דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - ב

תלמוד לומר שאם נהרג בתוך ל' יום האב פטור מלפדותו, דכתיב  "אך פדה תפדה" ודרשינן "אך" חלק שהנהרג פטור מפדיון, וכן בכור זה שיש לו שני ראשים הרי אינו יכול לחיות וכנטרף הוא, ומדוע חייב לפדותו?

ומשנינן: מ"אך" חלק אין ללמוד לכאן [50] כיון שעדיין הוא חי ולא מת, וזה שחייב עשרה סלעים ולא חמשה שאני הכא לגבי פדיון דבגולגולת תלא רחמנא שכתוב "חמש שקלים לגולגולת" וכיון שיש לו שני ראשים חייב עשר, חמש על כל ראש.

אמר מר לעיל: "ידך" זו קיבורת! [51] מנלן? דתנו רבנן: "על ידך" זו גובה [52] שביד דהיינו הקיבורת, שהיא סמוכה לכתף. אתה אומר זו גובה שביד, או אולי תאמר שמקום הנחת תפילין אינו אלא על כף ידך ממש?

אמרה תורה: הנח תפילין ביד והנח תפילין בראש, מה להלן בתפילין של ראש מקומם הוא בגובה שבראש כמו שלומדת הגמרא הלאה מהפסוק אף כאן תפילין של יד מקומם הוא בגובה שביד, שזה מקום הקיבורת.

רבי אליעזר אומר: אינו צריך ללמוד תפילין של יד מתפילין של ראש, אלא מכאן למדים זאת: הרי הוא הכתוב אומר לגבי תפילין של יד "והיה לך לאות" ודרשינן: "לך לאות" ולא לאחרים לאות. שמקום התפילין של יד אינו בכף היד הנראית לכל, אלא בחלק העליון שהוא מוסתר [53].

רבי יצחק אומר: אינו צריך ללימוד זה ללמוד מקום תפילין של יד, שהרי הוא הכתוב אומר: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם" ולמדים שתהא שימה בקיבורת שהיא כנגד הלב.

רבי חייא בריה דרב אויא מכוין ומנח ליה לתפילין של יד בהדי ליביה, שמלבד שהיה מניח את התפילין על הקיבורת שהיא כנגד הלב היה מטה את התפילין עצמם שיהיו נוטים לצד הלב [עיין בית יוסף סימן כ"ז ד"ה "ויטה"].

רב אשי הוה יתיב קמיה דאמימר, הוה ציריא בידיה היתה מכה בידו ומשום כך קרע את חלוקו כנגד המכה כדי שלא תדחק המכה וקא מתחזיין תפילין והיו התפילין נראים דרך מקום הקריעה. אמר ליה: לא סבר לה מר הא דדרשינן "לך לאות" ולא לאחרים לאות? והרי התפילין שלך נראות לכולם.

אמר ליה: אין הכוונה שלא יהיו התפילין של יד נראים, אלא רק שיהיו התפילין במקום שהוא מכוסה על פי רוב, שהוא רק "לך לאות", איתמר.

וזה שאמרנו דתפילין שבראש מקומם הוא בגובה שבראש, מנלן?

דתנו רבנן: "בין עיניך" זו גובה שבראש. אתה אומר זו גובה שבראש, או שמא תאמר מקום תפילין של ראש אינו אלא בין עיניך ממש?

נאמר כאן לענין תפילין "בין עיניך", ונאמר להלן "לא תשימו קרחה בין עיניכם למת", ודורשים: מה להלן לענין איסור קרחה קוראים "בין עיניכם" למקום גובה שבראש שיש בו שיער. והוא מקום שעושה קרחה, אף כאן לענין תפילין "בין עיניך" היינו גובה שבראש, שהוא מקום שעושה קרחה [54].

רבי יהודה אומר: אינו צריך ללימוד זה שהרי אמרה תורה: הנח תפילין ביד, הנח תפילין בראש, ודורשים מה להלן בתפילין של יד אמרה תורה הנח תפילין במקום הראוי ליטמא בנגע אחד שהיד נטמאת בנגע אחד בלבד, דהיינו כשיש שער לבן בנגע אף כאן בתפילין של ראש אמרה תורה הנח תפילין במקום הראוי ליטמא בנגע אחד שהוא גובה שבראש שנטמא בנגע אחד כשיש בו שער צהוב, לאפוקי מקום בין עיניך בין העינים דאיכא בשר ואיכא שער של גבות העינים וצריך שני סימני טומאה כדי שיטמא הנגע שאינו מטמא עד דאיכא שער לבן בבשר שבין העינים, ואיכא נמי שער צהוב במקום שער של גבות העינים!

שנינו במשנה: ארבע ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת, ורבי ישמעאל חולק וסובר שארבעתן ארבע מצות.

והוינן בה: מאי בינייהו בין תנא קמא ורבי ישמעאל, והרי בין לתנא קמא ובין לרבי ישמעאל חייב בארבע [55] ציציות ככתוב "על ארבע כנפות כסותך"?

ומשנינן: אמר רב יוסף: סדין בציצית איכא בינייהו, אם יש סדין של פשתן שמותר להטיל בו ציצית של תכלת שהיא צמר, ואף על גב שזהו שעטנז, מכל מקום התירה התורה שעטנז לצורך מצות ציצית ואומרים יבוא עשה של ציצית וידחה לא תעשה של כלאי בגדים. ובזה יש נפקא מינה בין תנא - קמא לרבי ישמעאל אם הטיל שלש ציציות ובהם תכלת בסדין פשתן, שלתנא קמא עובר באופן זה על איסור כלאים, שהרי לא מקיים מצות ציצית כלל, ולא נדחה הלא - תעשה של כלאים, ולרבי ישמעאל מקיים באופן זה מצות ציצית, ונדחה איסור כלאים.

רבא בר אהינא אמר לתרץ קושיית הגמרא מאי בינייהו: טלית בעלת חמש כנפות איכא בינייהו. שאם חתך קרן אחת באלכסון, ונעשתה שתי קרנים, חייב בגד זה בציצית [כמבואר לקמן דף מ"ג], ולמדים זאת מריבוי "אשר תכסה בה".

ומעתה לתנא קמא שאמר שכל הארבע מצוה אחת הן, הרי זוהי צורת המצוה, ולפיכך הריבוי הוא שגם בגד של חמש כנפות הוא בגד המחוייב בציצית, אך יש ליתן בו רק ארבע ציציות שהן מצוה אחת וזוהי צורתה. ולרבי ישמעאל חייב בגד זה בחמש ציציות משום שלדעתו הטלת ציצית בכל כנף היא מצוה בפני עצמה.

