מנחות לח ע"א

הערות

^[59] המרדכי (הלכות ציצית סי' תתקמד) הביא דעת ה"ר שלמה מדרוש, שאם נפסקו חוטי הציצית בשבת, אסור ללבוש את הבגד כי מבטל מצוות ציצית. והמרדכי חולק והוכיח מכאן שלא כדבריו, שמבואר שכל הנידון הוא משום כרמלית דרבנן שהיא לאו דלא תסור. ולדעת ה"ר שלמה הרי יש כאן ביטול מצוות ציצית דאורייתא. וביאר המרדכי שאין איסור ללבוש בגד בלי ציצית. אלא חיוב הוא שחייבה תורה להטיל ציצית בבגד. ובשבת שאי אפשר להטיל ציצית הרי הוא אנוס. ואונס רחמנא פטריה. ולכן בשבת אין איסור כלל משום ביטול מצוות ציצית. רק משום טלטול החוטים. ובכרמלית שהיא דרבנן מותר משום כבוד הבריות. והרמ"א (או"ח יג א) הביא דין זה, אך כתב שמותר ללבוש בשבת בגד בלי ציצית רק כשמתבייש להיות בלי ציצית ואז מותר משום כבוד הבריות. אך ללבוש סתם אסור. וביאר המגן אברהם (ס"ק ח) שאמנם מדאורייתא מותר בכל אופן וכמו שביאר המרדכי שזהו רק חיוב לעשות ציצית. ואילו הוא אנוס בשבת ופטור. אך מכל מקום יש בזה איסור מדרבנן ללבוש בגד בלי ציצית גם כשהוא אנוס על עשיית הציצית. ולכן התיר הרמ"א רק כשמתבייש. ואז כבוד הבריות מתיר את האיסור דרבנן.

הערות

^[1] זו דעת רוב הראשונים, אבל דעת הראב"ד [ציצית א' ו'] ששלשה חוטים הם לבן, ואחד תכלת. וכשכופלן יהיו ששה לבנים ושנים תכלת. ודעת הרמב"ם שם שיהיו שבעה לבנים ואחד תכלת. וביאר בתשובה לחכמי לוניל [הובאה בכס"מ שם, ז] שיצבע חצי חוט בתכלת וחציו לבן. ודעתו שמצות התכלת היא לכרוך בו את החוטים הלבנים. וכלשונו [ציצית א ג] "נמצאו במצוה זו שני צווים: שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה. ושיכרוך על הענף חוט תכלת". וכן כתב בפירוש המשנה כאן. ולכן צובע בתכלת רק חצי החוט שכורך בו והשאר לבן. ראה עמק ברכה [ציצית א'] ונרחיב בהערות להלן [לח ב].

^[2] כן פירש רש"י, וביארו התוס' שיטתו שפחות מד' חוטים פסול כיון שדרשו מהפסוק גדיל שנים, גדילים ארבעה. בין יש בו מין א' תכלת או לבן, בין יש בו ב' מינים, תמיד יהא הגדיל עשוי מד' חוטים. והתוס' והרא"ש [בסימן ו] למדו ממה שדימתה המשנה את הדין שתכלת אינו מעכב את הלבן לדין שתפילה של יד אינה מעכבת של ראש, ובתפילין הכונה היא שאם יש לו תפלה אחת בלבד יניח רק אחת מהשתיים, וכמו כן כשאין לו תכלת יתן רק שני חוטים לבן ויוצא ידי חובה בזה. אבל גם לשיטתם, אם יתן ארבעה חוטי לבן לא יעבור על בל תוסיף כי הוספה במספר החוטים נחשבת בל תוסיף רק אם מוסיף יותר מארבעה חוטים שזה יותר מ"גדילים". אבל להוסיף על ב' חוטי הלבן להשלים ל"גדילים" שיהא ארבעה חוטי לבן לא נחשב בל תוסיף, ולכן אנו נוהגים לתת ארבעה חוטי לבן. ולדעת הרמב"ם, כתב הבית יוסף [יא, ד"ה רבינו], שיתן ארבעה חוטי לבן ומטעם אחר, שהרי שיטת הרמב"ם היא שרק חצי חוט צבוע בתכלת, ואין כלל דין חוט תכלת אלא צבע תכלת לכרוך בו הלבן, וכשהמשנה אומרת שהתכלת אינו מעכב הלבן, הכונה היא שצבע התכלת לא מעכב. אבל צריך את החוט. ומוכח, שלדעת הרמב"ם יתן ארבעה חוטי לבן. וכן לשון הרמב"ם [א ט]. ולדעתו אין להוכיח ממה שדימתה המשנה הדין שתכלת אינו מעכב הלבן, לדין תפילין של יד אינה מעכבת של ראש, כי הוא מחלק בין הדינים במשנה בציצית ובתפילין, שהם משתי סיבות שונות לגמרי. וראה בהערה לסוף המשנה.

