דף לו - א
אמר רב חסדא: סח בין הנחת תפילה של יד להנחת תפילה של ראש חוזר ומברך על של ראש!
ודייקינן: סח, אין, צריך לברך על של ראש, אך אם לא סח, לא מברך על של ראש.
וקשה, והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבי יוחנן: על תפלה של יד אומר "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין", על תפילין של ראש אומר "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין". ומוכח מדברי רב חייא שבין סח בין לא סח מברך שתים, אחת על של יד ואחת על של ראש? ומתרצינן: אביי ורבא דאמרי תרוייהו לפרש שאם לא סח בין הנחת תפילה של יד לתפילה של ראש מברך אחת רק על של יד בלבד, ופוטר בברכה זו גם [34] את של ראש, ורק אם סח [35] בין הנחת תפילה של יד לשל ראש מברך שתים דהיינו שמברך על של ראש ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על מצות תפילין" בנוסף לברכה שבירך על של יד, וזהו ששלח רב חייא, שבאופן זה שסח יברך שתים.
תנא: סח בין הנחת תפילה של יד להנחת תפילה של ראש ולא בירך ברכה על של ראש עבירה היא בידו שהרי נתחייב ברכה על של ראש ונמצא מניח תפילין של ראש בלא ברכה [36], וחוזר עליה על עבירה זו מערכי המלחמה כמבואר במסכת סוטה [דף מ"ד] על הפסוק "מי האיש הירא ורך הלבב ישוב לביתו" וזהו הירא מעבירות שבידו, ועבירה זו של הנחת תפילה של ראש בלא ברכה גם היא נחשבת לעבירה לענין שישוב הירא ממנה לביתו.
תנא: כשהוא מניח תפילין, מניח את של יד תחלה ואחר כך מניח את של ראש. וכשהוא חולץ את התפילין חולץ את של ראש תחלה ואחר כך חולץ את תפילין של יד.
והוינן בה: בשלמא זה שאומרים כשהוא מניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש, למדים זאת מדכתיב בפסוק: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפת בין עיניך" הרי שפירש לנו הכתוב סדר הנחת תפילין: של יד תחילה ואחר כך [37] של ראש. אלא דין זה כשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד, מנלן?
אמר רבה: רב הונא אסברה לי שלומדים את סדר חליצת התפילין מזה שאמר קרא: "והיו לטוטפת בין עיניך". כל זמן שבין עיניך יהו שתים! ואם יקדים לחלוץ את של יד הרי ישאר עם תפילה אחת בלבד בין עיניו.
תנו רבנן: תפילין שהניחן קודם עמוד השחר [38] ועדיין לא הגיע זמן תפילין, מאימתי מברך עליהם? משעת הנחתן! משעה שהגיע זמן שאפשר להניחם, והיינו משיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת בריחוק ד' אמות.
כיצד? היה משכים לצאת לדרך לפני זמן הנחת תפילין, ומתיירא שמא יאבדו התפילין אם ישא אותם בידו, מניחן בראשו בלא ברכה. וכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך עליהם. שהמשמוש הוא כמו הנחה.
ועד מתי מניחן? עד שתשקע החמה. רבי יעקב אומר: עד שתכלה רגל מן השוק לאחר חשיכה [חצי שעה כדאמרינן במסכת שבת דף כ"א לענין נר חנוכה] וחכמים אומרים: עד זמן שינה עד שהולך לישון יכול להשאירן עליו. ומודים חכמים ורבי יעקב שאם חלצן לצאת לבית הכסא או ליכנס לבית המרחץ ושקעה חמה שוב אינו חוזר אחר השקיעה ומניחן משום שלילה לאו זמן תפילין, [ולחלצן אין צריך, שאף למ"ד לילה לאו זמן תפילין האיסור בלילה הוא רק להניחן, ואם כבר מונחין עליו אינו עובר [39] איסור עיין בספר טהרת הקודש כאן, ובביאור הגר"א סימן ל' סעיף ב'].
אמר רב נחמן: הלכה כרבי יעקב שאמר מניח תפילין עד זמן שתכלה רגל מן השוק, וראיה לדבר שכך היא ההלכה דהא רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו התפללו בתפילין באורתא תפלת ערבית.
איכא דאמרי: אמר רב נחמן: אין הלכה כרבי יעקב.
הערות
[34] זוהי דעת רש"י ועוד הרבה ראשונים. שברכת להניח פוטרת בין תפילין של יד בין של ראש. ורק אם סח ביניהם צריך לחזור ולברך על של ראש ברכת על מצות תפילין. אך דעת רבינו תם שגם בלא סח צריך לברך על של ראש ברכת על מצות תפילין, ואם סח ביניהם צריך לברך על של ראש בין להניח תפילין ובין על מצות תפילין. כי ברכת להניח פוטרת גם את של ראש. וכשסח ביניהם ושוב אינה יכולה לפוטר את של ראש צריך לברך על של ראש להניח ועל מצות. ובביאור הגר"א (כ"ה ה') הקשה על דעת רבינו תם מהתוספתא בברכות (פ"ו הט"ו) שמבואר שם שהמניח תפילין מברך אשר קדשנו להניח תפילין. ולא נזכר כלל על מצות. הרי מוכח מזה שבדרך כלל [כשלא סח] יש רק ברכת להניח ולא על מצות. עוד הקשה מהתוספתא שם (הי"ט) שההולך להפריש תרומה ומעשרות מברך על כולם יחד ברכה אחת אשר קדשנו במצוותיו להפריש תרומה ומעשר. הרי שאפשר לכלול כמה מצוות בברכה אחת, וכמו כן אפשר לכלול תפילין של יד ותפילין של ראש בברכת להניח, ואין צורך בברכה נפרדת לשל ראש. והמחבר (כ"ה ה') פוסק כרש"י שבלא סח מברך רק ברכה אחת לשתיהן. והרמ"א פוסק כדעת רבינו תם שגם בלא סח מברך על של ראש על מצוות תפילין. אלא שהוסיף הרמ"א שטוב להוסיף אחרי הברכה השניה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מחשש שהלכה כרש"י וזוהי אם כן ברכה לבטלה. ובמשנה ברורה (ס"ק כ"א) כתב בשם הפרי מגדים שיזהר מאד לומר את הברוך שם וכו' רק אחרי שגמר להדק את התפילין של ראש על הראש. שאם יאמר את הבשכמל"ו לפני שקיים את מצוות של ראש, הרי זהו הפסק בין הברכה למצווה ויצאה הברכה לבטלה וצריך לחזור ולברך. והגרע"א בהגהות לשו"ע שם כתב עצה לצאת ידי כל הדעות בלי חשש ברכה לבטלה. שיכוין בברכת להניח תפילין כך. אם הלכה כרבינו תם הרי אני מכוין שתחול ברכת להניח גם על תפילין של ראש. אך אם הלכה כרש"י אני מכוין שברכת להניח תחול רק על של יד ולא על של ראש. וממילא חייב גם לדעת רש"י לחזור ולברך על של ראש כיון שברכת להניח לא פטרה את של ראש. ובביאור הלכה הוסיף שאין בזה איסור ברכה שאינה צריכה לפי רש"י [כשמכוין שברכת להניח לא תפטור את של ראש ושוב חייב לברך על של ראש], מכיון שעושה זאת כדי לצאת את כל הדיעות.
[35] וכל זה בסח שיחת חולין. אך אם ענה לקדיש וקדושה בין תפילין של יד לשל ראש נחלקו בזה הראשונים. המרדכי הביא דעת רבינו תם שבקדיש וקדושה אינו צריך לחזור ולברך על של ראש, שאין זהו הפסק מכיון שחייב לענות. והרא"ש (הלכות תפילין סי' ט"ו) כתב שגם בקדיש וקדושה חייב לחזור ולברך על של ראש. אך הוסיף הרא"ש שאין זה חמור כשיחת חולין. שבשח שיחת חולין בין של יד לשל ראש מבואר בגמ' להלן שעבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה. אך אם ענה קדיש וקדושה אף שזוהי עבירה משום שגורם ברכה שאינה צריכה, מכל מקום אין זו עבירה גדולה כל כך ואינו חוזר עליה מהמלחמה. ובבית יוסף הביא מתשובות הרשב"א (ח"ה סי' י"ג) שמותר לענות קדיש וקדושה בין של יד לשל ראש. אך צריך לחזור ולברך על של ראש. וצריך לומר בביאור דבריו, שזה שאין כאן איסור ברכה שאינה צריכה [שגורם לברך על של ראש עוד ברכה]. שנחשב שיש כאן צורך כדי לענות קדיש וקדושה. הרי שיש בזה שלש דעות בדין עניית קדיש וקדושה בין של יד לשל ראש. דעת ר"ת שאינו צריך לחזור ולברך על של ראש. דעת הרא"ש שחוזר ומברך ועובר באיסור ברכה שאינה צריכה. ודעת הרשב"א שחוזר ומברך ואין איסור ברכה שאינה צריכה. והגרע"א בהגהות לשו"ע הביא מתשובות פנים מאירות שאם בין של יד לשל ראש שומע את חבירו מברך על של יד, לכולי עלמא מותר לו לענות אמן, שכיון שגם האמן הוא על ברכת תפילין, אין אמן זה הפסק בין הברכה להנחת התפילין. והגרע"א תמה עליו שמוכח בכמה מקומות שגם אמן של אותה ברכה נחשב הפסק.
[36] זוהי דעת רש"י הסובר שהעבירה היא משום שלא חזר ובירך על של ראש. ונמצא שהניח של ראש בלי ברכה. אך יש בזה עוד שיטות בראשונים. מדעת רב האי גאון (המובא ברי"ף סוף ראש השנה) מבואר שיש איסור להפסיק בשיחה באמצע עשיית מצווה. ותפילין של יד ושל ראש כיון שהם שייכים זה לזה, הרי הם כמצווה אחת שאסור לדבר באמצע. ובאמת התרומת הדשן כתב, שהמניחים תפילין בחול המועד בלי ברכה, גם כן אסור להם לשוח בין של יד לשל ראש כפי שמוכח מדברי רב האי גאון האלו, שאיסור השיחה איננו מפני הברכה. ואם כן גם כשלא מברכים מכל מקום אסור לשוח. ודעת בעל המאור (בסוף ראש השנה) שזהו דין מיוחד בתפילין, שנאמר בהם והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. ולמדים מזה שצריך שתהיה הויה אחת לשניהם, דהיינו שיניחם בבת אחת בלי שום הפסק ביניהם ולכן אסור לשוח. ודעת הר"ן שם שהאיסור הוא מפני שגורם ברכה שאינה צריכה לחזור ולברך על של ראש.
[37] כתבו התוס' (ד"ה וקשרתם) שאף על פי שבכל מקום הדין שאין מעבירין על המצוות, אך בתפילין אין הדין כך. שאם נזדמן לידו תחילה תפילין של ראש, יעזבם ויניח קודם תפילין של יד, שכיון שמפורש בתורה שהסדר הוא בתחילה של יד ורק אחר כך של ראש, חייב להניח תפילין של יד קודם. ואם שכח והניח של ראש קודם, או שזזו תפילין של יד מהמקום [וזה כמו שאינם מונחות כלל] נחלקו בזה האחרונים, שיש אומרים שגם באופן זה צריך להוריד את של ראש. ולחזור ולהניח כסדר בתחילה של יד ואחר כך של ראש. אך דעת הט"ז שלא יוריד את התפילין של ראש מראשו. וביאר הביאור הלכה הטעם, שכיון שכל רגע שהתפילין עליו הוא מקיים מצווה, בוודאי שאין לנו לומר שיבטל כעת מצווה זו כדי שיקיימנה אחר כך באופן מובחר יותר. ולכן ישאיר את השל ראש על ראשו. ויחזור ויניח של יד.
[38] כך פירש רש"י שמדובר כאן קודם עמוד השחר. ויש לתמוה בזה. שהרי בהמשך הברייתא מפרש רש"י שברייתא זו סוברת שבלילה אסור מדאורייתא להניח תפילין. ולפני עמוד השחר הרי זהו לילה ואיך יכול להניח אז תפילין. אלא הרי בהמשך הברייתא מבואר שמדובר במי שיוצא לדרך ופוחד שיאבדו לו התפילין ולכן מניח אותן לפני שיוצא לדרך כדי שלא יאבדו. ובהמשך הסוגיא הלא מבואר שלצורך שמירת התפילין מותר להניח אותן בלילה. ואם כן מובן שיכול כאן להניח אותן לפני עמוד השחר כיון שזה לצורך שמירתם של התפילין. אך השיטה מקובצת (לו: אות א) חולק על רש"י. וסובר שזה שמותר תפילין בלילה לצורך שמירתם. זה רק לענין שאינו חייב להורידם. אך להניח מלכתחילה בלילה אסור גם כשזה לצורך שמירה. ואם כן קשה איך יכול להניח כאן תפילין לפני עמוד השחר. ותירץ השיטה מקובצת שמדובר באמת אחרי עמוד השחר. וזה שאינו יכול לברך בשעת ההנחה, כיון שעדיין לא הגיע הזמן משיכיר את חבירו בריחוק ד' אמות שזהו הזמן שאפשר לברך על התפילין. אך כיון שכבר עלה עמוד השחר הרי זהו יום גמור. ואין את האיסור של הנחת תפילין בלילה.
[39] זהו דעת רש"י והרמב"ם (פ"ד מתפילין הי"א) שלמאן דאמר שלילה אסור מן התורה בהנחת תפילין, זהו רק להניחם מתחילה. אך אם היו מונחים עליו מהיום ומשאיר אותם בלילה אין בזה איסור. והנה, חכמים ורבי יעקב מחלקים. שאם היו עליו התפילין מבעוד יום, יכול להשאירם עליו עד שתכלה רגל או עד זמן שינה. אבל אם חלצם שוב אסור לחזור ולהניחם. ובטעם החילוק פירש רש"י, שהם סוברים שלילה אסור מן התורה בתפילין. ולכן אם חלץ אסור לחזור ולהניח. מה שאין כן אם היו עליו כבר מהיום. אז אין איסור מהתורה להשאירם ויכול להמשיך ולקיימם עליו עד שתכלה רגל. אך הרבה ראשונים חולקים על זה. וסוברים שלפי המאן דאמר שלילה אסור מן התורה בהנחת תפילין, אסור גם להשאיר אותן עליו מהיום. והרא"ש (הלכות תפילין סי' י"ז) הביא מספר התרומה שהוכיח כך. ואחת מהראיות היא מהגמ' בנדה, שמבואר שם שבני ארץ ישראל כשהיו מורידים את התפילין היו מברכים על ההורדה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמור חוקיו. והביאו התוס' (להלן ע"ב ד"ה ושמרת) מרבינו תם שביאר שהמצווה שמקיימים בהורדת התפילין היא, כשמורידים אותן לפני הלילה ואז יש את המצווה של ושמרת שאסור להניח תפילין בלילה, ועל קיום מצווה זו מברכים לשמור חוקיו. ואם כן מוכח שיש איסור בהשארת התפילין מהיום, וכמבואר שעל מצווה זו להורידם לפני הלילה היו מברכים. ועל כן פירשו התוס' ועוד הרבה ראשונים, שחכמים ורבי יעקב סוברים שלילה מן התורה מותר בתפילין. ולכן אפשר להשאירם עליו. [עד שתכלה רגל או עד זמן שינה] וזה שמודים שאם חלצן שוב אסור להניח. זהו איסור מדרבנן שאסרו להניח בלילה מחשש שמא ירדם.
סח מברך שתים, נראה כשיטת רבינו תם ז"ל טפי, האחת דנראה כתקון שתי ברכות לשתי תפלין כיון דשתי מצות הן מדאמרי' תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, וא"ת א"כ דשתי מצות הן כל אחת מצוה בפני עצמה אמאי תקון של יד להניח דמשמע התחלת מצוה ובשל ראש על מצות דמשמע דעכשיו גומר המצוה כיון דשתי מצות הן הי' לנו לברך שתיהן בלשון אחד או בשתיהן לברך להניח או על מצות שהרי זו אינה גמר של זו, יש לומר דאע"ג דשתי מצות הן מכל מקום כיון דקרא קאמר דמצות דשל יד תקדים לשל ראש כדכתי' בכלהו פרשיות דתפלין וקשרתם לאות על ידך קודם והיו לטוטפות א"כ הוי כמאן דאמר קרא של ראש אע"ג דמצוה באפי נפשה היא והוו שתי מצות שצריכה האחת להיות קיימת לחבירתה דכשיברך על הקודמת יש לו לברך בלשון קדימה ועל המאוחרת בלשון גמר המצוה ולכך מברך בשל יד בלשון התחלה ובשל ראש בלשון גמר אע"פ שאינן מצוה אחת ואה"נ אלמלי היה יכול להניח של ראש קודם של יד כמו של יד לשל ראש היה מברך שתיהן בלשון אחד הילכך ליכא לאוכוחי מלשון הברכות דחדא מצוה היא:
ומהאי טעמא נמי יש לישב שיש ג"כ להקשות לפר"ת דמברך שתי ברכות ודשתי מצות נינהו כדפרישית אמאי כשסח חוזר ומברך הא תינח אי חדא מצוה היא כיון דלא גמר מצוה כשסח הרי כמאן דלא עבידא נמי דמי וצריך לחזור ולברך אבל אי תרי מצות נינהו למה צריך לחזור ולברך הרי תרי מצות נינהו ומה לנו בזה אם סח בנתים הרי יכול להסיח בנתים דכל חדא מצוה באפי נפשה היא, דהא ליתא משום דאע"ג דתרי מצות נינהו מדאינן מעכבות זו את זו מ"מ דקרא בעי כי עביד לתרווייהו דלקדים דידא לרישא ולכן בעינן שלא יהא היסח הדעת ביניהם ושיסיח ביניהם שהרי אם יסיח ביניהם נמצאשהשניה לא תהיה גמר לראשונה ולכך אסור לאסוחי בנתים וחוזר עליה מעורכי המלחמה והיכא דסח הצריכו לחזור ולברך ברכה ראשונ' שבירך כבר כדפר"ת דבסח מברך שתים על של ראש כדי להראות שזו מצוה שניה גמר לראשונה שהרי כשחוזר ומברך פעם אחרת ברכה ראשונה הרי עושה כאלו לא בירך כלל בעבור שלא גמר מצותו כמו שצותהו תורה הילכך כשחוזר ומברך על הראשונה ועל השניה ביחד דהיינו כשמברך שתים על השניה הרי הוא עושה השניה גמר לראשונה שהרי ברכה דלהניח דמברך פעם אחרת אינו שאותה ברכה דלהניח תהיה בשביל מצוה שניה של ראש דא"כ שתי ברכות למה יברך על מצוה אחת אלא משום שחוזר ומברך על הראשונה כדי שתהיה השניה גמר לראשונה כדבעי קרא:
וא"ת היאך יברך על הראשונה שכבר נעשית והרי הברכות צריכות להיות עובר לעשייתן הא ליתא משום דנהי דצריך לברך עובר לעשייתן, לכתחלה בעבור זה אין אנו אומרים דאם עשה המצוה בלא ברכה קודם לעשייתה שלא יהא יכול לברך אחר עשייתה, שהרי יש כמה מצות שמברכין עליה' לאחר עשייתן כגון טבילה {*) הגה"ה ודבריו תמוהים היכי קאמר דברכ' להניח הוא לאחר עשיית' והא אמרי' לעיל דל"ה ע"ב תפיל' מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן איני והא רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אביי ורבא דאמרי תרווייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה ופיר"שי דכיון דעדיין לא קשרו עובר לעשייתן הוה וכ"פ הר"מ והטור ז"ל בסי' כ"ה דצריך לברך קודם קשירתן שקשירה זו היא עשייתן ע"כ מפורש בהדיא דברכת להניח הוי עובר לעשיין ואיך כתב הרב דברכת להניח תהי מהברכות שמברכין עליהן לאחר עשייתן. ועוד קש' טובא במאי דקאמר דיש כמה מצות שמברכין וכו' הלא ליכא אלא טבילה לבד וכמו דאמרי' בפסחי' ד"ז ע"ב דכל הברכו' מברך עליהם עובר לעשיין חוץ מן הטבילה וכ"פ הר"מ בפי"א מה' ברכות וה"ט דאכתי גברא לא חזי וע"ש בתו' והרא"ש וצ"ע. ממני אג"ן ס"ט:} ונטילת ידים וברכה דלהניח וברכת אירוסין אלא שלכתחלה תקנו חכמים לברך קודם אך אם לא ברך קודם עשייתה צריך שיברך לאחריה הילכך גם בזו דבעי קרא שתהא שניה גמר לראשונה ושלא תהא הפסק ביניהם בהפסק יחזור ויברך על הראשונה וההיא ברכה שחוזר ומברך הויא אתחלתא דראשו' ונעשית השני' גמר לה שאין הפסק בניהם:
וי"מ דצריך לחזור ולמשמש התפילין של יד דאמרינן כל עידנא דמשמשי מברכי עלייהו, ולא נראה לי דמאי דאמרי' הכי הוו כשיש הפסק בין ההנחה והמשמוש אבל אם הסיח דעתו הרי אין לו לברך בשביל המשמוש שהרי אם יברך בעבור שמשמש בהם כמה פעמים זה אחר זה על המשמוש הרי יברך כמה ברכות לבטלה אלא אין מברכין על המשמוש אלא כשיש הפסק רב בין ההנחה והמשמוש ואי נימא יש היסח הדעת בעבור שסח הרי גם בלא משמוש נוכל לומר שיברך מטעם שפירשתי והרי סח מברך שתים על של ראש משמע בלא משמוש שהרי אם ימשמש הרי אין ברכה ראשונה נעשית על ראש כי אם על של יד דהוי כאלו היה מניחם פעס אחרת והרי סח מברך שתים משמע דשתיהם נעשות בהנחות של ראש לבד דומיא דלא סח מברך אחת על הנחה של ראש אלא נראה לומר דבלא משמוש קאמר כדפרי', והרי לפי מה שפירשנו ניחא שיטת ר"ת דאין לומר דמברך על שתיהם כי אם ברכה אחת אבל כשסח מברך בעבור שלא גמר המצוה קודם שסח והפסיק באמצע המצוה הרי יש לנו להקשות למה צריך חזור ולברך וכי מי שבירך קודם עשיית המצוה ופסק באמצעיתה יצטרך לברך היכן מצינו דבעי' שלא יהא היסח להדעת משהתחיל המצוה עד שיגמרנה ואפי' אם נימא הכי מ"מ היכן מצינו שיברכו על חצי מצוה שיצטרך לחזור לברך על חצי מצוה א"כ יברכו על מצוה אחת כמה ברכות על כל חצאין שבה, ועוד דאפי' נימא דצרי' לחזור ולברך הרי הי' לו לחזור ולברך ברכה ראשונה שבירך על התחלת עשיית המצוה דהיינו ברכה דלהניח ולא לעשות ברכה אחרת דהיינו על מצות, ואין לומר דבעבור שחוזר לברך משום גמר המצוה תהא הברכה בלשון גמר מצוה דא"כ לכל המצות היה להם לתקן שתי ברכות אחת שתהא בלשון התחלת מצוה דוגמא דתפילין דמברך בהתחלה להניח ולתקן ברכה אחרת שאם יסיח קודם שיגמרנה שיברך ברכה אחרת בלשון גמר והרי לא מצינו כן, ועוד דבשאר מצות אין אנו אומרים שיצטרך לחזור ולברך אלא אמרינן דאם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש ולא הצריכו ברכה דאם יצטרך לברך בשביל ההפסק הרי יברך בלשון ברכת התחלה ולא בלשון ברכה של גמר מצוה, אלא ודאי נראה שברכה זו שמברך עליה בלשון גמר הוי מפני שמצוה בפני עצמה היא ושיש לברך עליה בין סח בין לא סח אלא שמברך עליה בלשון גמר מפני שגמר לחברתה היא כדפירשית וכשסח חוזר ומברך על הראשונה כדפירשית:
ועוד קשיא לשיטת רש"י דלא סח מברך אחת דמשמע לשון זה דבההיא מילתא דאמרינן דלא סח מברך אחת אמרי' כמו כן דמברך שתים הילכך לפי' ר"ת ניחא דבין לא סח מברך אחת בין סח מברך שתים הכל קאי על ברכת תפילין של ראש, אך לפירש"י לא קיימי אחת דלא סח ושתים דסח על חדא מילתא דאחת דלא סח קאי לשל יד ושתים דסח קיימא חדא מינייהו לשל ראש, ועוד מאי מברך שתים דקאמר, לפי' ר"ת ניחא דקאמר דמברך שתים לאחר שסח, אך לפירש"י לא היה לו לומר סח מברך שתים אלא לומר סח מברך ברכה אחרת או מברך על של ראש ולמה לו להזכיר ברכה דיד שכבר בירכה ולא עוד אלא שיזכיר אותה בלשון עתיד כאלו יצטרך לברכה פעם אחרת והרי מה שברך קודם שסח כבר ברך אותה ואינו מצריך לברכה פעם אחרת הילכך מה שבירך כבר אין לו להזכירו בלשון מברך מה שעתיד והרי כבר בירכה ואין לקרותה מברך מה שברך כבר:
וגם קשיא לפי פי' שיט' רש"י מה שאמר סח בין תפלה לתפל' חוזר ומברך משמע חוזר ומבר' אותה ברכה שברך כבר והא לך לפיר"ת דהא דחוזר ומברך הברכה שברך כבר, אבל לפירש"י דר"ל דיברך ברכה אחרת שאינה בל' ברכה ראשונה אין כאן חוזר ומברך דמשמע שחוזר ומברך הברכה שברך אלא הי"ל לומר סח בין תפילה צריך לברך שיהא במשמעות לשון דיצטרך לברך ברכה שנתקן להכי, על כן נ"ל שטת ר"ת עיקרית והמנהג שאנו נוהגים לברך שתי ברכות עיקר:
תפילין שהניחן קודם עמוד השחר מברך עליהן משעת הנחתן, משעת זמן הנחתן דאמר פ"ק דברכות (ד"ט) בק"ש אחרים אומרים משרואה חבירו ברחוק ד' אמות ואמרי' התם לתפילין כאחרים פי' להנחת תפילין כאחרים כל"ה, ור"ל משעת הנחתן משעת הקבוע' להנחתן שאין להניחם קודם לכן, וזו השיטה שפירש"י למעלה כאחרים, ובספרים שלנו כתוב תפילין מברך עליהם משעת הנחתן כיצד היה משכים מניחן וכשיגוע זמנם ממשמש בהם ומברך והיינו הפי' דמברך עליהם משעת הנחתן כדפירש"י לעיל דר"ל משעה הקבועה להנחתן והרי אין להם שעה קבועה להנחתן שהרי יכול להניחם כל היום אלא הא דקאמר קבועה להנחתם שאינו יכול להניחם קודם לכן ולברך, ולפי שאינו רשאי להניחם קודם לכן ולברך קרי ליה שעת הנחתן דר"ל שיכול להניחם ולברך עליהם וזהו מה שמפרש לברך עליהם וממשמש בהם ומברך, והמשמוש אינו הנחה גמורה שיברך להניח על המשמוש אלא שאם היה מברך עליהם בלא משמוש איך יברך להניח וכבר הם מונחים בראשו ואינו עושה שום מעשה שדומה להנחה אבל הממשמש בהם ונזכר מהמצוה שנצטוה להניחם וממשמש לכך בהם הוי כאלו מניחם ומברך עליהם להניח כאלו היה מניחם:
225ימים לסיום הש״ס