רבינא אמר לתרץ קושיית הגמ' מאי בינייהו: דרב הונא איכא בינייהו, דאמר רב הונא: היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת חייב חטאת. שאם יצא בטלית שיש בה חוטי ציצית אך אינה מצויצת כהלכתה ואין מקיים את מצות ציצית מחמת שאין בה מספיק חוטים, הרי הוא עובר על איסור הוצאה בשבת משום שחוטי הציצית באופן זה הם משוי ואינם טפלים לבגד, ומעתה, אם יצא בשבת בבגד שיש בו חוטי ציצית רק בשלש כנפותיו, לרבי ישמעאל איננו חייב חטאת כי קיים מצוה גם באופן זה, ולתנא קמא לא קיים מצוה כלל משום שאין חוטי ציצית בכל ארבעת הכנפות, וחייב חטאת, כדין מוציא בשבת.

אמר רב שישא בריה דרב אידי: האי מאן דבצריה לגלימיה שחתך באחת מן הקרנות חתיכה שנראית פגימה, ונראה כשתי קרנות, לא עבד ולא כלום לפוטרה מהציצית והבגד חייב עדיין בציצית, כי שוייה לבגד טלית בעלת חמש כנפות, וההלכה היא שבעלת חמש כנפיים [56] חייבת בציצית.

אמר רב משרשיא: האי מאן דצייריה לגלימיה שכפל טליתו ותלה את חוטי הציצית בקרנות הכפל, לא עבד ולא כלום. לא קיים מצות ציצית, שעכשיו חוטי הציצית אינם בקרנות, אלא באמצע הבגד שעל ידי כפילת הבגד לא פקע שם קרנות מהקרנות [ואף על גב שהדביק את הבגד אחרי שכפל], מאי טעמא? משום דכמאן דשרייה דמי, שסופו להתיר את הבגד, ומשום כך גם כשעדיין לא התיר נחשב הבגד כאילו הותר מהכפל, ונמצאו החוטים עומדים באמצע הבגד, ותנן נמי במשנה במסכת כלים לענין קבלת טומאה שכל דבר שאין לו בית קיבול אינו נחשב כלי, ושנינו כל חמתות הצרורות שאין שוליהן תפורים אלא צרורים וקשורים הרי הן טהורות שאינן נטמאות, ואף על גב שעכשיו יש להם בית קיבול רואים אותם כאילו הותר הקשר שלהן, חוץ מחמתות של ערביים שדרכם בכך לקשור את החמתות הנקובות ואין עומדים להתירן.

אמר רב דימי מנהרדעא: האי מאן דחייטיה לגלימיה שכפל [57] את טליתו שהיתה ארוכה ותפר [58] אותה אחר שכפל, לא עבד ולא כלום, ואינו יכול להטיל את חוטי הציצית עד שיתיר את התפירה, וכמו שאמרנו בכפל ודיבק. כי אם איתא דלא מיבעי ליה את אורך הטלית, משום שהיא ארוכה לו כשאינה כפולה, ליפסוק ולישדייה, שיחתוך את הנותר ויזרקנו, ויתלה הציצית בכנפותיה, ומזה שלא חתך את עודף הבגד הארוך אלא טרח לכופלו ולתופרו מוכח מזה שסופו של בגד זה שיתירו אותו ויאריכו אותו, ומשום כך נחשבות כנפותיו הראשונות לכנף הבגד ולא בטל מהם שם כנף גם אחר התפירה, ועכשיו הרי אינו יכול להטיל בכל ארבעת הכנפות שהרי כפולות הן ותפורות.

שנינו במתניתין: רבי ישמעאל אומר: ארבעתן ארבע מצות שארבעת חוטי הציצית בארבעת הכנפות הם ארבע מצות.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי ישמעאל שארבע ציציות הם ארבע מצות.

ומסקינן: ולית הלכתא כותיה כרב יהודה אמר שמואל שפסק כרבי ישמעאל, אלא כתנא קמא שארבעתן מצוה אחת.

רבינא הוה קא אזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא היה הולך אחריו בשבת שקודם הרגל שהיו נוהגין לדרוש בה הלכות הרגל, ראה רבינא שאיפסיק קרנא דחוטי שנחתכו חוטי הציצית של מר בר רב אשי ולא אמר ליה רבינא למר בר רב אשי ולא מידי, כד מטא מר בר רב אשי לביתיה, אמר ליה רבינא: מהתם איפסיק שנחתכו החוטים כבר קודם. אמר ליה מר בר רב אשי לרבינא: אי אמרת לי מהתם שדיתיה! אילו היית מגלה לי דבר זה מקודם כשנפסקו החוטים, הייתי זורק את הבגד ומורידו מעלי כבר באותו מקום, כדי שלא אחלל שבת, שכיון שחסרו החוטים באחת מהכנפות הרי זה משא, כי הלכה כתנא קמא.

ומקשים על מר בר רב אשי: מדוע אמר שאילו היה יודע שנפסקו חוטי ציציותיו היה מוריד את בגדו, והא אמר מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה והורדת הבגד ברשות הרבים ודאי אינה כבוד הבריות?

ומשנינן: תרגומה רב בר שבא קמיה דרב כהנא, פירש את הדין של גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה,

הערות

[50] כך פירש רש"י. אך תמוה מאד שאם כן העיקר חסר בגמרא. שקושיית הגמ' מבכור שנטרף היתה שגם בעל שני ראשים הוא כנטרף כי אינו יכול לחיות. ובתירוץ לא ענתה על זה הגמ' כלום, ורק רש"י ביאר שעכשיו מכל מקום לא מת. והשפת אמת כתב לבאר, שזה שנולד עם שני ראשים, מתחילת יצירתו היה תאומים. ורק אחר כך התקלקל אחד מהם ונדבק הראש לחבירו. וקושית הגמרא היא מדוע חייב הראש הזה בפדיון הבן הרי מכיון שלא נגמר גופו הרי הוא כנפל ופטור מפדיון הבן. ומתרצת הגמ' שכתוב בפסוק גלגלתם. וגולגולת זו יש לה קיום וחיות על ידי שמחוברת לגוף, ולכן חייבת בפדיון הבן ואינה כנפל שאין לו קיום.

[51] כתב המחבר (כז ז) שמקום הנחת תפילין של יד הוא רק בקיבורת שבחצי הזרוע התחתון הסמוך למרפק. וכן כתב הרמ"א (כז א). אך בביאור הגר"א חולק וסובר שכל הזרוע כשירה להנחת התפילין. ואפשר להניח גם בקיבורת שבחצי העליון של הזרוע. וכתב בביאור הלכה שהמחלוקת היא אם הקיבורת היא גם בחצי העליון של הזרוע או שהיא רק בחצי התחתון.

[52] כתב השפת אמת שהדיוק הוא מתיבת על ידך. שעל משמע לשון עליון וגובה. ובהמשך מקשה הגמ' אולי נאמר שההנחה היא בכף היד. ומתרצת הגמ' שנאמר והיה לך לאות ולא לאחרים לאות. והיינו שלא יהיו התפילין של יד נראים לאחרים. ולכן אי אפשר לומר שמקום הנחתם הוא בכף היד. ששם זה נראה לכולם. והקשה השפת אמת הלא אפשר להניחם בתוך כף היד ואז אינם נראים לכולם, ותירץ שזה אי אפשר לומר שהרי נאמר על ידך שזה לשון למעלה. ואם היה מניח בכף היד היה צריך להניח אותם בגב כפו כדי שיהיו למעלה.