^[3] הטעם שאין חוטי התכלת והלבן מעכבין זה את זה, מבואר בתוס' [לח ב ד"ה אלא] מפני שהם שתי מצוות נפרדות. ורבי שחולק [בברייתא בגמרא] וסובר שמעכבין זה את זה סובר שזה מצוה אחת. ולפי זה ביאור המשנה הוא כמו ששנינו לעיל [כח א] "ד' ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת. רבי ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצוות". ומשמע שעיכוב אחד לחבירו תלוי אם הם מצוה אחת מעכבין זה את זה. ותכלת ולבן שאין מעכבין זה את זה, לפי שהם שתי מצוות נפרדות. אבל הרמב"ם [ציצית א ה] כתב: "אע"פ שאין אחד מהם [תכלת או לבן] מעכב את חבירו אינן שתי מצות אלא מצות עשה אחת". והביא דרשה מספרי: מלמד ששניהם מצוה אחת, וכן כתב החינוך [שפו]. ולכאורה דבריהם נסתרים מהמשנה הנ"ל, שהרי אם תכלת ולבן אינם מעכבין זה את זה בהכרח שהם ב' מצוות? וראה בספר המצות להרמב"ם [שרש י"א] שבאמת מסברא הם שני מצוות, אלא שיש דרשה בספרי שהם נחשבים מצוה אחת. כי באמת מה שמעכב זה את זה זה מוכיח שהם מצוה אחת כמבואר במשנה לעיל שד' ציציות מעכבין זה את זה מפני שהם מצוה אחת. אבל בדברים שאינם מעכבין זה את זה, כתכלת ולבן, בזה אין הכרח שהם שתי מצות, ואף שמסברא זה כך, למדנו מהספרי שזה מצוה אחת, ובכל זאת אין מעכבין זה את זה. ובאמת בדין השני במשנה, "תפילין של יד אינה מעכבת של ראש", כתב הרמב"ם [תפילין ד ד] שהטעם הוא "מפני שהן שתי מצות, זו לעצמה וזו לעצמה". ומוכח שכך הוא מסברא, שכל המצוות שאינן מעכבות זו את זו נחשבות כשתי מצות, לולי הדרשה בספרי שתכלת ולבן מצוה אחת הן. והרמב"ן בהשגות לספר המצות [שרש י"א] פירש שכוונת הספרי ללמד שיעכבו זה את זה וכשיטת רבי בברייתא, ותמה על הרמב"ם מה צריך דרשה למנין המצות? אולם הרמב"ם הביא להלכה דרשה זו שהן מצוה [ציצית א ה]. ותמה הקרן אורה מה הנפקא מינה להלכה בזה [וראה בהערות להלן]. עוד הקשה הרמב"ן, שבמשנה כאן נשנו יחד תכלת ולבן ותפלה של יד ושל ראש, ואיך נחלק ביניהם [ויבואר בהערה בסוף המשנה].

^[4] כן פירש"י. אבל הרמב"ם [ציצית א ד] פירש המשנה "כיצד, הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו, וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר". והיינו שאין לפרש המשנה כפשוטה שאם אין לו לבן יתן רק תכלת, אלא הדין שכשאין לו לבן פטור מתכלת, וכוונת המשנה שבנפסק הלבן כשר בשני חוטי התכלת לבד. וביאר הכס"מ שהרמב"ם לשיטתו שכל מהותה של מצות תכלת היא בכדי לכרוך בו הלבן, ולכן כתב [שם] שרק חצי החוט שכורך בו צבוע בתכלת. ונמצא שאם אין לבן לא שייך כלל לקיים מצות התכלת שהרי אין מה לכרוך בו. [ואם יעשה ממנו ענף תכלת לא קיים בו מצות תכלת אלא מצות לבן וכלשונו בה"א: וזה הענף הוא הנקרא לבן]. ולכן הוכרח הרמב"ם לפרש ש"לבן אינו מעכב התכלת" באופן שנפסק הלבן. [וראה בהערות להלן ע"ב]. וכתבו האחרונים, המשכנות יעקב [או"ח יח] והקרן אורה והגר"מ בנעט בביאור המרדכי [תתקל"ט ד"ה אפילו] ובכתבי הגרי"ז [בשם הגר"ח] שלדעת הרמב"ם אין כוונת המשנה לדין גרדומי ציצית [דהיינו שיירי חוט שנפסק] שמבואר להלן [לח ב] שהם כשרים, שהרי בגרדומין צריך שישאר בחוט כדי עניבה ואז כשר החוט הנפסק בעצמו, ומקיים בו בעצמו את המצוה, אך אם נפסק החוט כולו, פסול, כמבואר ברמב"ם [א יח]. אבל במשנה מבואר שלא מקיים מצות לבן בחוטים שנפסקו, אלא שאין חסרונם מעכב את התכלת, ומקיים רק מצות תכלת. ולכן כאן כתב הרמב"ם: ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו. ואז אפילו שאין מקיים מצות הלבן בחוט שנפסק, אין זה מעכב התכלת ומקיים מצות תכלת לבד. ודברי הרמב"ם כאן [א' ד'] ודבריו בסוף פ"א [הי"ח] הם שני דינים שונים של גרדומין. אבל הכס"מ [סופ"א] למד שהכל דין אחד, והאריך לבאר שלא יסתרו דברי הרמב"ם בג' אופנים.

^[5] א. השאגת אריה [סימן לב בסופו] הקשה איך ילבש לבן לבד הרי מבטל מצוה של תכלת? ואם כן, עדיף שלא ילבש הבגד כלל שאין עשה דוחה עשה והעלה מכך השאגת אריה כדעת ר"י במרדכי [תתקמ"ד] שאין איסור ללבוש בגד שיש בו ד' כנפות בלי ציצית, אם אין לו ציציות לשים בו, וכן בשבת שאסור לקשור ציציות בשבת, מותר ללבוש את הבגד בלי ציצית. כי חיוב מצות ציצית חל רק אחרי שלובש את הבגד. ולכן כשיש לו רק לבן, אינו מבטל מצות תכלת בזה שלובש הבגד בלי תכלת. והר"ש מרדוש במרדכי שם חולק וסובר שאסור ללבוש בגד עם ד' כנפות בלי ציצית אפילו בשבת, ולשיטתו שבה הקושיא הנ"ל. ותירצו בהמאיר לעולם [ח"ב ז'] ובעמק יהושע [סימן ב] שרבנן הסוברים שאין התכלת ולבן מעכבים זה את זה, דרשו כן מפסוק וזה גופא חידשה התורה, שיכול לבטל אחד מהם ולקיים השני. עוד תירץ בהמאיר לעולם, שהטעם שאין עשה דוחה עשה הוא משום "מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה", וזה נאמר רק באופן שיש לפניו שתי מצוות בקום ועשה, כגון לשלח הקן או לקיים בו טהרת מצורע, וכיון שאין עדיפות למצוה אחת על השניה אין עשה דוחה עשה. אבל כשיש לפניו מצוה בקום ועשה וביטול עשה בשב ואל תעשה, העשה דוחה את האיסור באי העשיה, כמו שעשה דוחה לא תעשה. והוכיח חידוש זה מדברי הרשב"א שהביא המל"מ [נערה א' ה'] שעשה דוחה לאו הבא מכלל עשה אף שדינו כעשה, כיון שהוא בשב ואל תעשה, עשה דוחה אותו. וכמו כן "איסור ביטול עשה" דומה ללא תעשה, ועשה דוחה אותו. ובקהילות יעקב [מנחות כג ב] תירץ, שהכלל שאין עשה דוחה עשה שייך כשיש לפניו שתי מצוות ויכול לקיים רק אחת מהן, או רק את השניה, אבל כאן הרי יכול לקיים לבן ולבטל התכלת, או לבטל את שתי המצות, ועדיף לבטל מצוה אחת מלבטל את שתיהן, ולכן העשה שיכול לקיימו לבד אלים ועדיף מהעשה השני שאין לו אפשרות לקיים אותו כלל. ב. הבית הלוי [ח"א מב] הקשה, איך ילבש לבן לבד הרי עובר ב"בל תגרע" [כמבואר בספרי שיש בל תגרע בציצית] ותירץ שעשה דציצית דוחה לא תעשה דבל תגרע. אבל בעונג יו"ט [סימן א] כתב שלא שייך בזה עשה דוחה לא תעשה כיון שיכול שלא ללבוש הבגד בכלל ולא יתחייב בעשה, ובאופן כזה אין עשה דוחה לא תעשה. ומדברי העונג יו"ט מבואר תירוץ נוסף על קושית הבית הלוי לפי דברי הרשב"א [ר"ה טז ב] שגם אם מבטל לגמרי את המצוה עובר על לאו דבל תגרע, ואם כן גם אם לא יתן כלל ציצית יעבור בבל תגרע, ולכן לפחות יקיים מצות אחת. ותירוץ זה מובן רק לדעת ר"י במרדכי [הובא לעיל] שאם יאסר להטיל ציצית יוכל ללבוש הבגד בלי ציצית כלל, ולהרשב"א יעבור באופן זה בבל תגרע ולכן יקיים לפחות מצוה אחת. אבל אם יאסר ללבוש הבגד, בודאי לא יעבור על בל תגרע אפילו לדעת הרשב"א. ולפי דברי המאיר לעולם ועמק יהושע הנ"ל שרבנן דרשו מפסוק שאין התכלת ולבן מעכבין זה את זה נמצא שגזירת הכתוב מגלה גם שאין לאו דבל תגרע. [ויש להעיר שקושיא זו היא רק לדעת הרמב"ם [ציצית א' ד'] שתכלת ולבן הם מצוה אחת, אבל לדעת התוס' [לח ב] שלרבנן תכלת ולבן הם שתי מצוות נפרדות, לא שייך בזה כלל "בל תגרע" מצוה אחרת].

^[6] הרמב"ם [תפילין ד ד] ביאר הטעם שאין מעכבין זה את זה "מפני שהן שתי מצוות זו לעצמה וזו לעצמה". ובט"ז [או"ח סוף סימן כ"ה] הביא תשובה מאחיו שיברך על מצוות [תפילין] בחולם תחת הוו לשון רבים, שהם שתי מצות. והביא רי"ף ורא"ש בסוף מס' ר"ה בדין הפסק בין מצוות שכתבו שתפילין הן שתי מצוות, ולמדו זאת ממשנתנו שאין מעכבין זה את זה. ולדעת הרמב"ם [ציצית א ה] שתכלת ולבן הן מצוה אחת, נמצא שהסיבות שאין מעכבין זה את זה בשני הדינים במשנה אינן דומות זו לזו. וכבר העיר כן הרמב"ן בהשגות לסה"מ [שרש יא]. והתוס' והרא"ש [הובאו לעיל] שהוכיחו מהדמיון במשנה בין שני הדינים, שבלבן לבד די בשני חוטים, כתב הגרי"ז שזה לשיטתם ששני הדינים במשנה הסיבה בהם שוה, מפני שהם שתי מצוות. והחילוק בין ציצית שהיא מצוה אחת לתפילין של יד ושל ראש שהן שתי מצוות, הרמב"ם בספר המצוות ובפ"א ה למד זאת מפסוק, והרמב"ן [שם] ביאר משום שמצות ציצית הוא במעשה לבישה אחד, ותפילין הם בשני מעשים. והלבוש [יא ד] הוסיף שבתפילין אי אפשר לקיים את שניהם כאחת, לכן הם שתי מצוות.

^[7] השאגת אריה [סימן ל"א] חידש שתכלת לא מעכב את הלבן רק אם ראוי לתכלת אבל באין ראוי לתכלת, התכלת מעכב, וכמו הדין במנחה, שאם נתן שמן ולא לא בלל אותה בשמן, היא כשרה, ואמר רבי זירא [לקמן קג ב]: כל שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת בו. ולכן מי שהוא ספק מחוייב בציצית, שאסור לו ללבוש תכלת בגד פשתן משום ספק כלאים, פטור גם מליתן חוטי לבן. ובסימן ל"ז דן השאגת אריה בגידם שאין יכול להניח תפילין של יד, אם מסיבה זו יפטר מתפילין של ראש. ומסקנתו, שהוא חייב בתפילין של ראש. ולמד כן מגמרא בערכין ג ב, שכהנים חייבים בתפילין של ראש והם פטורים מתפילין של יד משום חציצה לכתנת. [ובארצות החיים [כ"ו ב'] דוחה הראיה מכהנים, שחציצה לבגדי כהונה לא נחשב "אין ראוי" לתפילין של יד, אלא שמצות בגדי כהונה דוחה את מצות תפילין]. והחילוק בין ציצית לתפילין ביאר השאגת אריה [לז], משום שציצית היא מצוה אחת, ושייך לומר בה שאם אין ראוי לכל המצוה, פטור לגמרי. אבל תפילין, שהם שתי מצוות, לא נפטר ממצוה אחת על ידי שאין ראוי למצוה אחרת. ולפי דבריו, מהגמרא הנ"ל מוכח שתפילין הן שתי מצוות. ונמצא לפי זה נפקא מינה להלכה, אם ציצית זה מצוה אחת או שתי מצוות, ולכן כתב זאת הרמב"ם בהלכות [א' ד']. אבל האחרונים כתבו סיבות אחרות למה גידם חייב בתפילין של ראש על אף שאין הוא ראוי לתפילין של יד. א. בארצות החיים [כו ב] כתב שדין אין ראוי לבילה בילה מעכבת בו, הוא דוקא אם מחוייב בשני הדברים ואין ראוי לקיום מצות בילה, אבל גדם פטור לגמרי מתפילין של יד ולא נחשב "אין ראוי" אלא "אין מחויב" ולא נפטר על ידי זה מתפילין של ראש. ב. בעמק יהושע [סימן ג] כתב שדין אין ראוי לבילה שמעכב המנחה הוא דוקא בשתי מצוות השייכות זה לזה שאי אפשר לקיים בילה רק כשמביא מנחה, וכן קריאת ביכורים שהמצוה היא רק כשמביא ביכורים, אבל שתי מצוות שאת כל אחת מהם אפשר לקיים בפני עצמה בלי השניה כמו תכלת ולבן, ותפילין של יד ושל ראש, הם נחשבים כשני דברים נפרדים ואין צריך שיהא ראוי לקיים שתיהן כדי להתחייב. ג. בקרן אורה [מ ב סוד"ה גזירה] כתב שלא מצינו הכלל שצריך ראוי לבילה רק בדינים על חפצא כמנחה, שבלילה זה מדיני הקרבן אבל מצות שעל גופו כציצית ותפילין, אין צריך להיות ראוי לכל המצוה כדי להתחייב בה. ד. במשנה למלך [ביכורים ב יד] הביא המגיה מכנסת הגדולה, שדין זה שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו חידוש הוא ורק כשמצינו כן בגמרא הדין כך ואין למדין למקום אחר.

^[8] גמרא זו יש לפרשה בב' אופנים, או שרבי דרש מהפסוק שמעכבין זה את זה ורבנן רק דחו הדרשה של רבי וכן משמע לשון הגמרא, או שרבנן דרשו מהפסוק שאין מעכבין זה את זה. ובחידושים המיוחסים לרשב"א הקשה לרבנן, שלא יכתוב הפסוק כלום ולא נלמד עיכוב כרבי, וממילא לא יעכבו זה את זה? ותירץ, שבא ללמד מצות "ראיה" [ראה הערות לדף מג ב שזו מצוה בפני עצמה]. ועוד תירץ, שבא ללמד שבאחד לבד מקיים מצוה מן המובחר. והובא לעיל שנחלקו האחרונים: שהשאגת אריה [סימן לב] שהקשה איך יבטל עשה אחד? והבית הלוי [ח"א מב] שהקשה איך יעבור על "בל תגרע"? נקטו שלרבנן אי"ז דרשה, אבל המאיר לעולם [ב' ז'] ועמק יהושע [ס"ב] תירץ שזה דרשה וגזירת הכתוב שיתן רק אחד מהם כשאין לו את השני. ולדבריהם לא קשה קושיית הרשב"א, משום שהפסוק בא ללמד שיכול לבטל עשה ושאין בזה "בל תגרע".

^[9] הבעל המאור פ"ב דשבת [יב א בדפי רי"ף שלנו] למד ממה שנדחקה הגמרא לפרש משנתנו כרבי, שהלכה כמותו שתכלת מעכב הלבן, והרמב"ן שם [במלחמות] כתב שהבעל המאור פטר עצמו מציצית כל ימיו כיון שאין לנו תכלת, והוא מעכב הלבן. אבל כל הראשונים והפוסקים הסכימו שהלכה כרבנן ובזמן הזה חייבים בציצית לבן. ולשון הרמב"ן שם: "והרי אבות קדמונים מימות הגאונים נהגו לצאת בטלית שיש בה לבן בלא תכלת". ובארצות החיים [יג ב] והפרי מגדים [פתיחה להל' ציצית] כתבו שלדעת הבעל המאור יש חיוב מדרבנן ותמה בארגמן [פירוש למסכת ציצית, להגר"ח קניבסקי] שהרמב"ן העיד שהבעל המאור פטר עצמו מציצית כל ימיו, ומוכח שהוא סובר שאין חיוב כלל אפילו מדרבנן.

^[10] כן פירש"י, ותמה הקרן אורה הרי רק בקשירה זה נעשה לציצית, ואז קושר הכל יחד, ומה המצוה להקדים את תחיבת חוטי הלבן בבגד? אבל החזון איש [ג יא] הוכיח מזה שצריך לכוון בתחיבת החוטים לשם מצות ציצית, שזו היא תחילת העשייה, וכמו שכתב הביאור הלכה [יד ב]. אבל בשיטה מקובצת [אות ג] פירש שמצוה להקדים, הכונה לסדר את כריכת החוליות שיכרוך הלבן קודם התכלת, ואין זה דין בסדר העשיה, אלא דין בצורת הגדיל. והרי"ף והרמב"ם השמיטו מצוה זו להקדים הלבן. וכתב הקרן אורה שאפשר לומר שהרי"ף השמיט דין זה משום שאינו נוהג כיום שאין לנו תכלת. והרמב"ם סובר שברייתא זו נאמרה רק לרבי, ואנו פוסקים כרבנן, אבל הקשה, שבתוספתא מפורש שמצוה להקדים גם לפי רבנן? וכתבו החזון איש [ג יא] והגרי"ז שהרמב"ם פירש את הגמרא כהשיטה מקובצת הנ"ל, וזהו הדין שכתב הרמב"ם [א ז] שמקדים כריכת הלבן. ובאמת הרמב"ם מוכרח לפרש כך בגמרא כיון ששיטתו [א' א'] שתחיבת החוטים זה מצות לבן ומצות תכלת היא לכרוך בו את חוטי הלבן אם כן אין צורך לומר שמצוה להקדים את תחיבת החוטים הלבנים שהרי אי אפשר להקדים את הכריכה בתכלת לתחיבת החוטים הלבנים, ולכן מוכרח הרמב"ם לפרש את הגמרא כהשיטה מקובצת.