מנחות סט ע"ב

ככלי שנעשה מגללים וככלי הנעשה מאדמה, וכלים אלה אין מקבלין טומאה. שכן אמר מר [החכם]: כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה — אין מקבלין טומאה כלל, לא מדברי תורה ואף לא מדברי סופרים. ואף כפיפה זו אינה מקבלת טומאה ככלי גללים. או דלמא [שמא] יש לומר כי הבליעה שבלע הפיל את עלי הדקל, לא הוי [לא נחשבת] עיכול, שהרי חזר ופלטם כשהם שלמים וראויים למלאכתם, ותהא הכפיפה שנעשתה מהם מקבלת טומאה, כשאר כלי עץ.

ומציעים: תפשוט ליה מהא [תפתור לו, לרמי בר חמא את בעייתו מהלכה זו], שאמר עולא משום [בשם] ר' שמעון בר יהוצדק: מעשה היה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, ולאחר מכן חזרו ופלטו אותם כשהם מתים דרך בית הרעי. ובא מעשה זה כשאלה הלכתית לפני חכמים מה דינם של התינוקות הללו לענין טומאת המת, האם נטמאו העוסקים בהם כעוסקים בשאר מתים. וטהרו חכמים את הבשר של התינוקות מלטמא בטומאת מת, שאין זה עוד כבשר אדם אלא כגללי הזאבים, שכן נחשבת בליעתם של התינוקות כעיכולם. ומכאן ראיה לענין הכפיפה, שנחשבת בליעת עלי הדקל כעיכולם!

ודוחים: אין להביא ראיה משם, שכן שאני [שונה] הוא דינו של הבשר שנחשב כמעוכל, משום דרכיך [שרך] הוא. מה שאין כן עלי הדקל (שהם קשים מבשר) שנבלעו, יש מקום לומר שאין הם נחשבים בכך כמעוכלים. ומציעים עוד: ולפשוט מסיפא [ושיפתור את הבעיה ממה ששנינו בסוף] דבריו של ר' שמעון בר יהוצדק: וטמאו חכמים את העצמות, שהריהם בכלל טומאת מת. הרי מכאן ראיה שאין הבליעה נחשבת כעיכול, והעצמות אינן נחשבות כגללי הזאבים, ומכאן ראיה לענין עלי הדקל שנבלעו שאף הם אינם נחשבים כמעוכלים! ודוחים: גם מכאן אין להוכיח, שכן שאני [שונה] הוא דין העצמות, דאקושי טפי [שהן קשות ביותר], ומשום כך אין הן נחשבות כמעוכלות, מה שאין כן עלי הדקל שהם רכים מן העצמות, יש מקום לומר שנחשבים הם כמעוכלים. ולא נפתרה גם בעיה זו.

א וכן בעי [שאל] ר' זירא: חיטין שירדו לארץ בעבים (עננים), מהו דינם? ושואלים: למאי [למה]? לאיזה ענין שאל ר' זירא? ומציעים: אי [אם] תאמר שהשאלה היא האם מותר להביא מהן מנחות למקדש — אין זו שאלה כלל, שהרי אמאי [מדוע] לא יהיו חיטים אלה כשרות למנחה?! אלא לענין ההיתר להביא מחיטים אלה את קרבן שתי הלחם, מאי [מה] הדין?

וצדדי השאלה: האם "ממושבתיכם" ("ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים...". ויקרא כג, יז) שאמר רחמנא [שאמרה התורה] בלשון המורה על מיעוט הרי זה בא לאפוקי [להוציא מכלל הכשרים לשתי הלחם] את החיטים שבאו מחוצה לארץ, שלא מביאים מהן לשתי הלחם, אבל החיטים שלא באו מחוצה לארץ, הגם שלא באו מאדמת ארץ ישראל, כגון אלה שבאו מן העבים — שפיר דמי [יפה, ראוי נחשב הדבר]. או דלמא [שמא] יש לומר כי הכתוב "ממושבתיכם" בא להורות: דווקא (רק) מחיטים הבאים ממקומות שבארץ ישראל מביאים לשתי הלחם, ואין מביאים מחיטים אחרות, ואפילו החיטים הבאות מן העבים נמי [גם כן] לא מביאים מהן?

ותוהים על עצם השאלה: ומי איכא כי האי גוונא [והאם יש כדבר כזה] שהחיטים יורדות מן העבים? ומשיבים: אין [כן], כדרך שמסופר באדם ששמו עדי טייעא [הערבי], שקרה ונחיתא ליה [ירד לו] מן השמים רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי [כגובה טפח חיטים במרחב של שלוש פרסאות].

ב וכמו כן בעי [שאל] ר' שמעון בן פזי: שיבולת שהביאה (שגדלה) כדי שליש גידולה קודם לעומר, ועקרה קודם להבאת העומר, והובא העומר, ולאחר מכן חזר ושתלה שוב לאחר הבאת העומר, והוסיפה וגדלה השיבולת, מהו דינה לענין שתותר אכילתה על ידי העומר שהובא. וצדדי השאלה: האם בתר [אחר] העיקר אזלינן [אנו הולכים], ולכך אף שיבולת זו שרייה [התיר אותה] העומר. שהרי עיקרה של השיבולת הותר על ידי הנפת העומר, ואחר עיקר זה אנו הולכים, ולא אחר התוספת שנוספה בשיבולת זו לאחר הבאת העומר. או דלמא [שמא] יש לומר כי בתר [אחר] התוספת אזלינן [הולכים אנו], ולכך תהא אסורה באכילה (משום חדש) עד שיבא העומר הבא בשנה הבאה?

ומציעים: תפשוט ליה מהא [תפתור לו, לר' שמעון בן פזי את בעייתו מהלכה זו] שאמר ר' אבהו, אמר ר' יוחנן: גפן ילדה (צעירה) שעדיין היא ערלה (בשלוש השנים הראשונות לנטיעתה), ופירותיה אסורים, שסבכה (הרכיב אותה) בגפן זקנה לאחר שנות ערלה שפירותיה מותרים באכילה, והיו בה בגפן הצעירה פירות. אפילו הוסיף הפרי שבגפן הצעירה היונקת עתה מהגפן הישנה וגדל בשיעור פי מאתים ממה שהיה בה מקודם לכן (שהוא השיעור בו בטלים איסורי הערלה וכלאי הכרם בהיתר) — בכל זאת הפרי אסור, שאין הגידולים המותרים מבטלים את העיקר האסור, שהתוספת הולכת אחר העיקר.

וכיוצא בדבר אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן לענין איסור כלאי הכרם: בצל ששתלו בכרם, ונאסר משום כלאי הכרם, ואחר כך נעקר הכרם, וגדל הבצל בהיתר, אפילו הוסיף הבצל וגדל בהיתר בשיעור שיש בו פי מאתים מהשיעור שהיה בו כשגדל באיסור — הריהו אסור. הרי שהולכים אחר העיקר, ונפשוט איפוא את בעייתו של ר' שמעון בן פזי!

ומשיבים: היא, הלכה זו גופה [עצמה] קא מיבעיא ליה [היתה מסופקת לו, לר' שמעון בן פזי]: האם מפשט פשיטא להו לרבנן דבתר [פשוט להם לחכמים שאחר] העיקר אזלינן [הולכים אנו], לא שנא [אינו שונה] אם בעקבות קביעה זו יהיה הדין לקולא [להקל], ולא שנא [ואינו שונה] לחומרא [להחמיר]. ותהא אף שיבולת זו מותרת על ידי העומר. או דלמא [שמא] אין בידי חכמים קביעה מוחלטת בשאלה אם הולכים אחר העיקר או אחר התוספת, אלא ספוקי מספקא להו [מסופק להם הדבר], ומשום כך, לחומרא אמרינן [להחמיר אומרים אנו] שהולכים אחר העיקר, ולכך במקרים הללו של הגפן ושל הבצל, בדין הערלה וכלאי הכרם — נאסור אותם, אף שהוסיפה פי מאתיים בהיתר. ואולם לפסוק כן אף לקולא לא אמרינן [להקל אין אנו אומרים] שהולכים אחר העיקר, ולא תותר איפוא השעורה הזו שבבעייתו של ר' שמעון בן פזי? ומסכמים כי גם שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד] במקומה.

ג ובעקבות בעייתו זו של ר' שמעון בן פזי שעניינה הוא דין השיבולת שנעקרה וחזר ושתלה להיתר העומר בשנה זו, הוסיף ובעי [שאל] רבה: לענין מעשר מאי [מה] דין שיבולת זו? ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? כגון

like dung vessels and like earth vessels, and these are not susceptible to ritual impurity, as the Master said: Stone vessels and dung vessels and earth vessels are not susceptible to ritual impurity, neither by Torah law nor by rabbinic law? Or perhaps this is not considered digestion, as these palm leaves remained intact, and therefore the vessel prepared from them is susceptible to ritual impurity like any other wooden vessel.

The Gemara suggests: Resolve the dilemma from that which Ulla says in the name of Rabbi Shimon bar Yehotzadak: An incident occurred in which wolves swallowed two children and excreted them on the east bank of the Jordan, and the incident came before the Sages for a ruling. They were asked whether the remains of the children were ritually impure even after they had passed through the animal’s digestive tract, and they deemed the flesh ritually pure, as it is no longer considered human flesh but wolf excrement. Similarly, the swallowed palm leaves should be considered like elephant dung and therefore the basket made from them should not be susceptible to ritual impurity.

The Gemara rejects this resolution: That case of flesh is different, as flesh is soft and digestible. Palm leaves, by contrast, are hard and not easily digested. The Gemara suggests: But in that case, let us resolve the dilemma from the last clause of the account of that incident: The Sages ruled that flesh was ritually pure, but they deemed the intact bones ritually impure. The bones, which are a harder substance than the flesh, are not considered digested. Likewise, the hard palm leaves should also not be considered digested, and the wicker basket fashioned from them should be susceptible to ritual impurity. The Gemara answers: The case of bones is different, as they are harder. Therefore, one cannot cite a proof from here with regard to palm leaves, which are a comparatively softer substance.

§ Rabbi Zeira raises a dilemma: With regard to wheat that fell from the clouds, what is the halakha? The Gemara asks: With regard to what issue was this dilemma raised? If it is referring to using this wheat for meal offerings, why not? There should be no problem with using the wheat, since wheat for meal offerings does not have to come from Eretz Yisrael. Rather, the dilemma is whether this wheat can be used for the offering of the two loaves on Shavuot. What is the halakha?

The Gemara explains the two possibilities. The verse states: “You shall bring out of your dwellings two wave-loaves of two-tenths of an ephah; they shall be of fine flour, they shall be baked with leaven, for first fruits to the Lord” (Leviticus 23:17). When the Merciful One states: “Out of your dwellings,” does this serve to exclude wheat that came from outside Eretz Yisrael, teaching that it may not be used for the two loaves; but wheat that fell from the clouds is permitted? Or perhaps the verse means specifically: “Out of your dwellings,” i.e., only from Eretz Yisrael; and if so, even wheat that fell from the clouds is also not acceptable.

With regard to this dilemma, the Gemara asks: But is there a case like this? Is it possible for wheat to fall from the clouds? The Gemara answers: Yes, as in an incident involving Adi the Arab [taya’a], about whom it is related that it rained down on him wheat of a height of one handbreadth spread over an area of three parasangs.

§ Rabbi Shimon ben Pazi raises a dilemma: In a case where one had an ear of grain that reached one-third of its growth prior to the bringing of the omer offering, and then he uprooted it and planted it again after the omer, and then it added to its growth, what is the halakha? Do we follow the original growth, which was permitted by the omer offering, and therefore the additional growth is also permitted? Or perhaps we follow the additional growth, which was not permitted by the omer, as it grew afterward. And if so, it will remain prohibited until the next omer offering is brought.

The Gemara suggests: Resolve the dilemma from that which Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to a young vine within three years of its planting, whose fruits are prohibited as orla, that one grafted onto an old, permitted vine, and there were fruits on the younger vine, even if the older vine added two hundred parts of growth to the existing fruit, it is still prohibited. The two hundred permitted parts, which are generally sufficient to nullify one part of orla, are ineffective in this case, because the subsequent additional growth is considered subordinate to the original prohibited growth. This proves that we follow the original growth, and therefore in Rabbi Shimon ben Pazi’s case the original growth that was permitted by the omer should render the entire plant, including the subsequent growth, permitted in consumption.

The Gemara cites another proof from a similar case. And likewise Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: With regard to an onion that one planted in a vineyard, creating a forbidden mixture of food crops in a vineyard, and the vineyard was subsequently uprooted, so that most of the onion grew in a permitted manner, even if the onion added two hundred parts of growth, the onion is prohibited. The reason the entire onion is prohibited is apparently because we follow the original growth, which is forbidden.

The Gemara states that these proofs are inconclusive, as that itself is what Rabbi Shimon ben Pazi raises as a dilemma: Is it entirely obvious to the Sages that we follow the main growth, and there is no difference whether this leads to a leniency or whether it leads to a stringency? Or perhaps they are uncertain about the matter, and therefore they rule that when it leads to a stringency, e.g., prohibiting the additional growth of orla fruit or the additional growth of an onion that had grown in a vineyard, we say that we follow the original growth, but when it leads to a leniency, such as allowing the consumption of grain after the omer, we do not say that we follow the original growth. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ In connection to the previous discussion with regard to an ear of grain that had grown one-third prior to the omer and was subsequently uprooted and replanted, Rabba raises a dilemma: With regard to the obligation to tithe, what is the halakha of such grain? The Gemara asks: What are the circumstances? The circumstances involve a case where