[53] ותמה הקרן אורה הלא עדיין אפשר לומר שמקום ההנחה הוא בקנה היד דהיינו בין המרפק לכף היד וזה הרי אינו מקום גלוי. ותירץ שדרך צדוקים שגם חלק זה גלוי. ולכן צריך לומר שמקום ההנחה הוא בזרוע שאותה כולם מכסים.

[54] יש לתמוה בזה. הרי בין העיניים גם יש שיער גבות העינים וכמבואר בגמ' בהמשך. ואם כן זהו מקום הראוי לעשות קרחה. וביאר הנימוקי יוסף שמקום הראוי לקרחה זה רק כשיש הרבה שיער. ואילו בין העיניים יש רק מעט שיער ואינו ראוי לקרחה.

[55] דעת המרדכי שאין איסור ללכת בבגד בלי ציצית. ורק יש חיוב לעשות ציצית. ולכן מי שאינו יכול לעשות ציצית מותר לו ללכת בבגד בלי ציצית, כי הוא אנוס ופטור מציצית. ותמה השפת אמת שאם כן יכלה הגמ' לומר נפקא מינא בין תנא קמא לרבי ישמעאל, במי שיש לו חוטים רק לג' כנפות ולא לארבע. שלפי ת"ק שהכל מצווה אחת, ואחד מעכב את כולם. אינו צריך לעשות כלום וילך עם הבגד בלי ציצית. אך לרבי ישמעאל שכל אחת מצווה לחוד חייב על כל פנים לעשות שלש, ורק את הרביעית שאין לו פטור משום אונס.

[56] זוהי דעת רש"י. אך בהגהות מיימונית (פ"ג מהלכות ציצית אות ב') הביא דעת רבי אליעזר ממיץ (ספר יראים) שפירש להיפך. ששוויה טלית בעלת חמש כנפות ופטורה מציצית. ובזבחים (יח:) מביאה הגמ' בזה מחלוקת הברייתות אם בעלת חמש כנפות חייבת בציצית. ופוסק הרא"מ כאותה ברייתא הפוטרת טלית בעלת חמש כנפות מציצית. וכן בדברי הגמ' לעיל שהנפקא מינא בין תנא קמא לרבי ישמעאל הוא בטלית בעלת חמש. גם שם פירש לא כמו רש"י. אלא מבאר שלדעת תנא קמא [שהלכה כמוהו] בעלת ה' פטורה מציצית. ולרבי ישמעאל חייבת. והקרן אורה בזבחים ביאר את כוונתו. שלתנא קמא שאי אפשר להטיל ציצית בכנף החמישית [כמבואר כאן בסוגיא] לכן פטור לגמרי מאחר ואינו יכול להטיל בכולן. אך לרבי ישמעאל שמטיל גם בחמישית [כמבואר כאן בסוגיא] שוב שייך לחייב טלית בת ה' כנפות בציצית.

[57] זהו פירושו הראשון של רש"י. אך הוא הקשה על זה מהגמ' בפרק התכלת שמבואר שאם כפלה ותפרה חייבת בציצית. ולכן פירש בלשון אחר שכאן מדובר שקשר ותפר רק את הקרנות. וזה לא מועיל. אך שם שכפל את כל הבגד ותפר אותו הרי הוא חייב בציצית. והמרדכי (הלכות ציצית סימן תתקמה) תירץ על הפירוש הראשון. שבפרק התכלת מדובר שכפל את כל הבגד לחצי ואחר כך תפר, ועל זה נאמר שם שחייב בציצית. ואילו כאן מדובר שכפל רק את חלק מהבגד ותפרו. וזה לא מועיל.

[58] כתב בקרן אורה, שלכאורה רב משרשיא ורב דימי מנהרדעא חולקים ביניהם. שלדעת רב משרשיא רק בקשר את הבגד פטור. ומשמע שאם תפר חייב. ואילו לרב דימי אפילו בתפירה פטור, אך סיים שמלשון הגמ' משמע שאין זו מחלוקת.

"אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח, טו), ובכך חלק הכתוב, לומר שיש בכור שאינו נפדה, והוא זה שנטרף. והרי תינוק זה בעל שני ראשים כנטרף הוא, שבודאי איננו עתיד לחיות! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] בענין פדיון הבן, שבגולגולת תלא רחמנא [תלתה התורה], שנאמר: "ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת" (שם ג, מז), ומכאן שיש מקרה בו צריך לפדות בבכור יותר מגולגולת אחת.

א ושבים למה שאמר מר [החכם]: "ידך" (שמות יד, ט) — זו קיבורת שבזרוע. ומבארים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "על ידך" (שם) — זו גובה שביד, המקום הגבוה שביד. ויש לשאול: אתה אומר: זו גובה שביד, או אינו אלא על ידך ממש, כף היד? לכך יש להשיב, אמרה תורה: הנח תפילין ביד והנח תפילין בראש, מה להלן בגובה שבראש, כאשר יבואר להלן — אף כאן בגובה שביד.

ר' אליעזר אומר: אינו צריך לראיה זו, הרי הוא אומר: "והיה לך לאות על ידך" (שם יג, ט), לומר: לך לאות ולא לאחרים לאות, שצריך להניח את התפילין של יד במקום שאינו נראה לאחרים, והוא הזרוע המכוסה בדרך כלל, ולא על כף היד. ר' יצחק אומר: אינו צריך לראיה זו, אלא, הרי הוא אומר: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם... וקשרתם" (דברים יא, יח), לומר שתהא שימה של התפילין כנגד הלב, והוא על הקיבורת שבזרוע.

מסופר, ר' חייא ורב אחא בריה [בנו] של רב אויא היה מכוין ומנח ליה להדי ליביה [ומניח אותו כנגד ליבו]. מסופר, רב אשי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] אמימר, הוה ציריא בידיה וקא מתחזיין [היה חתך בשרוול ידו של אמימר, ונראו] התפילין, שלא היו מכוסים בבגד, אמר ליה [לו] רב אשי: לא סבר לה מר [האם אין אדוני סבור] שנאמר "לך לאות" ולא לאחרים לאות? אמר ליה [לו]: לא נאמר שהתפילין חייבים להיות מוסתרים, אלא שצריך להניח במקום שהוא לך לאות איתמר [נאמר].

וביחס למה ששנינו בברייתא שתפילין של ראש הם בגובה שבראש, מבארים: מנלן [מנין לנו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "בין עיניך" (שמות יג, ט) — זו גובה שבראש. ויש לשאול: אתה אומר: זו גובה שבראש, או אינו אלא בין עיניך ממש? ועל כך יש להשיב: נאמר כאן "בין עיניך", ונאמר להלן "לא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א), מה להלן בקרחה, כוונתו בגובה שבראש, מקום שעושה בו קרחה, שהרי אין קרחה אלא במקום שיער — אף כאן בתפילין הרי זה בגובה של ראש, באותו מקום שעושה קרחה.

ר' יהודה אומר: אינו צריך לראיה זו, אלא אמרה תורה: הנח תפילין ביד והנח תפילין בראש, מה להלן בתפילין של יד, מדובר במקום הראוי ליטמא בנגע אחד של צרעת, שהוא נגע עור בשר — אף כאן בתפילין של ראש, מדובר במקום הראוי ליטמא בנגע אחד, נגע של מקום שיער,

לאפוקי [להוציא] המקום שהוא "בין עיניך" ממש, דאיכא [שיש שם] בשר ושער גבות העיניים, דאיכא [שיש] בו טומאה בשער לבן שצמח בנגע, כדין נגעי עור הבשר, ואיכא נמי [ויש גם כן] טומאה בשער צהוב הצומח בנגע, כדין נגעי הראש והזקן.

ב שנינו במשנה: ארבע ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת, ואין המצוה מתקיימת בפחות מכך. ר' ישמעאל אומר: ארבעתן ארבע מצוות נפרדות, ואינן מעכבות זו את זו. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם]? אמר רב יוסף: סדין של פשתן בציצית (שהיא עשויה צמר) איכא בינייהו [יש ביניהם], האם ניתן להתעטף בסדין כאשר יש בו פחות מארבע ציציות, שלדעת התנא הראשון שאין כאן מצוה — אסור הדבר משום לבישת שעטנז, ולדעת ר' ישמעאל מותר הדבר, שהרי כל ציצית מצוה לעצמה היא, ואיסור שעטנז הותר במצות ציצית.

רבא בר אהינא אמר: טלית בעלת חמש כנפות איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], האם גם הכנף החמישית חייבת בציצית, מפני שכל אחת מצוה לעצמה, או שמא אין כאן אלא מצוה אחת של ארבע ציציות.

רבינא אמר: מה שאמר רב הונא איכא בינייהו [יש ביניהם], שאמר רב הונא: היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה לרשות הרבים בשבת בשגגה — חייב חטאת משום הציציות, שאינן נחשבות כחלק מלבושו, והריהו כנושא משוי. ונחלקו במקרה שהיו בטלית פחות מארבע ציציות, שלדעת תנא קמא אינה מצוייצת כהלכתה וחייב חטאת, ולדעת ר' ישמעאל שבכל אחת יש מצוה — אין זה נחשב משוי, ופטור.

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: האי מאן דבצריה לגלימיה [מי שחתך את גלימתו בפינה] — לא עביד [לא עשה] ולא כלום לפוטרה מדין ציצית, כי שוייה [עשה אותה] לטלית בעלת חמש שחייבת בציצית.

אמר רב משרשיא: האי מאן דצייריה לגלימיה [מי שצרר, קשר את גלימתו] — לא עבד [לא עשה] ולא כלום לפוטרה מציצית. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דכמאן דשרייה דמי [שכמי שהתירה היא נחשבת], שהרי אפשר להתירה כל עת. ותנן נמי [ושנינו גם כן]: כל חמתות הצרורות (נודות קשורות) ששוליהן אינם תפורים אלא קשורים — טהורות כלומר, אינן מקבלות טומאה, משום שאינן נחשבות לכלי קיבול, מפני שהקשרים עומדים להתרה, חוץ מחמתות של ערביים שהיו עושים את החמתות שלהם קשורות באופן קבוע.

אמר רב דימי מנהרדעא: האי מאן דחייטיה לגלימיה [מי שתפר את גלימתו] שקיפל את טליתו שהיתה ארוכה, ותפר את הכפל — לא עבד [לא עשה] ולא כלום, שנחשב הדבר כאילו לא תפר, ויטיל את הציציות בקרנות המקוריות, כי אם איתא דלא מיבעי ליה [אם באמת אינו צריך אותו את החלק המקופל], ליפסוק ולישדייה [שיחתכנו ויזרקנו].

ג שנינו במשנה, ר' ישמעאל אומר: ארבעתן ארבע הציציות ארבע מצות נפרדות הן. אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כר' ישמעאל. ומוסיפה הגמרא: ולית הלכתא כותיה [ואין הלכה כמותו].

וכן מסופר, רבינא הוה קא אזיל אבתריה [היה הולך אחרי] מר בר רב אשי בשבתא דריגלא [בשבת הרגל], איפסיק קרנא דחוטיה [נפסקה, נחתכה, הקרן שבה תלויות הציציות שלו, של מר בר רב אשי] ולא אמר ליה [לו] רבינא ולא מידי [ולא כלום]. כד מטא לביתיה [כאשר הגיע לביתו], אמר ליה [לו] רבינא: מהתם איפסיק [משם, מאמצע הדרך, נפסקה הקרן], אמר ליה [לו] מר בר רב אשי: אי אמרת לי מהתם שדיתיה [אם היית אומר לי, משם הייתי משליך אותה] את הטלית, שכיון שנפסקה אחת הציציות שוב אינו מקיים מצוה בשאר, ואסור ללכת בטלית כזו ברשות הרבים, והוא כדעת התנא החולק על ר' ישמעאל, כמבואר לעיל.

ומקשים: והא [והרי] אמר מר [החכם]: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ובכלל זה איסור טלטול בשבת ברשות הרבים!

ומתרצים, הרי תרגומה [תרגם, הסביר אותה] רב בר שבא קמיה [לפני] רב כהנא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“Yet the firstborn of man you shall redeem”; the addition of the word “yet” serves to differentiate and teach that there is a firstborn who is not redeemed, namely, one that was ravaged. A child with two heads is like one that was ravaged, as he will certainly not live. The Gemara answers: Here it is different, as the Merciful One makes the redemption of the firstborn dependent on his skull, as it is stated: “You shall take five shekels apiece, by the skull” (Numbers 3:47), which indicates that there is a case in which a firstborn with more than one skull must be redeemed.

The Gemara returns to its discussion of the baraita: The Master says: “On your arm”; this is the bicep. The term yad can mean either hand or arm. Therefore, the Gemara asks: From where do we derive this? As the Sages taught: “On your arm [yadkha]”; this is the upper part of the arm. Do you say that this is the upper part of the arm, or is it only literally on your actual hand, i.e., on the palm of the hand? The Torah says: Don phylacteries on the yad and don phylacteries on the head; just as there, with regard to the head, it means on the upper part of the head, as will be explained, so too here, it means on the upper part of the arm.

Rabbi Eliezer says: This proof is not necessary, as the verse states: “And it shall be for a sign for you upon your arm” (Exodus 13:9), which teaches: It shall be a sign for you, but not a sign for others, i.e., one must don the phylacteries of the arm in a place where they are not seen by others. This is the arm, which is usually covered, whereas the hand is usually visible. Rabbi Yitzḥak says: This proof is not necessary, as the verse states: “Therefore you shall place these words in your heart and in your soul, and you shall bind them” (Deuteronomy 11:18). This teaches that placing the words, i.e., donning the phylacteries, shall be opposite the heart, on the bicep.

The Gemara relates: Rabbi Ḥiyya and Rav Aḥa, son of Rav Avya, would direct the placement of his phylacteries of the arm and don them opposite his heart. Rav Ashi was sitting before Ameimar, and there was a cut in the sleeve covering Ameimar’s arm, and as a result his phylacteries were visible, as they were not covered by a garment. Rav Ashi said to Ameimar: Doesn’t the Master hold that the phylacteries shall be a sign for you but not a sign for others? Ameimar said to him: This does not mean that phylacteries must be hidden; rather, this was stated in order to teach that they must be donned in a place that is a sign for you, i.e., the bicep, which is generally not seen, but it does not matter if in practice the phylacteries are visible.

With regard to the statement of the baraita that the phylacteries of the head are donned on the upper part of the head, the Gemara asks: From where do we derive this? As the Sages taught: “Between your eyes” (Exodus 13:9); this is the upper part of the head. Do you say that this is the upper part of the head, or is it only literally between your eyes? It is stated here: “Between your eyes,” and it is stated there: “You shall not cut yourselves, nor make any baldness between your eyes for the dead” (Deuteronomy 14:1), Just as there, the phrase “between your eyes” is referring to a place on the upper part of the head, as that is a place where one can render himself bald by removing his hair, so too, the place where phylacteries are donned is on the upper part of the head, a place where one can render himself bald.

Rabbi Yehuda says: This proof is not necessary, as the Torah says: Don phylacteries on the arm and don phylacteries on the head. Just as there, with regard to the phylacteries of the arm, it is referring to a place which is fit to become ritually impure with only one type of leprous mark, that of the skin, so too here, with regard to the phylacteries of the head, it is referring to a place which is fit to become ritually impure with only one type of leprous mark, that of a place of hair (see Leviticus 13:29–37).

Rabbi Yehuda continues: This serves to exclude the area which is literally “between your eyes,” as there is flesh and the hair of the eyebrows present there, and therefore there is a possibility of leprosy through the growth of a white hair, which is impure according to the halakhot of leprosy of the skin (see Leviticus 13:3), and there is also a possibility of leprosy through the growth of a yellow hair, which is impure according to the halakhot of leprosy of the head or the beard (see Leviticus 13:30).

§ The mishna teaches: With regard to the four ritual fringes on a garment, the absence of each prevents fulfillment of the mitzva with the others, as the four of them constitute one mitzva. Rabbi Yishmael says: The four of them are four discrete mitzvot, and the absence of one does not prevent fulfillment of the rest. The Gemara asks: What is the difference between the opinions of the first tanna and Rabbi Yishmael? Rav Yosef said: The difference between their opinions is with regard to a linen sheet with woolen ritual fringes that has fewer than four ritual fringes. The first tanna maintains that since one is not performing a mitzva, he may not wrap himself in the sheet, due to the prohibition of diverse kinds, i.e., the prohibition against wearing clothing made from a mixture of wool and linen threads. Conversely, Rabbi Yishmael permits one to wrap himself in it, as each ritual fringe is a separate mitzva, and the mitzva of ritual fringes overrides the prohibition against wearing diverse kinds.

Rava bar Ahina said: The difference between their opinions is with regard to a cloak with five corners. It is derived that a cloak of this kind requires ritual fringes (see 43b), but it is unclear whether ritual fringes must be placed on each corner. If each fringe is a discrete mitzva, then the obligation applies to the fifth corner as well, but if it is one mitzva then it applies only to four of the corners of this garment.

Ravina said: The difference between their opinions is with regard to the opinion of Rav Huna, as Rav Huna says: One who goes out unwittingly to the public domain on Shabbat with a four-cornered cloak that does not have all of the requisite ritual fringes attached to its corners is liable to bring a sin offering, because the remaining fringes are not an integral part of the garment. Since they do not enable the wearer to fulfill the mitzva, they are considered a burden, which may not be carried into the public domain on Shabbat. The first tanna agrees with this ruling, whereas Rabbi Yishmael maintains that since each corner with ritual fringes is the fulfillment of a mitzva, one is not liable to bring a sin offering due to carrying on Shabbat for wearing it into the public domain.

Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: One who cuts the corner of his garmenthas not done anything of consequence with regard to exempting the garment from the obligation of ritual fringes, as he has rendered it a cloak with five corners, to which the obligation of ritual fringes applies.

Rav Mesharshiyya similarly says: One who ties his garment has not done anything of consequence with regard to exempting the garment from the obligation of ritual fringes. What is the reason? It is considered as though the garment is untied, since the knot can be loosened at any time. And we learned likewise in a mishna (Kelim 26:4): All bound leather jugs, i.e., those whose bottoms are not sewn but tied, are ritually pure, i.e., they are not susceptible to ritual impurity. This is because they are not considered receptacles, as these knots will be untied, except for leather jugs of Arabs, who would tie them with a permanent knot.

Rav Dimi of Neharde’a similarly says: One who sews his garment, i.e., he folded over a long garment and sewed the edges together, has not done anything of consequence with regard to the obligation of ritual fringes, and he must place ritual fringes on the original corners. The reason is that if it is so that he does not need the folded part, which is why he is sewing it, let him cut it and throw it away.

§ The mishna teaches that Rabbi Yishmael says: The four of them are four discrete mitzvot, and the absence of one does not prevent fulfillment of the rest. Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael. The Gemara states: But the halakha is not in accordance with his opinion.

The Gemara relates: Ravina was walking behind Mar bar Rav Ashi on the Shabbat of the Festival when the corner of Mar bar Rav Ashi’s garment on which his ritual fringes were hanging tore, and yet Ravina did not say anything to him. When he arrived at Mar bar Rav Ashi’s house, Ravina said to him: Back there, along the way, the corner tore. Mar bar Rav Ashi said to him: If you would have told me then, I would have thrown off the garment there, as once one of the ritual fringes is torn no mitzva is performed with the rest, and it is prohibited to walk in the public domain on Shabbat wearing such a garment. This is in accordance with the opinion of the first tanna, who disagrees with the ruling of Rabbi Yishmael.

The Gemara raises a difficulty: But didn’t the Master say: Great is human dignity, as it overrides a prohibition in the Torah? This includes the prohibition against carrying on Shabbat in the public domain. That being the case, why would he remove his garment in public?

The Gemara answers: Rav bar Shabba interpreted that statement before Rav Kahana:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי בינייהו, מ"מ בין למר ובין למר בעינן ד' ציציות כדכתיב על ארבע כנפות כסותך, ל"ה:
וקשיא מאי בעי מאי איכא בינייהו הא כיון דפליגי ר' ישמעאל וקאמר דארבעתם ארבע מצות אלמא אתי לפלוגי את"ק דאמר דמעכבות זו את זו מפני שהם מצוה אחת ואתא איהו למימר דמפני שהם ד' מצות דאינן מעכבות זו את זו ואם אין לו ד' ציציות שיניח ב' ציציות או ג' כדאמרי' גבי תפילין שתפילה של יד אינה מעכבת של ראש מפני שהם ב' מצות:
ונ"ל דאפי' לר' ישמעאל לא קיים מצות ציצית אם אין בטלית ד' ציציות כדפירש"י דפי' בין למר בין למר בעי ד' ציציות כדכתיב על ד' כנפות כסותך ר"ל כשהזהיר רחמנא על הגדילים בעי ד' ציציות על ד' כנפות משמע דאי ליכא ד' ציציות לא קיים מצות גדילים כלל ומאי דקאמר ר' ישמעאל ארבעתן ארבע מצות לא אמר הכי לגבי דנימא דלא עכבו זה את זה דא"כ הו"ל למימר הכי ר' ישמעאל אומר אינן מעכבות זו את זו שארבעתן ד' מצות אלא סבר דמעכבי אהדדי ואפי' דד' מצות מ"מ קפיד קרא דלהוו אהדדי אלא קאמר ר' ישמעאל דהם ד' מצות לומר דשקיימם קיים ד' מצות ולת"ק כשקיימם לא קיים אלא מצוה אחת אבל לכ"ע מעכבי ולכך בעי מאי בינייהו כיון דמעכבי דאי משום נפקותא דאיכא בינייהו דלמר קיים מצוה אחת ולמר קיים ד' מצות ליכא נפקותא דמה לנו בהכי ולכך קאמר סדין בציצית איכא בינייהו דלגבי האי מהני האי דהוו ד' מצות ואי נפיק בב' ציציות בסדין לא לקי משום כלאים ואע"ג דלא קיים ליה מצות ציצית מ"מ להכי שוינהו קרא לכל חד וחד מינייהו מצוה באפי נפשה לגבי דלא לילקי משום כלאים דהואיל דכל אחת מצוה בפני עצמה היא לכשיהיו שם ד' השתא כמי דליכא אלא ב' מ"מ כל חדא מצוה היא ולא לקי:

טלית בעלת חמש איכא בינייהו, פי' בעלת חמש שחתך מקרן א' באלכסון והוי ביה שני קרנים ותניא בהתכלת טלית בעלת חמש חייבת בציצית ת"ק דסבר מצוה אחת הן סבר (דוקא) ארבעה דוקא מצוה אחת וכי רבי רחמנא בעלת חמש להטיל לד' כנפותיה רבי ולא להטיל לכנף חמישי דמצות ציצית בד' כנפות לבד היא ולר' ישמעאל דאמר ארבעתן ד' מצות כי רבי רחמנא בעלת חמש להטיל לכולהו רבייה דהא כל חדא מצוה באפי נפשה, ל"ה:
ויש להקשות אמאי לא נימא לת"ק דמצוה להטיל לכנף חמישי כמו לר' ישמעאל אלא לר' ישמעאל אם יטילו לכנף חמישי הוו חמש מצות וכמו שבד' כנפות לבד קיים מצות גדילים כדפיריש' כמו כן בחמש קיים מצות גדילים דרבייה קרא לחמש אך בלא ארבע או חמש לא קיים מצות גדילים אע"ג דכל אחת מצוה באפי נפשה ולת"ק נמי דסבר דחדא מצוה נינהו כמו כן נימא דסבר דחמש הוו מצוה אחת ושלעולם מאי דרבי קרא בעלת חמש הוי להטיל גם לחמישי ולד' כנפות להוו מצוה אחת או חמש כמו כן להוו מצוה אחת אך בלא ארבע או חמש לא הוי מצוה:
וי"ל דאין סברא לומר דנצטוו מצוה בשני או בג' או בארבע או בחמש שהרי דרכן של מצות אינן נצטוות כ"א בענין אחד לבד ולא שתהא מצוה בשני דברים בזה או בזה הילכך לר' ישמעאל דסבר דכל אחת ואחת באפי נפשה הוא אין המצוה בב' דרכים שהרי המצוה כך נצטוית כל ציצית שתטיל בטלית עד חמש יהיה כל א' ואחד מצוה ומ"מ אין קיום המצוה נגמרת כ"א בארבע או בחמש ונמצא דאע"פ דאין קיום המצוה נגמרת כי אם בארבע או בחמש דמ"מ המצוה נא נצטוית בב' דברי' בד' או בחמש שהרי המצוה נצטוית כן בכל ציצית שמטיל אם א' אם שנים אם ג' או ארבע או חמש תעשה מצוה אך המצוה לא תתקיים בגמר עד השלמת ארבע או חמשה ונמצא לא נצטוית כי אם בענין אחד והיינו לומר שבכל מצות ציצית שיטיל בטלית יקיים מצוה, אך אם נאמר לת"ק דכי מטיל ציצית אחד או שנים או שלשה לא עשה שום מעשה מצוה עד שיטיל ארבע או חמש א"כ נמצא שהמצוה נצטוית בשני דברים בארבע או בחמש והרי אין סברא לומר כן שנצטוית כי אם בעשיית דבר אחד לבד ולא בעשיית דבר אחד משני דברים:
ועוד יש סברא אחרת דדוקא לר' ישמעאל דאמר כל אחת ואחת מהארבע מצוה כמו כן נוכל לומר דחמישית מצוה, ודנהי דבהני דמקמי ארבע דהוי כל א' באפי נפשה מצוה לא קיים גמר מצוה עד שיטיל ארבע, מ"מ בחמש דהוו בתר ארבע מקיים גמר מצוה שהרי לא נוכל לומר שהכל הוי מצוה ולא גמר מצוה כמו א' או ב' או ג' דהוו מצוה ולא גמר מצוה שכמו כן נאמר שהכל מצוה ולא גמר מצוה, שהרי מאחר כשהטיל מצוה קיים גמר מצוה אי אפשר שלא תהא חמש ג"כ גמר מצוה שאי אפשר לה להיות גמר מצוה מאחר שכבר נתקיים קודם לכן גמר מצוה אבל לת"ק דאמר דאחת או ב' או ג' אינם מצוה כ"א ארבע לבד כמו כן אין לנו לומר דסבר דלהוי חמש מצוה כ"א ארבע לבד ודארבע דוקא להוי מצוה אבל א' אינו מצוה וכן ב' או ג' אינו מצוה וכמו כן כנף אחד אינו מצוה א"כ מאי דרבייה קרא חמש לאו להטיל בו ציצית קאמר כי אם בארבע לבד אלא לומר דלא נפסלו הארבע שנתקיימה בהם המצוה מפני כנף חמישי כשנוסף בטלי' ודלא נימא דוקא ארבע כנפות אמר רחמנא ולא חמש אלא דגם טלית של חמש כנפות אפשר אכשיר רחמנא אלא בלבד שלא יטיל ציצית כי אם בד' כנפות לבד ותו לא:

דרב הונא איכא בינייהו, פי' ולכולי עלמא אית להו דרב הונא מיהו הטיל לשלישי ולא לרביעי לת"ק הויא מצוייצת שלא כהלכתה וחייב חטאת דהני ציציות הוו להו משוי ולר' ישמעאל לא הוי מצוייצת שלא כהלכתה ואינו חייב חטאת דשלש מצות מיהא איכא ואינך משוי ודר' הונא במשוי בעשויה בפסול, ל"ה. ר"ל כיון דאמרת הכי דלר' ישמעאל גם בהטיל לשלש לבד לא מחייב משום דהויא מצוצייצת כהלכתה, א"כ היכי משכחת לה לדרב הונא דאיכא טלית שאינו מצוייצת כהלכתה הרי לעולם לר' ישמעאל הויא מצוייצת כהלכתה ולכך פירש דמשכחת לה בעשוייה בפסול בשאר פסול כגון בתעשה ולאמן העשוי או כגון הקדים התכלת ללבן כשאר פסולין דלקמן:

בא"ד עוד אמרינן בירושלמי פ"ק דקדושין גמרא בהמה גסה כו' רב יהודה שאל את ר"א כו' שלשים יום א"ל דומה כו' של בן ואי בנהרג כו' עכ"ל כצ"ל וק"ק ומאי ראיה היא זו דהא שפיר הוצרך לתלות הנהרג במת כמ"ש לעיל דנהרג אצטריכא ליה טפי דה"א דוקא מת מעצמו כו' ואשמועינן דה"ה נהרג ודו"ק:

פרש"י בד"ה גובה כו' הכתף הס"ד ואח"כ מ"ה ידך ממש כף הס"ד ובד"ה ולא לאחרים כו' לכ"ע הס"ד ובד"ה בין עיניך ממש בגבות עיניו הס"ד ואח"כ מ"ה שעושה כו' קרחה הס"ד ואח"כ מ"ה יד בנגע א' שער לבן הס"ד ואח"כ מ"ה וראש בנגע אחד שער כו' הד"א ובד"ה לאפוקי כו' בבשר ושער צהוב במקום כו' ובד"ה דרב הונא כו' אית להו דר"ה ומיהו כו' ולר"י הויא מצוייצת כהלכתא דג' כו' ואינו פסול דהאיכא ג' מצות ורב הונא בעשייה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה האי מאן כו' כלום פי' בקונטרס לשון ראשון שנכפל כו' כלום דכמאן דשדייה דמי כו' בפרק התכלת תניא טלית כפולה כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא לאפוקי בין עיניך דאיכא בשר ושיער כו' ואיכא נמי שיער צהוב. ופרש"י שיער דגבות עינים. ותמיהני דהא לא כתיב בקרא בנתקים רק ראש וזקן ולא אישתמיט חד תנא להשמיענו דה"ה בכ"מ כינוס שיער ונראה. ובתו"כ אין לי אלא בזמן שיש לו בראש ובזקן כו' לא בראש ולא בזקן מנין כו'. וכתב הק"א לא בראש ולא בזקן לא גרסינן ליה דאם אין לו לא בראש ולא בזקן במה זה יטמא אחר דאין נתק מטמא במקום אחר מהגוף כו' ע"ש. לכן אני אומר דהגי' שלפנינו בתו"כ נכונה ובא לרבות כל מקום כינוס שיער ומרבה ליה שפיר ממלת או דמיותר. דלא מיבעיא לר' יונתן בב"מ (צד ב) דלא מצריך או לחלק. אלא אפי' לר' יאשיה שם מ"מ האי או מיותר. דלחלק הוה ידעינן מדכתיב צרעת הראש או הזקן הוא. ועמש"כ בס"ד בכלים פי"ז מי"ג:

רש"י ד"ה בעלת חמש. שחתך מקרן אחת באלכסון. ל"י מנ"ל הא דלכאורה קרן אינו נקרא רק כשהוא על זוית נצבת. וכ"מ מד"ע לקמן ד"ה דבצריה שפי' שחתך כו' חתיכה כגון פגימה. דר"ל שחתך חתיכה מרובעת מן הקרן. וכמ"ק בפי' לקמן (ר"ד לח) בד"ה ל"א ועיקר:

בא"ד ולרי"ש כו' כי רבי רחמנא בעלת חמש נמי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לאפוקי בין כו' במקום שער. נ"ב כלומר והרי כאן מקום לשני מיני נגעים:

תוס' ד"ה מה כו' כגון פדחתו. נ"ב התירוץ נשמט. ונ"ל ליישב. פדחת לא אפשר שהרי שם כ"ג משים הציץ. ככתוב והיה על מצח על מצחו תמיד. דמשמע אף בשעה שמניח תפלין. וכן אמרו שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפלין. הא ודאי תפלין אפדחת ליכא למימר. זה ברור:

(לז ב) לאפוקי בין עיניך דאיכא בשר ושער וכו'.—כבר תמה בהגהות הרש"ש על מ"ש רש"י, דגבות עינים מטמאות בשער צהוב, דהא לא כתיב קרא בנתקים רק ראש וזקן, ולא אישתמיט חד תנא להשמיענו דה"ה בכל מקום כינוס שער ונראה. וכן התפלא ע"ז הרה"ג מלבי"ם זצ"ל בס' התורה והמצוה פ' בא סי' קי"ג, ולכן פירש הוא ז"ל דהכי מקיש כאן: "שכמו שהיד כולו מטמא בנגע אחד, כן מקום ההנחה שבראש - אם נאמר שהוא המצח שהוא חלק מן הראש - אינו מטמא בנגע אחד, כי הראש מטמא בנתקים והמצח בשער לבן". וגם דברים הללו תמוהים, דמידי ראש כתיב בתורה לענין תפילין, הא "בין עיניך" כתיב, ולכן אפשר לומר שאין זה אלא המצח בלבד שאינו מטמא אלא בנגע אחד. והמחוור לנו בזה דאף כשנאמר בין עיניך ממש אין המכוון על המצח בלבד, דהרי המצח עצמו אינו בין עינים ממש אלא החוטם הוא בין עיניו ממש, אבל המצח הוא כבין עינים ולמעלה מן העינים: אלא שהמכוון הוא כל מה שהוא כבין עינים ולמעלה מן העינים, דהיינו המצח ומקום השער שבראש. ועוד שא"א להוציא מקום שער, שהרי מצינו במקום אחר דמקום שער נקרא "בין עיניכם", ולכן שפיר דחינן לה שראוי ליטמא בשער לבן ושער צהוב. ומוכרח שהוא מקום שער בלבד. ועי' בהג' הרש"ש שכתב דמה דאיתא בספרא פ' תזריע [נגעים פרשה ה ג]: "לא בראש ולא בזקן מנין", שעניינו גבות עינים. וזה דחוק ורחוק, דהעיקר חסר מן הספר, שהרי יש לומר שהוא מרבה שאר מקום כינוס שער כמו שער של בית הערוה. ועי' בהתורה והמצוה שפירש דמרבה מקומות הזקן שאינו חייב עליהם משום השחתה. וגם זה אינו מחוור, ולפיכך מחקו בקרבן אהרן שם.

אך חלק. אך פדה תפדה (במדבר יח) והאי נמי כנטרף דמי שהרי לא יחיה: בגולגולת תלא רחמנא. לפדיון בכור דכתיב (שם ג) חמש שקלים לגולגולת והאי אית ליה תרי ואי משום אך חלק השתא מיהא לא מית: גובה. קיבורת דהוא אצל הכתף: ידך ממש. כף: מה להלן בגובה שבראש. כדילפינן לקמן מקראי: ולא לאחרים לאות. שלא יראו החוצה ואי בכף מיתחזי לכ''ע: קיבורת כנגד הלב היא: הוה ציריא בידיה. מכה היתה לו אצל הקיבורת ונקרע חלוקו שם כדי שלא תדחק המכה והיו נראין התפילין דרך הקריעה: במקום לך לאות איתמר. מקום שרוב בני אדם אין נראה לאחרים דהיינו קבורת ולעולם אם נקרע שרי: בין עיניך ממש. בגובה עיניו: שעושה קרחה. [שיש בו] שער ואם מורטו עושה קרחה: יד בנגע א' שער לבן וראש בנגע א' שער צהוב דכתיב בפרשת נגעים גבי ראש וזקן בעי שיער צהוב לטמאו אלמא מקום שער מטמא (בשער צהוב): לאפוקי בין עיניך. דאיכא שער דגבות עינים ואיכא בשר ובעי תרתי שער לבן בבשר ושער צהוב במקום שער: מאי בינייהו. מ''מ בין למר ובין למר בעינן ד' ציצית כדכתיב (דברים כב) על ארבע כנפות כסותך: סדין. דפשתן בציצית בתכלת דעמרא הוא איכא בינייהו לת''ק דאמר מצוה אחת הן הלכך אי חסר סדין ציצית אחד ליכא מצוה והוו להו אינך כלאים ולרבי ישמעאל לא הוו כלאים דהשלש שנשארו שלשה מצות הן: בעלת חמש. שחתך מקרן הא' באלכסון והוו בה שני קרנים ותנא לקמן בהתכלת (דף מג:) טלית בעלת חמש חייבת בציצית ויליף מריבויא דאשר תכסה בה לת''ק דאמר מצוה אחת הן סבר ארבעה דוקא למצוה אחת וכי רבי רחמנא בעלת חמש להטיל ארבע כנפותיה רבייה ולא להטיל לכנף חמישי ומצות ציצית בד' כנפות ולר' ישמעאל דאמר ארבעתן [ארבע] מצות כי רבי רחמנא בעלת חמש נמי להטיל לכולהו רבייה דהא כל חד מצוה באנפי נפשה: דרב הונא איכא בינייהו כו'. וכ''ע אית להו דרב הונא מיהו הטיל לשלש ולא לד' לת''ק הויא מצוייצת שלא כהלכתה וחייב חטאת דהוו להו ציצית משוי ולרבי ישמעאל (נהי ד) הויא מצוייצת כהלכתה דג' מצות (מיהא) איכא ואינו פסול ודרב הונא בעשויה בפסול (דהאיכא שלשה מצות): דבצריה לגלימא. שחתך אחד מן הקרנות חתיכה כגון פגימה דנראין כשני קרנים: לא עבד כלום. לפוטרה מן הציצית: שוייה טלית בעלת ה'. וחייבת: האי מאן דצייריה לגלימיה. שהיתה טליתו ארוכה וכפלה ותלה הציצית בקרנות הכפל אף על גב שצררה ודיבקה שלא תחזור לאיתנה לא עבד כלום דסופו להתיר ולחזור לאיתנה ונמצאו ציצית באמצעיתה ואנן כנפות בעינן הלכך מהשתא כמאן דשרייה דמיא: כל חמתות. נודות הצרורות שאין שוליהן תפורין אלא צרורין טהורין דאין מקבלין טומאה דרואין כאילו ניתר הקשר וליכא בית קיבול והוי ככלי הנקוב במוציא רימון: חוץ משל ערביים. דדרכן בכך: האי מאן דחייטיה לגלימיה. שכפל לטליתו כדפרישית ותפרה שלא תשוב לאיתנה ואפ''ה לא עשה כלום דכמאן דשייריה דמיא: אם איתא דלא מיבעיא ליה. אם ארוכה היא לו ואינה צריכה לו ארוכה כל כך לפסוק אותו כפל ולישדייה ואחר כך יתלה הציצית: הלכה כרבי ישמעאל. וכי הנך שינויי דאמרן לעיל מאי בינייהו: שבתא דרגלא. שבת שדורשין בהילכות הרגל כדקיי''ל (פסחים דף ו.) שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום: איפסיק קרנא דחוטי. ציצית דמר בר רב אשי: מהתם. דאיפסיקא: שדיתיה. הייתי משליכה מעלי דלית הלכתא כרבי ישמעאל אלא כתנא קמא וכיון דחסרו אין בה מצוה והויא כמשוי:
ומיהו ההיא איכא לשנויי דנהרג איצטריכא ליה דהוה אמינא דווקא מת מעצמו דמוכח מילתא דנפל הוא וכן פירש שם בקונטרס דמת מעצמו לא איצטריכא ליה דאין פודין דהא כתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה אבל נהרג איצטריכא ליה לאשמועינן דלא אמרינן דאי לא קטליה הוי חיי ולאו נפל הוא ולפרקיה וקשה לפירושו דופדויו מבן חודש גזירת הכתוב הוא ולא לאפוקיה מתורת נפל אלא אפילו קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו אע''ג דמהכא נפקא דכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל מידי דהוה אבן שמנה ימים דבהמה דילפינן מינה דאינו נפל אע''ג דגזירת הכתוב כי קים לן בגוויה שכלו לו חדשיו כדמוכח בפ''ק דראש השנה (דף ו:) דאין מונין לו אלא משעת הרצאה ועוד אמרי' בפרק יש בכור (בכורות דף מט.) גבי פודה את בנו בתוך שלשים יום ונתאכלו המעות בתוך ל' יום אין בנו פדוי עוד אמרי' בירושלמי בפ''ק דקדושין גמרא בהמה גסה ניקנית במסירה רבי יהודה אמר שאל רבי אלעזר בכור שנטרף בתוך ל' יום א''ל דומה לו כמי שמת ופטור מחמש סלעים של בן ואי בנהרג מאי שייך למימר כמי שמת ומפרש ר''ת דנטרף היינו דנעשה טריפה אע''פ שחיה יותר מל' יום וכיון שיש לו שני ראשים היינו טריפה דכל יתר כנטול דמי. מ''ר: מה להלן במקום הראוי ליטמא בנגע אחד כו'. וא''ת אי מה להלן במקום בשר אף כאן במקום בשר כגון פדחתו. מ''ר: האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עבד כלום דכמאן דשריה [דמי]. פירש בקונטרס בלשון אחר שנכפל טליתו ותפרה שלא תשוב לאיתנה אפ''ה לא עבד כלום ולא היה לו לפרש כן דלקמן בפ' התכלת (דף מא.) תניא טלית כפולה חייבת בציצית ורבי שמעון פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת אלמא שחייבת במקום הכפילות להטיל שם ציצית ולא אמרינן כמאן דשרייה דמי ויועילה ציצית שבקרנותיה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד