אף כאן לכך אצטרי' שתי ובתר דאכתיב שתי קאמר דלא צריכינן לטעם דאין רבוי אחר רבוי ואע"ג דמזוזות משמע שתים מדאצטרי' ריבוי אחר ריבוי למעט מזוזה אחת שכן הלשון דמזוזות משמע שתים מ"מ כיון דרבוי אחר ריבוי אוקי לשון מזוזות דר"ל אחת ניליף נמי מיניה לכך אצטרי' שתי, וא"ת אכתי למאי אצטרי' שתי בלא שתי נמי משמע דר"ל שתי דא"כ לכתוב מזוזה דמדכתב מזוזות ע"כ הוו שתים, י"ל דודאי אי כתב מזוזה היה ר"ל אחת ומ"מ בעבור זה לא נניח דאעפ"י דכתב מזוזות שלא נאמר דר"ל אחת מאחר דנוכל למילף לה מאידך, אי נמי איכא למימר הכי והכי והוה אמינא דמספק יצא באחת לכך אצטרי':
ומ"מ קשיא דאיך הוה ילפי' פסח מצרים מפ' שמע דעדין לא נכתבה. וי"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה ואעפ"י שלא נאמרה עדיין ניתנה לידרש, אי נמי ע"כ נראה שנאמרה שמע והיה אם שמוע בשעת פסח מצרים ואעפ"י שנכתבה במשנה תורה שהרי קדש והיה כי יביאך נאמרו בשעת יציאת מצרים וכסוב בהם והיה לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך אלמא הזהיר אז הקב"ה על התפילין והתפילין הם נעשים מארבע פרשיות הללו א"כ היה צריך שנאמרו אז בשעת יציאת מצרים:
ומ"מ קשה דלכתוב רחמנא גבי מזוזה מזוזה ולא מזוזות והוה משמע אחת וגבי פסח ליכתוב מזוזות דלשתמע שתים והוה ניחא דלא ליצטריך שתי כי היכי דלא תיליף ממזוזות דשמע לומר אחת דגבי שמע מזוזה כתיב והכא מזוזות:
וי"ל דאצטריך ליה למכתב מזוזות מזוזות דאי כתיב מזוזה מזוזה הוה אמינא דנבעי שתים דכי היכי דכי כתיב מזוזות מזוזות אמינא דר"ל אחת משום אין רבוי, כמו כן כשיכתוב מזוזה נימא דר"ל שתי משום אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, וא"ת א"כ למאי היה צריך גבי פסח לכתוב מזוזות אפי' אי לא כתב אלא מזוזה ילפינן דר"ל שתים משמע בסגנון דלעיל, וי"ל דנימא מילתא דאתיא בג"ש או בילפותא כתב לה קרא בלא טרחא רק מלשון רבים ללשון יחיד ולעולם נימא דמזוזה רבי שתים לכך אצטריך לכתוב מזוזות מזוזות לאוקומי לחדא. וא"ת א"כ לא לכתוב אלא חדא מזוזה וגבי פסח מזוזות, וי"ל דז"א דצריך לכתוב בכל פרשה ופ' הנכתבת במזוזה לשון מזוזה כדי להורותנו שהם נכתבות במזוזה שב' פרשיות דשמע והיה אם שמוע הנכתבות במזוזה כתוב בהם מצות מזוזה וד' פרשיות דתפילין כתוב בהם אזהרת תפילין וא"כ לא מצי למשתק, וא"כ דבעי קרא לומר אחת ובעי ג"כ למכתב בב' פרשיות ע"כ צריך לכתוב מזוזות דאי כתיב מזוזה בפרשה אחת דלהוי חדא הרי לא כתב בב' פרשיות ואי כתב מזוזה מזוזה הוו תרי כדפרישית לכך צריך לכתוב בתרווייהו מזוזות, וא"ת והלא אי כתב מזוזה מזוזה נימא לעולם חדא ומאי דכפלה כדי להורותנו בכל פרשה שהן נכתבות במזוזה וא"כ אכתי קשה דלכתוב מזוזה מזוזה, וי"ל דז"א דכל זמן דאיכא למדרש קראי לגופייהו יש לנו לדורשם ולאו לאוקמי להו ליתור פרשה, ועוד דאין טעם שרוצה לכתוב דינם בפרשיות היפך מטעם שכתבם גם לגופם שהרי נוכל לומר דלשתיהם נתכוין ולעולם בעי שתים, דליכא למימר אי נימא דלגופם לומר ב' איכתבו איך נוכל לומר דלכתבם בפרשיות כתבם נימא דדוקא לגופייהו כתבם, דז"א שהרי יכול לכתוב מזוזות בחדא פרשה מדכתב מזוזה בב' פרשיות ש"מ לכתבם בב' פרשיות נתכוין וא"כ כיון דכשנרצה לומר שלכתבם בב' פרשיות נוכל לומר דר"ל אחת לבד ונוכל לומר דר"ל שתים ובשביל כך לא נמנע דין כתיבתם בפרשיות כדפרשי' קודם שיש לנו לומר שנכתבו לגופם לשתים משנאמר דלא, הילכך כל זמן דאיכתוב תרי נאמר דגם לגופייהו איכתבו ועוד דגם כי נימא דדוקא לדין פרשיות צריך לומר דלגופייהו נמי אתו לומר ב' דאי לחדא לבד אתו לכתוב מזוזות מזוזות דלהוו חדא ומדכתב מזוזה מזוזה דאיכא למטעי לומר שתים שמע מינה דבעי שתים, וכן נמי בזה הדרך נוכל לומר כשנכתב מזוזות מזוזות דבעינן לומר דגרעי אחדא, אי ק' לך נימא לעולם בעינן ב' כדמשמע מזוזות ומזוזות שני לא נכתב לריבוי ולמעט אלא לדין פרשה, שכמו כן יש לתרץ כיון דנוכל לומר דתרווייהו איכתוב לגופייהו לרבוי אחר רבוי ולאוקמיה אחדא ובעבור זה לא נמנע לומר דאיכתוב לשם הפרשה משום דאי לומר חדא לבד הרי היה יכול לכתוב מזוזה לבד בחדא פרשה ומדכתב מזוזות מזוזות שמע מינה דלדין הפרשה נכתבו, (ונוכל) ולא נוכל לומר כן שלשם פרשה איכתוב ולא לגופייהו יש לומר קודם דאיכתוב לגופייהו ולפרשה משנאמר דלא איכתוב לגופייהו, ועוד דע"כ גם לגופייהו איכתיב דאי לדין פרשה לבד ודנבעי לעולם ב' לכתוב מזוזה מזוזה כדפרישית דא"כ לכתוב מזוזה מזוזה והוה אמינא שתים, ואין לומר דלא נימא אלא אחת ומאי דאיכתוב תרי זימני משום מצות הפרשיות כדפרישית זאת הסברא גבי מזוזות, דז"א דמ"מ אוכל למימר דלכתוב מזוזות מזוזה דמזוזות נימא ב' מזוזות וממזוזה אזהרת הפרשה והרי אין כאן רבוי שהרי לא נכתב בלשון רבוי רק בלשון מיעוט ובודאי נאמר דלבד למצות הפרשה נכתב ומדכתב מזוזות ש"מ לריבוי אחר ריבוי כתביה, וא"כ צריך לומר דכי כתיב מזוזות מזוזות דגם למעוטי דרבוי אחר רבוי כתביה כמו לדין הפרשה וילפינן תרתי, וג"כ נוכח נמי הכרח לגבי דאי הוה כתיב מזוזה מזוזה דתבעי ב' ולא לומר דליכא אלא חדא ולפרשה איכתוב דא"כ לכתוב מזוזות כדפרישי' דלא משמע אלא חדא דליכא למימר דהוה משמע תרתי ודנימא דאיכתוב לפרשה דהא אוכחנא דע"כ ר"ל חדא:
וא"ת מנ"ל דדרשא דמזוזות מזוזות דאתא לאוקמי אחדא קאי לומר אעפ"י שאין לו אלא מזוזה אחת, נימא דלעולם בעינן מזוזות כדמשמע ומיעוט דרבוי אחר רבוי אתא לומר דלא נכתוב אתרי מזוזות דאי לאו הכי הוה אמינא דצריך לכתבם בכל מזוזה ומזוזה כדמשמע וכתבתם על מזוזות דמשמע על שניהם ואתא מזוזות דאין צריך לכתבם על שניהם ומ"מ נבעי בדלת ב' מזוזות קודם שתתחייב במזוזה כדמשמע מזוזות דאיירי בפתח שיש לו ב' מזוזות, וכן למאן דאמר זה בנה אב דשתי נאמר אדרבה זה בנה אב שכל מקום שנאמר מזוזות ר"ל שתי דאע"ג דכתב מזוזות ה"א דבעי שיהיה לסף ב' מזוזות ולעולם אין צריך לכתוב כי אם מזוזה אחת ולהכי אתא לומר מה להלן נתינת הדם על שתי המזוזות אף כאן הכתיבה על שתי המזוזות למאן דיליף הא מפסח דלכתוב הפרשיות אב' מזוזות:
וי"ל דע"כ דרשא דמזוזות ובנין אב דשתי לא מצי אמר לענין כתיבת ב' מזוזות כדפרישית משום דאין לכתוב לעולם כי אם על מזוזה אחת כדדרשינן מדכתיב ביתך דדרשינן דרך ביאתך ימין אלמא לא כתבינן כי אם אימין ביאה לבד וא"כ ע"כ דרשא דמזוזות לגבי דנבעי פצימין אתא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
וא"ת מאי שנא דגבי מזוזה דרשי' מזוזות לרבוי אחר רבוי ודאתא למעט וגבי תפילין דרשינן לטטפת לטוטפות לטטפות כולהו ולא נימא דלמעוטי אתא כמו גבי מזוזוה וכן נמי גבי דפנות דסוכה דבסכת בסכת בסוכות דאתא לד' דפנות אימא דאתא למעוטי:
וי"ל דאי הוו כתיבי לטוטפות לטטפות כדכתיב גבי מזוזה דכתיב מזוזות מזוזות (הדא) הוה דרשינן למעוטי כמו גבי מזוזה, אבל מפני שב' חסרין ואחת מלא נאמר מה תרי חסרין לגופייהו לב' כתיב ולא לרבוי אחר רבוי למעט כמו כן שלישי המלא לא נאמר דאתא לרבויי ולמעט אלא לגופיה, ומ"מ דוחק לחלק דאי השנים איכתוב לגופייהו שידררשו כולם בסגנון אחד ועוד דאליבא דר' עקיבא דאמר טט שתים ופת שתים א"כ מחדא לטטפת משמע ד' אימא דאינך אתו לרבוי אחר רבוי למעט, ושמא לר' עקיבא להכי נימא דלא אתי למעט משום רבוי אחר רבוי דא"כ לא ליכתוב אלא תרתי ומדכתב ג' ש"מ לא אתא להכי שהרי אין לומר דנתרבו שני רבוין אחר רבוי לעשות מעוט אחת:
וא"ת אימא דאתא לב' מיעוטין דב' בתים דלרבוי אחר רבוי נמעט אחד, ושמא י"ל דלא מצינו שנדרש כי אם רבוי אחד למעט ולא ב' רבויין דאתו לב' מיעוטין, ומ"מ נוכל לומר דגם כי נימא הכי מ"מ נוכל לומר דאדרבה אתא למעט שהרי אינן צריכין להדרש בסגנון אחד, אלא נראה לומר דכל כמה דמצינן למדרש דאתו לגופייהו לא מוקמינן להו ליתורי ודאתו לרבוי אחר רבוי למעט ולכך בתפילין דנוכל לומר דאתו לגופייהו לד' בתים וכן בסוכה לד' דפנות מוקמינן להו לגופייהו אבל גבי מזוזות אי אפשר לאוקמינהו לגופייהו שהרי אין יכול להיות בפתח לכל היותר כי אם ב' מזוזות ולא ד' הילכך נוכל לומר דאתו לרבוי אחר רבוי למעט לאוקמי אחדא:
וא"ת לר' עקיבא נבעי ג' בתים, וי"ל דר' עקיבא סבר דלאו לגופייהו איכתוב ולא למיעוט אלא לאזהרת פרשיות וכך קבלה מסיני דאין להוסיף על ד' בתים:

פרש"י בד"ה ל"א מתשובת כו' ולא בא למעוטי כו' לו לבדו כו' ולאתויי פתחא כו' הד"א ובד"ה עדי כו' פצימין הס"ד ובד"ה מימין כו' קיר צפוני של מזבח אל כו' ובד"ה להלן כו' שעת היתר הס"ד ואח"כ מ"ה שנאמר להלן כו' כלומר צריך לכתוב כו' הד"א כצ"ל:

תוס' בד"ה כמה שנאמר כו' ותימה גדולה פירושו דהא מכשירין גט בסיקרא ובסם כצ"ל:

בד"ה וכתבתם כו' דה"נ כתיבה דהתם וכתבת על האבנים כו' כצ"ל:

בא"ד אלא מכתיבה תמה לא שייכא על האבנים כו' עכ"ל היינו ע"י דיו דילפינן מג"ש לא שייכא על האבנים שאין כתיבת הדיו מתקיימת אבל ע"י חקיקת סכין הוה שייך להתקיים כדקאמר דאי לאו ג"ש ה"א ליכתבה אאבנים וק"ל:

גמרא ל"צ אע"ג דרגיל בחד. קשה דזה לא שמעינן מדר"ה:

רש"י ד"ה פצים אחד. וציר הפתח הוא בזוית כו'. כצ"ל. והנה הרמב"ם פסק כחכמים דבאין לו אלא פצים אחד פטור וכן סתם השו"ע ר"ס רפ"ז והש"ך כתב שם דעת הרא"ש דביש לו פצים א' מימין חייב. ומצד שמאל פטור והוא משום דפוסק כר"מ וכר"פ דמפרש דאף ר"מ לא אמר אלא כשהוא מימין. וסיים בזה ונראה דיקבענה בלא ברכה. ופשוט דקאי על אם הוא מצד ימין. והבה"ט העתיק משמו דאף מצד שמאל שהוא פטור נ"ל דיקבענה בלא ברכה. ושרי ליה מאריה:

והילכתא כרב ושמואל לחומרא. ומצריך מזוזה לתרוייהו דס''ל כרבי יוסי: לול הפתוח מן הבית לעלייה. זהו דרכן ארובה באמצע העלייה ועולין לה מן הבית במעלות ועושין ד' מחיצות סביב המעלות למטה כדי שלא ירד אדם מן העלייה לבית כי אם ברשות בעליה ועושין פתח במחיצות וכן עושין בני עליה ד' מחיצות סביב הארובה למעלה ובהן פתח: אם יש לו ב' פתחים. אחד בבית ואחד בעלייה כדפירשתי: אע''ג דרגיל בחד. מינייהו טפי דהא דאמרן לעיל הלך אחר הרגיל ה''מ כגון תרי בבי ורגיל בחד בטילה אידך לגביה אבל תלתא לגבי חד לא בטלי ל''א מתשובת הגאונים הלך אחר הרגיל שהיה רגיל שבני אדם רגילים לצאת ולבא בו ולמעוטי פתחא דרבי שאינו עשוי אלא לו לבדו ולאיתויי פתחא דרב הונא שהיה רגיל אף לאחרים אבל ב' פתחים או ג' לחדר אחד וכולן נעשו לביאת כל בני הבית שהיו מרובין ותשמיש אחד בחדר תדיר והוצרכו לו פתחים הרבה כולן חייבין במזוזה. ואף על פי שנתמעט תשמיש ואינן צריכין עכשיו לכולן אלא לאחד מהן: דאקרנא. בקרן זוית של בית: והא אין לה פצימין. מזוזות אלא ראשי הכתלים: עדי. הרי כלומר אלו ראשי הכתלים הן הן פצימין: פצים אחד. שהיה הפתח אצל הזוית וציר הפתח הוא הזוית ואין אצלו כלום ואין לו פצים אלא סף שסוגר בו: כר''מ. מפרש לקמן דמחייב מזוזה לבית שאין לו אלא פצים אחד: מאי היא. מנלן דמימין: ביאתך מן הימין. דרך ימין לביאה: דרך ביאתך. לביאה ולא ליציאה: מימין בבוא איש בית ה'. כשהיה אדם נכנס לפתח עזרה מזרחי והולך למערב ה''ל אותו ארון מימין שהיה נתון אצל קיר צפוני של מזבח מימין בבוא אצל המזבח אלמא דרך ימין הויא ביאה וכל דבר הנתון דרך ביאה צריך ליתנו מימין: מיעט הכתוב למזוזה. שאם אין בו אלא פצים אחד חייב: שאין תלמוד לומר שתי. דמיעוט מזוזות שתים: להלן כתיבה. וכתב לה ספר (דברים כד): ולהלן כתיב. וכתבת על האבנים: ספר כריתות נוהג לדורות. כתיבת אבנים הוראת שעה היתה: שנאמר להלן כו'. כלומר וצריך ליכתוב בדיו בין במזוזות בין בגט כמו שנאמר מפיו יקרא אלי וגו' כלומר מהאי קרא נפקא דספר בדיו בעינן: רחמנא אמר על מזוזות. דמשמע כתבם על הסף ממש ולא באגרת: כתיבה תמה. ואין כתיבה תמה על העצים ואבנים אלא על הספר: והדר. שימה במזוזות: ג''ש. כתיבה כתיבה: ליכתבא אאבנים. יחקקה בסכין על האבנים דהויא כתיבה תמה: והדר ליקבעה. לאבן אסיפא בצורת הפתח ואיקיים כתיבה תמה והדר על המזוזות:
מ''ר כשהוא אומר מזוזות בפרשה שניה שאין ת''ל. משמע קצת דכתיבי מזוזות מלא בב' ווי''ן ולא מזוזת חסר דהא רבי ישמעאל אית ליה יש אם למסורת בריש סנהדרין (דף ד:) גבי לטטפת ומיהו אין ראיה מזה דה''נ אשכחן ר''ע דאית ליה יש אם למקרא בההיא דלטטפת ובפרק כל שעה (פסחים דף לו.) אית ליה יש אם למסורת: נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה. ופירש בקונטרס גבי גט דכתיב וכתב לה ספר כריתות וקשיא דהא תנן (גיטין דף יט.) על עלה של זית ועל קרן של פרה כותבין ודקאמר ספר לספירת דברים ונראה לפרש דדריש מכתיבה דפרשת סוטה או מכתיבה דמשנה תורה שהמלך כותב דכתיב (דברים יז) וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר והיינו נוהג לדורות ואם תאמר אדרבה נילף מגט וי''ל דמזוזה וס''ת חובת דורות ומצות. מ''ר: כמה שנאמר להלן כו' פירש בקונטרס כלומר וצריכה ליכתב בדיו בין מזוזה בין גט כמה שנאמר להלן ותימה גדולה פירושו דהא מכשירין גט בסיקרא ובסם (גיטין דף יט.). מ''ר: וכתבתם אמר קרא כתיבה תמה והדר על מזוזות. צריך הוא לדרשה דכתיבה תמה דלא מצינו למימר אמר קרא וכתבתם והדר על מזוזות דה''נ כתיבה דהתם וכתבת על האבנים ולא אמרינן וכתבת והדר על האבנים אלא מכתיבה תמה דריש כדפירש הקונטר' דכתיבה תמה לא שייכא על האבנים לפי שאינה מתקיימת. מ''ר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד