דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - ב

ומקשינן עלה: אי הכי, שאם כי מעיקר הדין מירוחו של הגוי פוטר מתרומה, כמכל מקום גזרו חכמים לחייבה משום גזירת בעלי כיסים, בחלה נמי יש להם לגזור שתהא עיסה המגולגלת ביד גוי חייבת בחלה, ומשום אותה גזירה עצמה, כדי שלא יתנו את תבואתם לגוי, ויגלגלם, ויחזור ויקנה מהם!?

ומשנינן: אין לחוש שיעשו כן העשירים, כי אם רוצים הם להפטר מן החלה, אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח ועוד. הרי יש בידם האפשרות לעשות עיסות קטנות פחות משיעור עיסה החייבת בחלה [השיעור הוא חמשת רבעי קב קמח, ומעט יותר] וייפטרו מלהפריש חלה. [1] ומקשינן עלה: הרי תרומה נמי יכולים הם לפטור את תבואתם מן התרומה בשני אופנים אחרים:

א. אפשר דעביד לה [יכול הוא לעשות לה] שלא תתחייב התבואה בתרומה, כדרבי אושעיא.

דאמר רבי אושעיא: התבואה מתחייבת בהפרשת תרומות ומעשרות בשני תנאים, האחד, רק כשמירחה, והוא גמר מלאכתה. והשני, צריך שתיקבע התבואה למעשר על ידי הכנסתה לבית דרך פתח הבית הרגיל, שראיית פתח הבית היא הקובעת את התבואה למעשר. ולכן, מערים אדם על תבואתו [שלא תתחייב במעשר], ומכניסה לבית במוץ שלה [היינו, קודם זרייה ומירוח], וממרחה לאחר הכנסתה לבית, כדי שתהא בהמתו אוכלת, ופטורה מן המעשר.

כי היות וראיית התבואה את "פני הבית" היתה קודם המירוח, הרי מציאות התבואה בבית לאחר המירוח אין זו "ראיית פני הבית" לחייבה במעשר. [2] ב. אי נמי, יכול הוא לעשות שלא תתחייב התבואה במעשר, כגון דעייל לה דרך גגות וקרפיפות, שאין מכניסה לביתו דרך פתח הבית, ופטור לפי שאין הבית קובע למעשר אלא בראיית "פני הבית", והיינו שנכנסה התבואה דרך הפתח. [3] ואם כן, אף בתרומה לא נגזור לחייב במירוח גוי משום בעלי כיסין, כיון שבלאו הכי יכולים הם לפטור את עצמם באופנים אלו!?

ומשנינן: התם, בשתי ההערמות שהוא יכול לעשות בתרומה, אם לא ימכרם לגוי בפרהסיא הוא, וזילא ביה מילתא [מזולזל הוא בעיני הבריות שרואים אותו עושה כן], ומטעם זה לא יעשו כן בעלי הכיסים, אלא ימכרום לגוי, ולכן גזרו שלא יפטרם מירוח הגוי.

אבל הכא, עשיית עיסות קטנות כדי שלא להתחייב בחלה, בצינעא היא נעשית, ולא זילא ביה מילתא, ולכן לא יחושו בעלי הכיסים מלעשות כן, הילכך אין לגזור שלא יפטור גלגול הגוי.

מתניתין:

משנתנו ממשיכה ומפרשת את סדר הקרבת העומר ואת דיניו:

הכהן המקריב את העומר בא לו לעשרון שאותו הוא אמור להקריב:

נתן [4] תחילה שמנו ולבונתו, כלומר, נותן מעט מן השמן בכלי עם הלבונה, [5] ונותן את הסולת עליהם. יצק עוד מן השמן, ובלל עם הסולת, כשאר המנחות. [6]

הניף את מנחת העומר, והגיש אותה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית של המזבח, שמנחת העומר טעונה תנופה והגשה. [7]

קמץ ממנה בקומצו, והקטיר את הקומץ עם הלבונה על המזבח, כשאר כל המנחות.

והשאר, הנותר ממנה לאחר הקמיצה, נאכל לכהנים בעזרה, כשיירי כל המנחות.

משקרב העומר [מיד לאחר הקרבתו], כבר היו יוצאין ומוצאין שוק של ירושלים שהוא כבר מלא קמח קלי [8] מהתבואה החדשה, שבהכרח היו עושים אותם ממנה קודם שקרב העומר - שלא ברצון חכמים היו עושים כן, דברי רבי מאיר. כי חששו חכמים שמא תוך כדי העיסוק בתבואה החדשה יאכלו ממנה קודם לעומר. [9] רבי יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושין, כי לא חששו חכמים שמא יאכלו ממנה. [10]

גמרא:

שנינו במשנה: משקרב העומר היו יוצאין ומוצאין שוק של ירושלים שהוא מלא קמח קלי שלא ברצון חכמים, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושין:

ותמהה הגמרא: וכי לא גזר רבי יהודה דלמא אתי למיכל מיניה, וכי אין רבי יהודה גוזר שלא יעסוק אדם בדבר אסור שמא יאכל ממנו!?

ורמינהו סתירה לכך, לכאורה, מהא דתנן בפסחים י ב:

רבי יהודה אומר: בודקין את החמץ שלש פעמים, אור לארבעה עשר בניסן, ובארבעה עשר שחרית, אם לא בדק אור לארבעה עשר, ובשעת הביעור, בשעה ששית [11] אם לא בדק שחרית.

אבל לאחר זמן זה לא יבדוק, אפילו אם לא בדק כלל, ומשום שאנו חוששים, מאחר שהגיע זמן איסור אכילת חמץ בחצות היום, שמא אם יבדוק אחריו יבוא לאוכלו.

וחכמים אומרים: לא בדק אור ארבעה עשר, יבדוק בארבעה עשר. לא בדק בארבעה עשר [שחרית], יבדוק בתוך המועד [בשעה ששית שהוא מועד הביעור]. [12] לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד [משש שעות ולמעלה עד שתחשך].

הרי מבואר שרבי יהודה חושש שמא העוסק בדבר איסור יבוא לאוכלו, ודלא כמבואר במשנתנו!?

הערות

[1] נתבאר על פי רש"י; [ומיהו לכאורה הסבר זה שייך רק לפירושו השני של רש"י בגזירה משום בעלי כיסין, שהוא משום שמא ימכרם לגוי כדי ליפטר; אבל לפי פירושו הראשון של רש"י, שהוא גזירה משום שמא יאמרו אף של ישראל פטור, צריך ביאור דברי הגמרא].

[2] א. נתבאר על פי לשונו השני של רש"י, וכפי שכתב בביאור ענין זה בפסחים ט א וז"ל: "כדרבי אושעיא שהכניסה לבית במוץ שלה ואחר כך דש וממרח, וחובת הטבל חלה בראיית פני הבית, וזה בראיית פני הבית לא נגמרה מלאכתן לחול עליו שם טבל, וכשגמר מלאכתן כבר בתוך הבית הוא, ואין אלו פני הבית [ראה רש"י בבא מציעא פח א ד"ה פני הבית] אלא כשנכנס דרך פתחים, כדתניא, עכשיו מכניסין דרך גגות דרך חצירות וקרפיפות לבית כדי לפוטרן, הילכך לא חייל עלייהו שם טבל"; [ובפירוש ראשון פירש רש"י: במוץ שלה, כעין מאכל בהמה, ומאכל בהמה פטור מן המעשר]. ומבואר מדברי רש"י בפסחים, בטעם הדין שאין ראיית פני הבית קודם המירוח מועילה, שהוא משום שעדיין לא נגמרה מלאכתה לחול עליה שם טבל; אבל מדברי התוספות בבבא מציעא פח ב ד"ה לא, נראה, שהטעם הוא משום שדרך תבואה להכניסה כשהיא ממורחת לבית, ומטעם זה חילקו בין חיטים ושעורים לקישואים ודלועים, ראה שם. ב. ביאור מה שאמרו "כדי שתהא בהמתו אוכלת": כתב רש"י בנדה טו א, שרק בהמתו יכולה לאכול מהתבואה, ומשום שאכילת בהמתו כאכילת עראי, אבל אכילת קבע שלו אסורה מדרבנן, שהרי אפילו כשלא נתמרחה התבואה כלל ולא ראתה פני הבית, הרי היא אסורה מדרבנן באכילת קבע; [וכן מבואר ברש"י בפסחים שם, שאכילת קבע אסורה]. ואולם בתוספות כאן הביאו את שיטת ה"ר אפרים, הסובר שלאו דוקא בהמתו מותרת לאכול ממנה, אלא אף אכילת קבע של אדם מותרת בה; ומה שנקטה הגמרא "כדי שתהא בהמתו אוכלת" אין הכוונה שרק היא זו שמותרת בה, אלא שכשהוא מערים ועושה כן, דרך הוא שיאמר: לכן אני עושה כן, משום שאין בדעתי אלא להאכיל לבהמתי, אבל בשביל עצמו מתבייש להערים. וטעם שיטה זו של רבינו אפרים, ביארו התוספות: אף על גב דאכילת קבע אסורה קודם ראיית פני הבית, היינו היכא דיכול לבוא לידי חיוב כשיראה פני הבית, אבל היכא שהכניסה במוץ שלה ומירחה בבית, שוב אינו יכול לבוא לידי חיוב; [וראה עוד בחידושי רבינו דוד בפסחים ט א, שכתב כשיטה זו, וז"ל: אף על פי שבתחילה כשהיתה בשדה היתה אסורה באכילת קבע, זהו מפני שסופה להתעשר ואסרוה חכמים באכילת קבע מפני גזל כהן, אבל זאת התבואה שוב אי אפשר להיות נקבעת למעשר, לא בראיית פני הבית מאחר שלא היתה מדוגנת, ולא על ידי מירוח שאין מירוח אלא בשעת דיגון. וכיון שאי אפשר לה שתתחייב במעשר למה תיאסר באכילת קבע, אין כאן גזל כהן]. אך התוספות חלקו על ה"ר אפרים, וסוברים כרש"י, שהתבואה אסורה באכילת קבע. והחזון איש [שביעית א ח], כתב להוכיח מסוגיא דיומא י ב, דשוב אין מועיל לחייב בראיית פני הבית, וכתב, דאף התוספות שחלקו על ה"ר אפרים לא פליגי בעיקר הדבר שאי אפשר לה לבוא עוד לידי חיוב דאורייתא, אלא דמכל מקום לא פטרום חכמים ואסור באכילת קבע מדרבנן, אבל מן התורה לא חייל שם תרומה עלה, כיון שאי אפשר לבוא לידי חיוב, וסוגיא דיומא מכרעת כן, וכמו שכתבנו לעיל; [וראה עוד ב"חזון איש" מעשרות סימן ג]. ג. ואם הכניסה לבית, והוציאה קודם מירוח, ומירחה בחוץ, ואחר כך הכניסה לבית, מבואר ב"שיטה מקובצת" כאן בשם תוספות אחרות בשיטת ה"ר אפרים, וכן מבואר בתוספות רבינו פרץ בפסחים ט א, שמועילה הכניסה לבית שלאחר המירוח לחייבה במעשר, ורק אם מירחה בפנים, שוב אין מועילה הכנסתו לבית; ומיהו הרמב"ן בבא מציעא פה ב [הובא ב"שיטה מקובצת"], הביא בשם הרשב"ם דאפילו בכי האי גוונא פטורה התבואה, וכתב עליו הרמב"ן שאין דבריו מחוורים. ובביאור הדברים כתב ב"שיעורי רבי שמואל" בפסחים סימן ח: אם הוציאה קודם מירוח, נמצא דלתבואה הממורחת לא היה עדיין ראיית פני הבית, ועל ידי שהכניסה הוא דבא לה ראיית פני הבית, ולהכי מתחייבת על ידי זה בתרומה; אבל אם מירחה בתוך הבית, מיקרי דכבר היתה לתבואה הממורחת ראיית פני הבית, אלא שלא היה זה באופן המחייב בתרומה, מפני שהכניסה לבית היתה במוץ שלה, וכיון דכבר היתה לה ראיית פני הבית, שוב אי אפשר לה להתחייב גם אם תחזור ותיכנס לבית, שהרי כבר יש לה ראיית פני הבית משנתמרחה בבית. ד. והנה שיטת ה"ר אפרים מוכחת לכאורה מן הסוגיא כאן [ראה בתוספות וב"שיטה מקובצת" סגנון הוכחתם מכאן], שהרי אם אתה אומר שהתבואה עדיין אסורה באכילת קבע, אם כן מה מקשה הגמרא: מצי עבד כרבי אושעיא, ואין לגזור משום בעלי כיסין ; והרי אם יעשה כרבי אושעיא, לא יועיל לו אלא לפוטרו מאכילת ארעי, ואילו אם ימרחנה הגוי יהיה מותר אף באכילת קבע, שמירוח הגוי פוטרו אפילו מאכילת קבע. וב"שיטה מקובצת" בשם תוספות אחרות, כתב בדעת רש"י, שאף מירוח הגוי - אם היתה התבואה בתחילה ביד ישראל - אינו פוטר אלא מאכילת ארעי, אבל אכילת קבע אסורה, כשם שהיתה קודם מירוח, ואם כן אין לחוש לבעלי כיסין, שהרי גם אם ימכרוהו לגוי לא יותרו אלא באכילת עראי כמו אם יכניסו במוץ ; ואולם התוספות דחו חילוק זה, ומירוח הגוי לדעתם פוטר לגמרי אפילו כשהיתה התבואה ביד ישראל, וראה מה שכתבו התוספות לבאר סוגייתנו לפי מה שחלקו על ה"ר אפרים. ה. בעיקר האיסור להאכיל טבל לבהמתו, כתבו התוספות: ואם תאמר: היכן מצינו דטבל אסור בהנאה! ? ויש לומר: דנפקא לן כדדרשינן בפרק במה מדליקין אין מדליקין בטבל טמא משום "משמרת תרומותי", בשתי תרומות הכתוב מדבר, מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, פירוש: אכילתה [אינה מותרת אלא משעת הרמה ואילך], אף תרומה טמאה כן, דהיינו הדלקה; והדר גמרינן טהורה מטמאה דמיתסר בהדלקה קודם הרמה וכן להאכילה לבהמתו, כל הנאות של כילוי דהוי כעין הדלקה; וכוונתם, דמאחר שתרומה אסורה בהנאה של כילוי, שוב ממילא בהכרח שאף הטבל אסור, כיון שמעורב בו תרומה.

[3] לפי שיטת ה"ר אפרים [המובאת בהערה 2], שהכנסה במוץ לבית פוטרת את התבואה אפילו לענין אכילת קבע, ומשום שכבר אינה באה לידי חיוב, וכפי שנתבאר בהערה לעיל; הוא הדין שאם הכניסה דרך גגות וקרפיפות מותרת התבואה באכילת קבע, שהרי ראיית ה"ר אפרים היא מסוגייתנו - וכפי שנתבאר בהערה לעיל - ואותה הוכחה הרי קיימת גם לענין הכנסה דרך גגות וקרפיפות - וממילא מוכרח - על כל פנים לדעת ה"ר אפרים - שהמכניס לבית דרך גגות וקרפיפות, שוב אין מועיל לו שיוציאנה ויכניסנה דרך פתח הבית, כי הרי טעם הפטור מאכילת קבע, ביאר ה"ר אפרים שהוא משום דשוב אינה יכולה להתחייב; וכפי שכתב כל זה באפיקי ים חלק ב סימן כח. [ויש לעיין על מה שכתב ב"שיעורי רבי שמואל" - הובא בהערה לעיל - את הטעם שאין היא מתחייבת שוב בראיית פני הבית לאחר שמירחה בפנים, שהוא משום שכבר היה לה ראיית פני הבית כשכבר היתה ממורחת, אלא שלא היה באופן המחייב; שהרי אם כן לכאורה כשנכנס דרך גגות וקרפיפות אין שייך טעם זה, וצריך תלמוד].

[4] רש"י נראה שגורס "נותן תחילה".

[5] נתבאר על פי רש"י, שכתב: "בא לו לעשרון נותן תחילה שמנו ולבונתו [קודם הסולת, שיטה מקובצת] ; ובספר מנחה טהורה תמה על זה, שהרי מבואר בסוטה יד ב בסדר המנחה "אדם מביא מנחה מתוך ביתו בקלתות של כסף ושל זהב, ונותנה לתוך כלי שרת ומקדשה בכלי שרת, ונותן עליה שמנה ולבונתה", ואמרינן עוד שם: ואחר כך נותן עליה שמנה ולבונתה, שנאמר "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה", וכן כתב הרמב"ם בפרק יג ממעשה הקרבנות הי"ג הלכה יב; שוב ראיתי שהרב ש"ל הקשה כן לרע"ב שפירש כן.

[6] א. כתב רש"י: שכן דרך כל המנחות, שנותן שמן תחילה בכלי, ואחר כך נותן סולת, וחוזר ויוצק עליה שמן, ובולל, כדאמר לקמן עד ב. וכתבו על זה התוספות: ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס, דתנן לקמן עד ב: כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלשה מתנות שמן: יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן, [בתחילה היה נותן שמן בכלי קודם נתינת הסולת, ואחר כך נותן עליו את הסולת, וחוזר ונותן שמן לבלול בשמן, וחוזר ונותן עליה שמן לקיים מצות יציקה] ; והיינו, דלרש"י לא נזכרו אלא שתי מתנות ראשונות; [ויש לעיין ממה שכתב רש"י עצמו לקמן עד ב, שלשון "יציקה" הוא מתן השמן השלישי]. ונראה, דכולהו תני להו הכא, ד"נתן שמנו" הוא נתינת שמן תחילה בכלי, ו"יצק ובלל" היא יציקה ובלילה דלקמן; ובין הכא ובין התם, הוה ליה למיתני בלילה ברישא, ד"יצק" היא יציקה אחרונה. ב. תמהו התוספות: תימה דלא תני "מלח", כדקתני בהקומץ רבה [לעיל יח א]: לא יצק לא בלל לא מלח! ? וב"תוספות יום טוב" כתב ליישב: ואפשר לי לומר, דלא קחשיב ותני אלא מנחות, אבל מליחה "על כל קרבנך תקריב מלח"; וראה עוד שם. ובכתבים המיוחסים לגרי"ז, כתב לבאר את קושיית התוספות, על פי מה שכתב להוכיח, ששני דיני מליחה יש, האחד: "על כל קרבנך תקריב מלח", ודין זה אינו חלק ממצות הקרבנות אלא דין כללי למלוח את הקרבנות; השני: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", וזה הוא דין מסויים במנחה וחלק ממצות המנחה, והיינו שהקשו התוספות; ובזה דקדק לשון התוספות שהוצרכו להביא ראיה לדין מליחה, אלא כוונתם היא להוכיח מלשון המשנה שהמליחה היא חלק ממעשה המנחה כמו יציקה ובלילה ; ראה שם באריכות. ובחידושי מהרי"ח הנדפסים בסוף המשניות, צידד לחדש, שמנחת העומר אינה צריכה מליחה, ומשום שלא נאמרה מליחה אלא ב"קרבן מנחה", אבל העומר לא מצינו שייקרא "קרבן"; והמעיין בלשון הפסוקים [ויקרא ב], יראה, שבכל ארבע המנחות הנזכרות שם, כתיב לשון "קרבן", ואילו גבי מנחת העומר הנזכרת שם, כתיב "ואם תקריב מנחת בכורים", ולא נזכר עליו שם "קרבן", ראה שם.

[7] וכמבואר לעיל סא א.

[8] ראה בגמרא "קמח קלי תנן", וברש"י ורבינו גרשום שם, ושם מתבאר אם הכוונה היא קמח של קלי, או שני דברים הם, קמח וקלי.

[9] [הנה לקמן דף סח נחלקו חכמים ורבי יהודה, שלדעת רבי יהודה אין האיר המזרח של יום ששה עשר בניסן מתיר את החדש אלא העומר בלבד, ואילו לדעת חכמים - לפי דעת רבי יוחנן וריש לקיש שם - כבר משהאיר המזרח הותר לאכול חדש, ולמצוה בעלמא אסור לאכול עד שיקרב העומר עצמו, ומשחרב בית המקדש מותר לאכול משהאיר המזרח; ומבואר שם בגמרא, שלפי דעת חכמים אין מקום לגזור שלא יאכלו חדש משהאיר המזרח כשבית המקדש חרב, ומשום החשש שמא יאכלו כן גם לכשיבנה בית המקדש; כי "משום מצוה ליקו וליגזור! ?", ראה שם. ולפי זה לכאורה צריך לומר שרבי מאיר סובר בענין זה כרבי יהודה, שהעומר בלבד הוא שמתיר את החדש, שאם לא כן, הרי היה להם די זמן להכין קמח וקלי משהאיר המזרח ועד הקרבת העומר, ושוב אין מקום לגזירה שמא יאכלו ממנה, כיון שלמצוה בעלמא הוא שאסור לאכול ממנה קודם הקרבת העומר; ומיהו לשון רש"י בפסחים י ב ד"ה משקרב העומר, שהיו עושים את כל אלו קודם יום טוב; וזה שלא כדברי רש"י כאן בד"ה שלא ברצון חכמים].

[10] ואף שהקצירה אסורה קודם העומר, וכמו ששנינו לקמן ע א: "החיטים והשעורין. אסורין מלקצור מלפני הפסח", לא היו קוצרים במגל אלא מקטפים ביד, או שהיו קוצרים בית השלחין שאין בו איסור קצירה; תוספות יום טוב. וכן מתבאר מן הגמרא; וראה בהערות שבגמרא מה שיש לתמוה על זה.

[11] כמו ששנינו בפסחים יא ב "שורפין בתחילת שש".

[12] כן פירש רש"י; ובתוספות הקשו על שינוי הלשון, שרבי יהודה קראו "שעת הביעור" וחכמים קראוהו "תוך המועד"; והם פירשו כפשוטו: תוך ימי הפסח; ומה שאמרו חכמים לבדוק לאחר המועד, הוא כדי שלא יתערב לו חמץ שעבר עליו הפסח עם חמץ של היתר, ויאכלנו, כמבואר בתוספות בפסחים י ב ד"ה ואם.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שהטעם שאין מירוח הגוי פוטר את התבואה הוא גזירת חכמים משום בעלי כיסים, אפילו בחלה נמי [גם כן] יגזרו חכמים שגלגול הגוי אינו פוטר מהפרשת חלה, ומשום בעלי כיסים! ומשיבים: אין מקום לגזור כן בהפרשת חלה, שכן כל הרוצה להשתמט ממצות הפרשת חלה, אינו נזקק לשם כך למכור את עיסתו לגוי, אלא אפשר לו להיפטר מחיוב הפרשת חלה באופן פשוט יותר, דאפי לה [שיאפה אותה, את העיסה] בפחות משיעור הבצק המחייב בהפרשת חלה, שהוא פחות מחמשת רבעים קמח ועוד, ואז לא יתחייב.

ומקשים עוד: והרי בתרומה נמי [גם כן] אפשר לו לרוצה להערים ולהשתמט מהפרשת תרומה מתבואתו לעשות כן אף בלא למוכרה לגוי שהוא ימרחנה, ובאופן דעביד לה [שיעשה בה] כמו שאמר ר' אושעיא. שכך אמר ר' אושעיא: כיון שראיית פני הבית לאחר זריית התבואה ומירוחה היא המחייבת את התבואה בתרומה ומעשרות, מערים אדם על תבואתו כדי שלא להפריש ממנה מעשרות, ומכניסה לתוך הבית עוד לפני שזרו את התבואה, בעודה עדיין במוץ שלה, כדי שבכך תהא בהמתו אוכלת מן התבואה הזו ופטורה מן המעשר. אי נמי [או גם כן] באופן אחר, דעייל לה [שמכניס הוא אותה] אל ביתו, לא דרך שער הבית, אלא דרך גגות ודרך קרפיפות, ובאופן זה אין התבואה מתחייבת. ומדוע נזקקו חכמים לגזור על תבואת ישראל שנתמרחה על ידי הגוי שתהא חייבת במעשרות?!

ומשיבים: אין הדברים דומים, שכן התם [שם, בתבואה] יש מקום לגזור משום בעלי כיסים שיעמדו וימכרו את תבואותיהם לגוי, מפני שאין זה נוח להם לפטור את תבואותיהם בהכנסתה לביתם בעודה במוץ, או דרך גגות וקרפיפות, שכן הריהם דברים הנעשים בפרהסיא (בפומבי), הנראית לכל, וזילא ביה מילתא [מזולזל בו הדבר], שלא ירצה להתבזות על ידי אנשים שיראו שהוא מערים על המעשרות. וכדי להפטר מחובת המעשרות עלול הוא למכור את תבואותיו לגוי שימרחם, ויש מקום לגזור בו. ואולם הכא [כאן, בהפרשת חלה] שנעשה הדבר בצינעא, שאין בני אדם רואים בו שהוא עושה את עיסתו בשיעור פחות מכדי חיוב חלה, ולא זילא ביה מילתא [אין הדבר מזלזל בו], אין מקום לגזור שמא יבוא למכור את עיסתו לגוי לפוטרה מן החלה.

א משנה וממשיכים בתיאור סדר הבאת העומר. לאחר שנופה עשרון הקמח המיועד לעומר, לאחר שהאיר כבר יום ט"ז בניסן בא לו לעשרון, ונתן עליו מקצת משמנו (מלוג השמן) בכלי שבידו, ונתן עליו את הסולת, והניח את לבונתו מן הצד בכלי. ויצק מהשמן שבלוג גם על הסולת, ובלל אותם כאחד, את הסולת והשמן. וחזר ויצק פעם נוספת מהשמן על הסולת הבלולה (שכן כל המנחות טעונות שלוש נתינות שמן). ולאחר מכן הניף מעלה את מנחת העומר, והגיש אותה אל כנגד חודה של הקרן הדרומית מערבית של המזבח. ולאחר מכן קמץ ממנה את הקומץ, ולאחר שמלח את הקומץ, הקטיר את הקומץ ואת הלבונה על המזבח. והשאר (שאר העומר) נאכל (ניתן לאכילה בעזרה) לכהנים.

משקרב (מיד לאחר שקרב) העומר ביום ט"ז בניסן, יוצאין אנשים מביתם וכבר מוצאין את שוק ירושלים שהוא מלא קמח קלי הבא מהתבואה החדשה, שהותרה לאכילה על ידי הנפת העומר. ודבר זה היה נעשה שלא ברצון חכמים, שאנשים הקדימו וקצרו וטחנו מן התבואה החדשה לפני הבאת העומר המתיר את החדש, ויש לחשוש שיבואו לאכול מן החדש קודם הנפת העומר, אלו דברי ר' מאיר, ואילו ר' יהודה אומר כי ברצון חכמים היו עושין, שלא חששו לכך.

ב גמרא שנינו בסוף משנתנו בענין שווקי ירושלים שהיו מלאים בקמח קלי מיד לאחר הנפת העומר, ושהיה זה שלא ברצון חכמים, ולדעת ר' יהודה היה זה ברצון חכמים, שלא חששו שיבואו אנשים לאכול מן התבואה החדשה לפני הנפת העומר. ושואלים: והאם לא גזר ר' יהודה דלמא אתי למיכל מיניה [שמא יבואו לאכול ממנו], מן החדש, תוך כדי העיסוק בו?

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לדבריו אלה ממה ששנינו בדין בדיקת חמץ, שר' יהודה אומר כי יתכן שיהיו בודקין את החמץ בערב פסח שלוש פעמים: מלכתחילה הריהו בודק אור (בליל) ארבעה עשר בניסן. ואם לא בדק בליל י"ד בניסן, הריהו בודק ביום ארבעה עשר בשחרית, ואם לא בדק בשחרית, הריהו בודק בשעת הביעור (שריפת החמץ, בתחילת השעה הששית). ואולם מכאן והלאה, לאחר שכבר חל איסור אכילת חמץ, לא יבדוק. שחשש ר' יהודה שמתוך שמתעסק בדבר האסור, עלול הוא להיכשל ולאוכלו. ואילו חכמים אומרים שאם לא בדק בליל י"ד, יבדוק ביום י"ד בשחרית, ואם לא בדק אז — יבדוק לאחר מכן, ואף לאחר שחל איסור אכילת חמץ, ואפילו בתוך הפסח עצמו. הרי שר' יהודה חושש שמא בתוך עיסוקו של אדם בדבר, עלול הוא להיכשל באכילתו, ושלא כדבריו במשנתנו!

אמר רבה בתירוץ הסתירה: שאני [שונה] הוא עניינו של איסור חדש מאיסור חמץ בפסח, שכן באיסור חדש חשש ר' יהודה שיבוא אדם לאוכלו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: If so, then ḥalla should be subject to the same rabbinic decree as well, to prevent someone from circumventing their obligation to separate ḥalla by temporarily selling their dough to a gentile who will knead it and return it to them. Why then does the baraita teach that dough kneaded by a gentile owner is exempt? The Gemara answers: There is no need for a decree in this case, since if one wanted to circumvent his obligation to separate ḥalla from his dough, an easier method is available: It is possible for him to bake using less than five-fourths of a kav of flour and a bit more, the minimum amount necessitating the separation of ḥalla.

The Gemara asks: If so, why is there a need for a rabbinic decree with regard to teruma and tithes? The obligation to separate teruma and tithes can also be easily circumvented by acting in accordance with that which Rabbi Oshaya suggested, as Rabbi Oshaya says: A person can employ artifice to circumvent obligations incumbent upon him in dealing with his grain, and exempt himself by bringing it into his courtyard in its chaff so that his animal may eat from it. And this grain is exempt from teruma and tithes. Although the obligation to separate teruma from and to tithe produce that has been fully processed applies even to animal fodder, it is permitted to feed one’s animal untithed produce that has not been fully processed. Alternatively, another option of avoiding the obligation of teruma and tithes is to bring in the produce to his house by way of roofs or by way of enclosures [karpeifot]. The obligation of teruma and tithes applies only to produce that passes through the entrance of the house.

The Gemara answers: There, in the case of teruma and tithes, the two options of bringing in the grain in its chaff or by way of roofs are performed in public [befarhesya], and it is degrading for one to be seen circumventing his obligation. Consequently, one who wishes to avoid the obligation would prefer the option of transferring ownership to a gentile, which the Sages prevent with their decree. Here, in the case of ḥalla, the option of baking with less than the minimum quantity of flour to avoid being obligated to separate ḥalla from the dough is performed in private, and it is not degrading for him, and he would sooner take advantage of that option than go through the process of transferring the dough to a gentile. Therefore, the Sages did not apply their decree in this case.

MISHNA: After daybreak, the priest sacrificing the omer came to the sifted tenth of an ephah, placed in the vessel in his hand some of its log of oil, and placed its frankincense on the side of the vessel. He then poured some more oil from the log onto the high-quality flour and mixed them together, waved and brought the meal offering to the corner of the altar, and removed the handful and burned it on the altar. And the rest of the meal offering is eaten by the priests.

Once the omer was sacrificed people would emerge and find the marketplace of Jerusalem full of the flour from the parched grain of the new crop that was permitted by the waving and the sacrifice of the omer offering. That filling of the marketplace with the new crop was performed not with the approval of the Sages; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: They would do so with the approval of the Sages.

GEMARA: The mishna teaches that the marketplaces of Jerusalem would be filled with flour of parched grain even before the sacrificing of the omer offering, and Rabbi Yehuda holds that the Sages approved of this practice. The Gemara asks: And doesn’t Rabbi Yehuda agree that the Sages issued a decree against filling of the marketplaces with grain that is prohibited in consumption at the time? Wasn’t he concerned that perhaps someone might come to eat from it?

And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Pesaḥim 10b): Rabbi Yehuda says that one searches for leaven on the evening of the fourteenth of Nisan, and on the fourteenth in the morning, and at the time of the eradication of leaven. And the Rabbis say: That is not the halakha; rather, if one did not search on the evening of the fourteenth he should search on the fourteenth during the day, and if he did not search on the fourteenth, he should search during the festival of Passover. Since Rabbi Yehuda does not allow a search on Passover itself, he is evidently concerned that one who finds prohibited food might come to eat it. The same reasoning should apply in the case of the new crop.

Rabba says that the prohibition of new grain is different, for the following reason:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומכניסה במוץ דלא איתחייבת במעשר עד דהויא דגן דכתיב מעשר דגנך ועד שיראה פני הפתח. התם הני הערמה דתרומה ומעשר להכניס במוץ אי נמי דמעייל לה דרך גגות לא יכיל למעבדינהו אלא בפרהסיא וזילא ביה מלתא דמתבייש מן רבים שיראוהו ולא קא עביד אבל הכא דבצינעא כשהוא יושב בביתו בצנעא יאמר שמעובד כוכבים לקחה כדי לפטור ממעשר ולא זילא ביה מילתא דמי יודע שאינו כן משום הכי גזרו רבנן דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר שלא יפטור עצמו בכך אבל בגלגול עובד כוכבים פטרי דמגו דיכול למפטר נפשיה בצנעה בגו בייתיה לאפות פחות מחמשת רביעים ולא קא עביד ליכא למיחש נמי למיפטר נפשיה בהכי דיימר דמעובד כוכבים זבנה להא עיסהא)נראה דצ"ל ולעולם י"ל דהך דס"ל דגלגול עובד כוכבים פוטר לאו אליבא דד"ה היא. הילכך גילגול עובד כוכבים פטור לדברי הכל:

שלא ברצון חכמים דרבנן לא שרו למיקצר קודם העומר דחיישינן דלמא אתי למיכל קודם הקרבת העומר ור' יהודה לא חייש דסבר חדש בדילי מיניה:

ובשעת הביעור אבל לא לאחר זמן הביעור דחייש דלמא אתי למיכל מיניה וחכ"א לא בדק וכו' דלא חיישי דלמא אתי למיכל מיניה:

תוס' ד"ה (בע"א) גזירה וכו' דהנך דהכא משמע להו מדאורייתא. לכאורה תמוה וכי אפשר לומר דהברייתא איירי מדאורייתא. א"כ איך קתני ותרומתו בחו"ל הא בחו"ל גם בישראל לא הוי תרומה מדאורייתא. וגם איך שייך הא בא"י תרומתו אסורה ומדמעת הא כל דימוע לא הוי דאורייתא. ואולי י"ל דכוונתם דהנך אמוראי ס"ל דברייתא ע"כ כר"מ ור"י דמירוח העובד כוכבים הוי דאורייתא ולא הוצרכו חז"ל לגזור על מירוח העובד כוכבים משו"ה בשביל חלה לחוד ל"ג ומשו"ה חלתו אפי' מדרבנן מותר. דאילו אתיא רק כר"ש כיון דגזרו על מירוח העובד כוכבים. לא הו"ל לחלק בין מירוח עובד כוכבים לגלגול עובד כוכבים. ודוחק:

(סז ב תוספות) ד"ה יצק נתן וכו' ונותן הסולת ולש בפושרים וכו'.—מזה שהשמיטו התוס' אפייה ופתיתה מוכח, שאין דבריהם במנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור אלא במנחת הסולת. אבל לפ"ז נפלא: דפושרים במנחת הסולת מניין? ואע"פ שסתם שנינו לעיל (נה א) "כל המנחות נילושות בפושרין" - ברור הוא שאין זה אלא מנחות הנאפות, וכלשון הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות (פי"ב הכ"א): "כל המנחות הנאפות נילושות בפושרין". ואולי דעת התוס' כמ"ש הרע"ב (פ"ו מ"ה): "ומנחת סולת נמי אע"ג דקודם אפייה נקמצת אפ"ה עשר חלות היא באה". אבל דברי הרע"ב בזה אינם מהוורים כל עיקר, דודאי שאם ירצה הכהן לאכול את שיריה מבושלין שהוא רשאי. וגם הוא סותר לדברי רש"י בפיה"ת (ויק' ב ד). ועי' במל"מ (הל' מעשה הקרבנות פי"ג ה"י), שהוכיח שגם דעת הרמב"ם כן הוא.

א''ה בחלה נמי. ליגזור גלגול נמי משום בעלי כיסין: אפשר דאפי לה כו'. כלומר להכי לא גזרינן בחלה דאי הוה בעי לאערומי מצי לאיערומי בהיתירא: דאפי לה פחות מה' רבעים קמח ועוד. דלא מחייב בחלה דזהו שיעור עיסה לחלה במסכת עירובין בפרק כיצד משתתפין (דף פג:): במוץ שלה. כעין מאכל בהמה ומאכל בהמה פטור מן המעשר ל''א במוץ שלה שלא יראה פני הבית: דרך גגות דרך חצירות. דאין טבל מוקבע למעשר עד שיכניסוהו דרך השער דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ובמעשר כתיב בפ' השוכר את הפועלים (ב''מ פח.): התם. במוץ ובדרך גגות פרהסיא זילא מילתא שיאמרו פלוני מערים למיפטר ממעשר הלכך עביד להו על ידי עובדי כוכבים בצנעא: הכא. גבי חלה הפחות מחמשת רבעים ועוד: צנעא היא ולא זילא ביה מילתא. הלכך לא עביד ע''י עובדי כוכבים: מתני' בא לו לעשרון נותן תחילה שמנו ולבונתו יצק ובלל. שכן דרך כל המנחות שנותן שמן תחילה בכלי ואחר כך נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל כדאמר בפרק אלו מנחות (לקמן עד:): הניף והגיש. דאמרינן בפרק כל המנחות (שם סא.) דמנחת העומר טעונה תנופה והגשה: משקרב עומר. מיד כשיוצאים מוצאין שוקי ירושלים מליאות קמח וקלי מתבואה חדשה: שלא ברצון חכמים. דגזרינן שמא יאכל כשיקצור ויאכל חדש קודם העומר וזה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר: רבי יהודה אומר כו'. דלא גזר שמא יאכל: גמ' בודקים. חמץ: ובשעת הביעור. בשעה ששית אבל מכאן ואילך לא [יבדוק] אפילו לא בדק בזמנו דגזרינן משום דלמא אתי למיכל כשמוצא בפסח ורבנן פליגי עליה דאמרי לא בדק בתוך המועד כלומר במועד שריפתו דהיינו בשש יבדוק לאחר המועד בתוך הפסח עצמו ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה:

לרב פפא ולרבינא דלא משמע להו דמיחייב מדרבנן תקשי להו דר''ש אדרבי שמעון בסוף פ''ק דבכורות (דף יא:) דמייתי התם מתניתין דתנן במסכת דמאי פרק שלישי (מ''ד) המפקיד פירותיו אצל הכותי ואצל עם הארץ בחזקתן למעשר ולשביעית אצל העובד כוכבים כפירותיו ר''ש אומר דמאי אלמא אי ודאי חלפינהו עובד כוכבים חייב לר''ש ויש לומר דהנך דהכא משמע להו מדאורייתא משום דאי מדרבנן אפילו חלה נמי דלא מסקי אדעתייהו הנך שינויי וא''ת הא דאמרינן בספ''ק דבכורות (דף יא: ושם) הלוקח טבלים ממורחין מן העובד כוכבים מעשרן והן שלו ופריך דמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו עובד כוכבים דיגונך אמר רחמנא ולא דיגון עובד כוכבים ומאי קושיא הא מסקינן דחייב מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין ואין לומר דה''מ כשהיה מתחילתו של ישראל ומכרו לעובד כוכבים ומירחו עובד כוכבים דלא מיפטר אבל באותו שהיה מתחילתו של עובד כוכבים התם לא שייכא גזירה משום בעלי כיסין לאו מילתא היא דאפי' בגר מסקינן הך גזירה דלא מיפטר במה שממרח קודם שנתגייר ואין לומר דאי מדרבנן גזרה משום בעלי כיסין לא אמר דהן שלו מהאי טעמא גופיה א''כ הא דא''ר אלעזר התם הא ודאי חלפינהו דכ''ע בעי למיתבינהו לכהן ופריך עלה מהא דמעשרן והן שלו מאי קושיא ההיא דר' אלעזר מדרבנן: כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. בנדה פרק כל היד (דף טו:) פירש בקונטרס דדוקא בהמתו שהוא אכילת עראי אבל אכילת קבע לא היינו מדרבנן וקשה מהא דפריך התם ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה כו' ומשני דספק וספק הוא משום דשמא עביד כר' אושעי' ואי בהמתו דוקא אכתי תיקשי ליה דלאדם ודאי טבול לאכילת קבע מיהו ההוא איכא לשנויי דספק מוציא מידי ודאי בדרבנן ובפ''ק דפסחים (דף ט.) דמייתי לה אבדיקת חמץ דרבנן גבי אין חוששין שמא גיררה חולדה גבי חמץ החמירו כודאי דאורייתא אבל קשה מהך דשמעתין דאי בהמתו דוקא אכתי לא ליפטר מירוח עובד כוכבים מאכילת אדם דלא אפשר למיפטר נפשיה כר' אושעיא לענין אכילת עצמו ושייך למיגזר ביה משום בעלי כיסין והיה מפרש ה''ר אפרים מתוך כך דלאדם עצמו נמי שרי ובהמתו דנקט לפי שדרכו להערים בלשון זה שלצורך בהמתו מכניס שמתבייש לומר לצורך עצמו ואע''ג דאכילת קבע אסור קודם ראיית פני הבית היינו היכא דיכול לבא לידי חיוב כשיראה פני הבית אבל היכא שהכניסה במוץ שלה ומירחה בבית שוב אינו יכול לבא לידי חיוב עוד וקשה דבפ''ק דביצה (דף יג:) תניא הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי ופטור ובתוספתא קתני בהדיא מכניס לבית וקתני דוקא עראי אבל קבע לא אע''ג דהכניסן במוץ דהא שבלין קתני ועוד קשה אכתי יכול לבא לידי חיוב למ''ד בהשוכר את הפועלים (ב''מ פח:) דחיטין ושעורין בני גורן נינהו בגורן תלינהו רחמנא דלא גרע עשאן גורן בבית מעשאן גורן בשדה דחייב בלא ראיית פני הבית ונראה לפרש דהא דפריך הכא אי הכי תרומה נמי עביד ליה כרבי אושעיא דמידי דמאכל בהמה קשיא ליה מה הועילו חכמים בתקנתן כגון שעורין ושבלת שועל שהוא מאכל לסוסים ולרכש ועוד יש לפרש דהכי פריך תרומה נמי עביד לה כר' אושעיא ואע''ג דר' אושעיא לא מהני אלא לאכילת עראי לענין אכילת עראי אמאי לא נגזור משום בעלי כיסין כיון דיכול לפטור עצמו מעראי כדר' אושעיא וע''כ כי גזור משום בעלי כיסין אאכילת עראי גזור דאי אאכילת קבע מעיקרא נמי בלאו הכי לא אכיל דהתם גם מירוח העובד כוכבים נמי לא היה פוטר אלא מעראי אפי' כי לא גזרו משום בעלי כיסין דנהי דגלגול עובד כוכבים פוטר לגמרי היינו משום דכי משוית ליה כקודם גלגול שרי לגמרי אבל מירוח עובד כוכבים כי משוית ליה נמי כלא נתמרח מיתסרא מיהא אכילת קבע והא דקאמר לעיל חלת עובד כוכבים בארץ ותרומתו בחוצה לארץ מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת הא בא''י מדמעת ודייק מינה דסבר גלגול העובד כוכבים פוטר מירוח העובד כוכבים אינו פוטר משמע הא אם היה מירוח עובד כוכבים פוטר היתה תרומתו נאכלת לזרים כמו חלה היינו התם דתבואה של עובד כוכבים שלא היתה עומדת להתחייב במעשר מיפטרא נמי לגמרי אבל אותה שתחילתה של ישראל ומכר לעובד כוכבים לא מיפטר מירוחו אלא מעראי ומיהו לגמרי מסקינן משום בעלי כיסין אפילו תחילתה דעובד כוכבים ומכר לישראל חייב כדפירש' לעיל מדלא מיפטר עובד כוכבים שמרח קודם שנתגייר וא''ת ומ''ש ממירוח הקדש לעיל דפטר לגמרי ותנן נמי בפ''ק דמס' פאה (מ''ו) המקדיש והפודה חייב במעשר עד שימרח הגזבר וי''ל דהתם משום פסידא דהקדש אוקמוה רבנן אדאורייתא וקצת יש דוחק לפירוש זה דקודם גזירה דבעלי כיסין מה שייך לחלק בין היה מתחילתו של עובד כוכבים לאותו שהיה של ישראל ומכרו לעובד כוכבים ואם שייך לחלק בו א''כ אחר שגזרו משום בעלי כיסין אמאי גזרו על אותו שהיה מתחלתו של עובד כוכבים ומ''מ לא יתכן פי' זה דבמס' (פאה) [תרומות] פרק תשיעי (מ''ז) משמע דמירוח העובד כוכבים פוטר מאכילת עראי דתנן המנכש עם העובד כוכבים בחסיות אע''פ שפירותיו טבל אוכל מהן עראי כלומר שטבל היו כשזרעם דמן הממורח זרע דגידולי טבל אסור בדבר שאין זרעו כלה כדתנן התם וחסיות דבר שאין זרעו כלה הם כדתניא בסוף הנודר מן הירק (נדרים נח:) והא דשרי עראי על כרחין לאו כמאן דאמר הכא אינו פוטר דאורייתא דלדידיה אפי' עראי אסור אלא כמ''ד פוטר וכי גזור משום בעלי כיסין בקבע אבל באכילת עראי לא גזור: כדי שתהא בהמתו אוכלת. וא''ת היכן מצינו דטבל אסור בהנאה וי''ל דנפקא לן כדדרשינן בפ' במה מדליקין (שבת כו.) אין מדליקין בטבל טמא משום משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך פי' אכילתה אף תרומה טמאה כן דהיינו הדלקה והדר גמרינן טהורה מטמאה דמיתסר בהדלקה קודם הרמה וכן להאכילה לבהמתו כל הנאות של כילוי דהוי כעין הדלקה ולא כמו שפי' בקונ' דווקא טבל טמא אבל בטבל טהור מדליקין אלא נקט טמא וכ''ש טהור ומההיא דרשא גופא ידעינן דאין ישראל מאכיל לבהמתו כרשיני תרומה: (יצק) נתן תחילה שמן ולבונתו קודם הסולת יצק לאחר נתינת סולת ובלל שכן דרך כל המנחות שנותן שמן תחילה בכלי ואח''כ נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס דתנן לקמן בפ' אלו מנחות (דף עד:) כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלשה מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן ונראה דכולהו תני להו הכא דנתן שמנו הוא נתינת שמן תחילה בכלי ויצק ובלל היא יציקה ובלילה דלקמן ובין הכא ובין התם הוה ליה למיתני בלילה ברישא דיצק היא יציקה אחרונה דמרבינן כל המנחות ליציקה בר ממנחת מאפה לקמן בפרק אלו מנחות (דף עד:) שכך הוא הסדר תחילה נותן השמן בכלי ונותן הסולת ולש בפושרים ונותן שמן עליו בולל וחוזר ונותן שמן לקיים מצות יציקה וקומץ: יצק ובלל. תימה דלא תני מלח כדקתני בהקומץ רבה (לעיל יח.) לא יצק לא בלל לא מלח: ובשעת הביעור. בשעה ששית אבל מכאן ואילך לא יבדוק ואפילו לא בדק בזמנו משום דדילמא אתי למיכל מיניה כשמוצאו בפסח ורבנן פליגי עליה דאמרי לא בדק בתוך (הפסח) [המועד] כלומר במועד שריפתו דהיינו בשש יבדוק לאחר המועד בתוך הפסח עצמו ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה כך פירש

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד