דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - א

ושלמים עצמם שהוא יכול להביא ממעות מעשר שני נלמד "שם שם" ממעשר, שנאמר [דברים כז ז]: "וזבחת שלמים ואכלת שם", ונאמר במעות מעשר שני [דברים יד כו]: "ונתתה בכסף ואכלת שם" - [1]

ומאחר שתודה משלמים נלמדת, מינה [הרי אנו מדמים את התודה לשלמים]:

מה שלמים אין גופן מעשר שהרי אינם תבואה, אף לחמי תודה - שהם באים מן התבואה - נמי מביאים רק כשאין גופן מעשר. ומזה למדה משנתנו שלא יביא את לחמי התודה מחיטי מעשר שני עצמם, וכשם שהשלמים אינם מעשר שני בעצמם -

ולכן אתה סובר: והני חיטין הלקוחות במעות מעשר שני נמי, הרי אין גופן מעשר, ויכול לעשות מהם לחמי תודה.

ואימא טעמא דידי: תודה - כלומר, לחמי תודה - מהיכא קא ילפינן לה שהוא יכול להביאם ממעשר שני, משלמים, ושלמים "שם שם", ממעשר -

וילפינן עוד משלמים: מה שלמים אין [אינם מ] מין מעשר, אף תודה אין מין מעשר, ומטעם זה שנינו במשנתנו שלא יביא לחמי תודה מחיטי מעשר שני כיון שמין מעשר הם, ואם כן יש לנו אף לאפוקי חיטין הלקוחות במעות מעשר שני, כיון דמין מעשר נינהו.

אמר רבי אמי: המתפיס מעות מעשר שני לשלמים, אם היו בידו מעות שפדה עליהם מעשר שני, ואמר "מעות אלו יהיו לדמי שלמים", לא קנו שלמים, כלומר: אין נתפס בהן קדושת דמים לשלמים, ויכול ליקח בהן מה שירצה. [2]

ומפרשינן: מאי טעמא?

משום דלא אלימא קדושת השלמים למיחל אקדושת מעשר שני [אין כח בקדושת השלמים לחול על המעות הקדושות בקדושת מעשר שני]. [3] א. מעות מעשר שני עיקר מצותם ליקח בהם שלמים, ועל כל פנים צריך שיקח בהם דבר מאכל, ואם קנה בהם דבר שאינו למאכל, לא יצאו הדמים לחולין. [4]

ב. אין קונים בהמה - שהיא ראויה לשלמים - לבשר תאוה, דהיינו כדי לאוכלה. [5]

מיתיבי ממשנה בפרק ראשון במסכת מעשר שני:

"הלוקח [ממעות מעשר שני] בהמה לזבחי שלמים [כעיקר מצותה], או חיה [שאינה ראויה לשלמים] לבשר תאוה [כלומר, לאוכלה ולא להקריבה; שאם כי אינה עיקר מצות המעות, מכל מקום יכול הוא לקנות בהם חיה], יצא העור [שאינו ראוי לאכילה] לחולין, [ואין אומרים: העור אינו דבר מאכל והדמים שכנגד העור לא יצאו לחולין, אלא יצאו הדמים לחולין, ואף בעור לא נתפס קדושת מעשר, ונוהג בו כשאר חולין; [6] וכן אין בעור קדושת שלמים, וכשאר שלמים שהעור הוא חולין] ".

אבל הלוקח בהם חיה - שאינה ראויה לשלמים - לזבחי שלמים, ובהמה שהיא ראויה לשלמים ולקחה לבשר תאוה, לא יצא העור לחולין.

וקא סלקא דעתין לפרש את כוונת המשנה: הלוקח חיה לזבחי שלמים - שאין היא נתפסת בקדושת שלמים אלא לדמי שלמים - לא יצא העור לחולין מקדושת שלמים; ומשום שאין העור יוצא מקדושת שלמים, אלא כשלקח בהם שלמים ממש, אבל כשלקח בהם חיה שאינה אלא לדמי שלמים, לא יצא העור לחולין מקדושת דמי שלמים שבו. [7]

ודייקינן ממה ששנינו: הלוקח חיה לזבחי שלמים... לא יצא העור לחולין, וכי לאו, למימרא דקני העור שלמים, והיינו דשנינו: לא יצא העור מקדושת שלמים, ומוכח שחל על העור קדושת מעשר וקדושת דמי שלמים, ותיקשי לרבי אמי הסובר שאין שתי הקדושות חלות כאחת!? [8]

ומשנינן: הא איתמר עלה דההיא משנה: אמר רב:

לא קני העור קדושת דמי שלמים, ומאי "לא יצא העור לחולין" דמשמע לכאורה שיש עליו קדושת שלמים - לאו למימרא שלא יצא העור מקדושת שלמים, אלא הכי קאמר: אינו בתורת לצאת העור לחולין, היינו: אין החיה בתורת שלמים להוציא את העור לחולין מקדושת מעשר שני, ואף שבבהמה לשלמים יצא העור לחולין מקדושת מעשר שני, מכל מקום בחיה לשלמים אין בו דין זה. [9]

ומפרשינן: מאי טעמא לא יצא העור לחולין מקדושת מעשר!?

אמר רבה: נעשה כלוקח במעות מעשר שני שור לחרישה, ולא לאכילה, שלא יוצא העור לחולין מקדושת מעשר שני.

איתמר: המתפיס מעות מעשר שני לשלמים:

רבי יוחנן אמר: קני.

רבי אלעזר אמר: לא קני.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

ואליבא דרבי יהודה, דאמר "מעשר שני ממון הדיוט הוא", דכולי עלמא לא פליגי, דקני. [10]

כי פליגי אליבא דרבי מאיר, דאמר "מעשר שני ממון גבוה הוא"; [11] ובכך נחלקו: מאן דאמר: לא קני, כרבי מאיר.

ומאן דאמר: קני, סבר: כיון דמעשר קרב ליה שלמים, כיון שמקריבים שלמים מן המעשר, [12] כי מיתפסת ליה נמי תפיס, כשמתפיס קדושת דמי שלמים במעות המעשר נתפסת בהם הקדושה.

מיתיבי מברייתא ששנינו בה:

א. הפודה מעשר שני או דבר שניקח במעות מעשר שני, הרי זה מוסיף חומש.

ב. הפודה את הקדשים הרי זה מוסיף חומש.

ג. המתפיס מעות מעשר שני לשלמים נתפסת בהן קדושת שלמים על קדושת מעשר שני שיש בהם, וכשהוא פודן, הרי זה מוסיף עליהם שני חומשין:

אחד לקודש, ואחד למעשר, שהרי שתי קדושות יש במעות - [13]

ומבואר, שיכול הוא להתפיס מעות מעשר שני לשלמים, ותיקשי לרבי אמי ולרבי אלעזר הסוברים שאינו יכול!?

ומשנינן: מיסברת - ברייתא זו - דברי הכל היא!? לא כן, אלא הא מני רבי יהודה היא, שלשיטתו ודאי יכול הוא להתפיס מעות מעשר שני לשלמים.

מתניתין:

במשנה הקודמת נתבאר, שהאומר "הרי עלי תודה" יביאנה מן החולין ולא ממעשר שני, ובמשנתנו מתבאר המקור לזה:

מנין לאומר "הרי עלי תודה" שלא יביא אלא מן החולין?

תלמוד לומר [דברים טז ב]: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר". והלא פסח אין בא אלא מן הכבשים ומן העזים ואינו בא מן הבקר, ואם כן מה תלמוד לומר "צאן ובקר"?

להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר - היינו כל קרבנות בהמה - [14] לפסח, ללמד: מה פסח שהוא דבר שבחובה, ואין בא אלא מן החולין וכפי שיתבאר המקור לזה בגמרא, אף כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין.

לפיכך, האומר "הרי עלי תודה" או שאמר "הרי עלי שלמים", הואיל ואלו באין חובה לתשלום נדרו, לא יביאו אותם אלא מן החולין.

והנסכים של התודה והשלמים בכל מקום, כלומר אפילו אמר "הרי עלי להביאם מן המעשר", לא יביאו אותם אלא מן החולין, שהרי הנסכים כליל הם למזבח, ולא ניתן מעשר שני לזה. [15]

גמרא:

שנינו במשנה: להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח, מה פסח דבר שבחובה, ואין בא אלא מן החולין, אף כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין: שואלת הגמרא: ופסח גופיה מנא לן שהוא אינו בא אלא מן החולין עד שאתה מקיש אליו את כל הקרבנות?

ומשנינן: פסח עצמו ילפינן לה מהא דתניא:

רבי אליעזר אומר: נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורות, כלומר, נצטוינו להקריב פסח במצרים ולדורות, ויבואו וילמדו זה מזה:

מה פסח האמור במצרים לא בא אלא מן החולין, שהרי עדיין לא היה להם מעשר שני כי לא נתחייבו בו אלא משבאו לארץ, [16] אף פסח האמור לדורות לא בא אלא מן החולין.

אמר לו רבי עקיבא:

וכי דנין פסח דורות שאפשר להביאו ממעשר, מפסח מצרים שאי אפשר היה להביאו ממעשר שעדיין לא היה!? אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע:

אף על פי שאי אפשר, ראייה גדולה היא ונלמד הימנה; כלומר, אף דנין אפשר משאי אפשר, כיון דסוף סוף לא בא פסח מצרים מן המעשר.

חזר רבי עקיבא ודנו דין אחר, כלומר, הקשה רבי עקיבא קושיא אחרת על לימוד פסח דורות מפסח מצרים:

מה לפסח מצרים שהוא אינו בא אלא מן החולין, שכן אין טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, [17] שלא נצטוו אלא ליתן את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, וכולו נאכל.

הערות

[1] ב"שפת אמת" בסוף העמוד - ומובא בהערה שם, ראה שם - מבואר, שעיקר הטעם שאנו צריכים לרבות שלמים שיכול הוא להביאם ממעות מעשר, הוא משום האימורים שאינם נאכלים, ומעשר שני לאכילה ושתיה ניתן; ויש לעיין: אם כן למה לנו ללמוד לחמי תודה משלמים כיון שנאכלים הם! ? וראה היטב ב"שפת אמת" בד"ה במשנה כ"ד; וראה עוד בהערות בהמשך הענין. וברש"י קדושין נו א ד"ה לשם שלמים, כתב: דרך כל בהמות שנקחות בכסף מעשר ליקרב שלמים, כדילפינן לה במנחות "שם שם", "וזבחת שלמים ואכלת שם", ובמעשר כתיב "ואכלת שם"; ופירוש מחודש הוא בהבנת הסוגיא.

[2] ואף שיכול לקנות בהם בהמה ולהתפיס בה קדושת שלמים, ואדרבה כך היא עיקר מצות מעות מעשר שני, היינו משום שרק קדושת דמים אינה חלה על קדושת מעשר שני, אבל קדושת הגוף חלה עליו, כן משמע מרש"י בכתב יד וכמו שכתב ב"קהלות יעקב" סימן כט; והביא שם בשם הרדב"ז טעם אחר, שהחילוק בין שלמים עצמם לדמי שלמים, הוא משום שכשקונה שלמים דרך מקח הוא, ראה שם. ולפי המבואר ברמב"ם [מעשר שני ז יח], שאם קנה בהמה לשלמים אין חל על הבהמה קדושת מעשר שני, אם כן ניחא החילוק בפשיטות; על פי "עולת שלמה" ואחרוני זמננו. [ויש להעיר, דלפי זה יש לומר טעם, למה הצרכנו ללמוד שאפשר לקנות שלמים במעות מעשר מ"שם שם", [ראה בזה בהערה 1], והיינו משום שהיינו אומרים: קדושת שלמים לא חלה על קדושת מעשר שני].

[3] בהמשך הסוגיא נחלקו בדין זה רבי יוחנן ורבי אלעזר, ומבואר שם, שלפי רבי יהודה הסובר מעשר שני ממון הדיוט הוא, אין ספק שיכול הוא להתפיס את המעות לשלמים, ומה שאינו יכול להתפיס את המעות הוא רק אליבא דרבי מאיר, הסובר: מעשר שני ממון גבוה הוא. וכתב ב"קהלות יעקב" [סימן כט], דבפשוטו היה נראה ששני ענינים הם, שלדעת רבי אמי הוא משום שאין קדושת דמים לשלמים חלה על קדושת מעשר שני, [ודוקא קושת הגוף לשלמים חלה על קדושת מעשר שני] ; ואילו רבי יוחנן ורבי אלעזר אין סוברים כלל סברת רבי אמי, ונחלקו מטעם אחר, ומשום שלדעת רבי מאיר שממון גבוה הוא, אין בכח הבעלים להתפיס במעות קדושת דמים לשלמים. אך הביא מדברי הרמב"ם שהרכיב את שני הטעמים, וכתב "המתפיס מעות מעשר שני לשלמים, לא קנו שלמים, שקדושת שלמים לא חלה על קדושת מעשר, שהמעשר ממון גבוה הוא"; [וכן מוכח גם מדברי התוספות בד"ה הא מני, על קושיית הגמרא על רבי אמי מברייתא דחיה לזבחי שלמים, שהיתה יכולה הגמרא לומר "הא מני רבי יהודה היא", הרי מבואר שדברי רבי אמי תלויים ברבי יהודה ורבי מאיר, אחרונים]. ומבואר מן הרמב"ם, שלכולי עלמא אין חסרון מצד הבעלות, דכיון דרחמנא שלטיה לקנות בהמעות שלמים, הכי נמי ראוי הוא להתפיס המעות לשלמים כבעלים גמור, ורק מטעם אין קדושה חלה על קדושה אתינן עלה; וסברת הגמרא היא, דגם לענין אין קדושה חלה על קדושה יש לחלק בין רבי מאיר לרבי יהודה, דלרבי מאיר דקסבר מעשר שני ממון גבוה הוא, גם קדושתו אלימתא יותר ואין קדושת שלמים נתפסת בו, ולרבי יהודה דקסבר ממון הדיוט הוא קליש קדושתיה טובא, וראוי לחול עליו קדושת שלמים, והיינו דתלי הרמב"ם ז"ל סברת אין קדושת שלמים חלה על מעשר בזה שמעשר שני ממון גבוה הוא, ואכתי צריך עיון; וראה עוד ב"עולת שלמה".

[4] משנה במעשר שני א ז, הובאה בקדושין נו א: אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני אפילו בירושלים, ואם לקח יאכל [הלוקח] כנגדן; כלומר, יחלל את המעות שבידי המוכר שלא יצאו לחולין, על דבר אחר ויאכלנו בירושלים.

[5] בתוספות ד"ה אינו, כתבו שהוא מן התורה, ראה שם מה שהביאו מן הספרי, וראה מה שתמה על דבריהם ב"שפת אמת" בסוף העמוד; אבל הרע"ב [מעשר שני א ה] כתב שהוא מדרבנן ; ומיהו אם לקח, נתחללו המעות על הבהמה, כן מתבאר בפשוטו מן המשנה המובאת כאן.

[6] ביארו רש"י מכתב יד והתוספות את הטעם: כדדרשינן בעירובין כז ב: "בבקר" מלמד שלוקחין בקר אגב עורו, ואפילו יין על גבי קנקן מרבינן התם.

[7] א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד, שכתב: וקס"ד האי דפריך, לא יצא העור מקדושת שלמים, אלא ימכרנו ויביא בדמיו שלמים, הילכך [הואיל והבשר לא הקדש לשלמים אלא לדמי שלמים, והלשון מגומגם קצת] עור נמי קדוש". ובפשוטו, היינו שלא יצא העור לא מקדושת מעשר שני ולא מקדושת שלמים, ואף לענין מעשר שני חלוק דין הקונה בהמה לשלמים שאין בעור קדושת מעשר שני, וכמבואר ברישא, לבין מי שקנה חיה לדמי שלמים, שיש בעור קדושת מעשר שני; וההכרח לזה, שהרי ראיית הגמרא היא מן העור, וכמבואר בלשון רש"י בד"ה לאו למימרא, ואם יצא מקדושת מעשר שני, ורק מקדושת שלמים לא יצא, אין כאן סתירה לדברי רבי אמי, שלא אמר אלא שלא חלה קדושה על קדושה, אבל אם לא חל על העור קדושת מעשר שני, אין סתירה לומר שחל על העור קדושת דמי שלמים. אלא שהדין טעון ביאור, למה חל על העור קדושת מעשר שני, והרי העור אינו ראוי למאכל! ? ומה ששנינו: בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין, פירש רש"י מכתב יד: אם לקח בהמה ממעות מעשר שני לבשר תאוה לאוכלה בלא הקרבה, לא יצא העור לחולין מקדושת מעשר שני, אלא ימכר העור ויאכלו דמיו בירושלים; ופשטות הלשון משמע, שנתפס העור - שאינו ראוי למאכל - בקדושת מעשר שני, והמעות שביד המוכר חולין הם שנתחללו על העור, אלא שימכרנו ויאכל את דמיו; וכן מתבאר באמת מלשון המשנה "לא יצא העור לחולין" ; וגם זה צריך ביאור, כנ"ל; וראה ב"עולת שלמה". ב. ב"עולת שלמה" נתקשה: עד כאן לא אמר רבי אמי אלא שאין קדושה חלה על קדושה, אבל כשמחיל בבת אחת שתי קדושות לא שמענו! ? ראה שם.

[8] נתבאר על פי לשון רש"י מכתב יד בד"ה לאו למימרא, שכתב: לאו למימרא דקני שלמים וחלה קדושה על העור שראוי להם; ומשמע שהקושיא היא מן העור; [אלא, שלכאורה אף מן הבשר יש להקשות, שגם הבשר קדוש בקדושת דמי שלמים, וכמו שכתב ב"שפת אמת" והביא כן מן הר"ש - וכן נראה מלשון רש"י בכתב יד המובא בהערה 7 - וראה ב"שפת אמת" שם, שתמה על הפירוש המיוחס לרש"י].

[9] לשון רש"י מכתב יד הוא: אינו בתורת שלמים לצאת העור לחולין ויצא מקדושת מעשר, אילו הוה חלה קדושת שלמים אחיה, הוי נפיק העור לחולין כשאר עורות שלמים שהן חולין, [סוף הלשון צריך ביאור, ד"שאר עורות שלמים" משמע שלמים הבאים מן החולין ולענין קדושת שלמים, ואילו אנו דנים כאן בקדושת מעשר שני] ; וכן הוא בתוספות: אינו בתורת שלמים [נראה שגרסו בגמרא "אינו בתורת שלמים"] לצאת עור לחולין, דלא חלה עליו קדושת שלמים כלל, שיצא העור לחולין, ויצא מקדושת מעשר, דאי הואי קדושת שלמים אחיה, הוה נפיק עור לחולין. ויש להסתפק: אם כוונתם לומר, דחיה אינה שלמים ממש, אך חל בה קדושת דמי שלמים, אלא שאין די בקדושת דמי שלמים להוציא את העור לחולין מקדושת מעשר שני; או כוונתם לומר, שאף קדושת דמי שלמים אינה חלה בה, ומשום זה אין העור יוצא לחולין, ואין חילוק בין קדושת שלמים לקדושת דמי שלמים; [ובפשוטו היה מוכרח בכוונתם שאין חל בחיה קדושת דמי שלמים כלל, ומטעמו של רבי אמי, כי מאחר שחל בחיה קדושת מעשר שני, אין חל בה קדושת דמים; אך מאידך גיסא, כיון שאין חל בחיה קדושת דמי שלמים מאי פריך הגמרא "מאי טעמא", והרי מטעמו של רבי אמי הוא, וצריך תלמוד; וראה מה שכתב בביאור הסוגיא ב"שפת אמת", אלא שאין דבריו על דרך פירושו של רש"י מכתב יד].

[10] ראה מה שנתבאר בהערה לעיל, שאף לפי טעמו של רבי אמי שאין קדושה חלה על קדושה, צריך גם לטעם "מעשר שני ממון גבוה הוא".

[11] מכאן למדו האחרונים, שאף מעות פדיון מעשר שני ממון גבוה הם, ראה צל"ח פסחים ז א שנסתפק בזה, וראה "מנחת חינוך" מצוה תעג ח שהוכיח מסוגייתנו.

[12] מסתבר שכוונת הגמרא היא: היות ודין המעשר לכתחילה ליקרב שלמים, וכן משמע בפירוש המיוחס לרש"י; ורש"י מכתב יד שהביא כאן "שם שם" הוא על פי מה שכתב רש"י בקדושין - הובא בהערה בתחילת העמוד - דמ"שם שם" נלמד דין זה.

[13] ראה מה שכתבו התוספות כאן בענין תוספת חומש בפדיון שלמים.

[14] בתוספות נתקשו: מנין לרבות עופות מנחות ולחמי תודה.

[15] א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד; [ומסתבר, שלאו דוקא נכסי שלמים ותודה, אלא אגב שנזכר במשנה תודה ושלמים, לכן פירש רש"י נכסי תודה ושלמים]. ומה שפירש: בין אמר "הרי עלי להביאם בין המעשר" בין "מן החולין", לא יביא הנסכים אלא מן החולין, בפשוטו, היינו: אפילו אמר "הרי עלי תודה ונסכיה מן המעשר", כי אם לא אמר אלא "הרי עלי להביא נסכים מן המעשר", בלאו הכי אינו יכול להביאם מן המעשר, כי כשם שלענין הלחם מבואר במשנה לעיל, שאינו יכול להביאו מן המעשר אם חייב הוא תודה משלו, כך הוא הדין אף לענין נסכים, כי התודה מחייבת לחם ונסכים, ודבר שבחובה הם שאינם באים אלא מן החולין. ובפירוש המיוחס לרש"י פירש את לשון המשנה "והנסכים בכל מקום": אפילו היכא דאמר "הרי עלי זבח ולא אמר ונסכים", ומשמע: אף שבאופן זה אינו דבר שבחובה, מכל מקום נסכים אינם באים אלא מן החולין; [וצריך ביאור: כיון שאמר "הרי עלי זבח" הרי נתחייב ממילא בנסכים, וצריך להביאם מן החולין מדין דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, וכמו באומר "הרי עלי תודה" שמביא את לחמה מן החולין משום שהתודה מחייבת לחם, כי מה לי חיוב לחם, ומה לי חיוב נסכים; וכן תמה ב"קרן אורה"]. ועוד פירש: אפילו לא אמר "עלי" אלא "הרי זו" לא יביא מן החולין, פירוש: אף שנדבה אינו דבר שבחובה, מכל מקום אינו בא אלא מן החולין. ובפירוש המשניות לרמב"ם כתב: ומה שאמר "והנסכים בכל מקום", ואפילו באותן המצוות שזכרנו שהתרנו לו במקצתן שיביא לחמה מן המעשר, לא יביא נסכים של אותה תודה מן המעשר; ובהלכות מעשה הקרבנות [ב יג]: ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר, לא יביאו נסכיה אלא מן החולין; וראה שם במהר"י קורקוס דהיינו: כגון שאמר "הרי עלי תודה מן המעשר", נסכים של אותה תודה לא יביא מן החולין; ונראה מדבריו, שהאומר "תודה עלי מן המעשר" אף שלא הזכיר "ולחמה מן המעשר", הרי זה מביא לחם מן המעשר, וראה שיטות בזה, בהערה 2 לעיל פא ב. ב. עוד כתב רש"י מכתב יד: כי שרי ליה רחמנא - לאתויי שלמים ממעשר, כדגמרינן [לעיל בתחילת העמוד] "שם שם", הני מילי שלמים גופייהו דבני אכילה נינהו, אבל נסכים דכליל נינהו לא יביא מן המעשר. ובתוספות הביאו על זה מספרי, דממעט עולות מלהביאם מן המעשר, דבעינן אכילה שיש בה שמחה; [וגירסת הגר"א בספרי היא: יכול יקח בהמה למשתה בנו, הרי אתה דן: נאמר כאן "שמחה", ונאמר להלן [בהר עיבל] "שמחה", מה שמחה האמור כאן שלמים, אף שמחה האמור להלן שלמים; אי מה שמחה האמור להלן עולה ושלמים [דכתיב שם "והעלית עליו עולות"], אף שמחה האמורה כאן עולה ושלמים, תלמוד לומר "ואכלת ושמחת" שמחה שיש עמה אכילה, יצאו עולות שאין עמם אכילה; וכן היא הגירסא בתוספות חגיגה ח א ד"ה אמאי]. וב"מקדש דוד" [י ג] נתקשה: למה הוצרכו ללימוד מיוחד מספרי, והרי אנו רואים ששלמים ותודה הבאים מן המעשר ממקרא הם נלמדים, כמבואר בסוגיא לעיל, ואם כן מהיכי תיתי שיהיו נסכים באים מן המעשר; ראה שם. אבל הרמב"ם בפירוש המשניות כתב טעם אחר: לפי שהנסכים משמעות הפסוקים נוטה בהן שיהיו מאשר תשיג יד בעל הקרבן, ובכך נבדל, שנאמר [במהר"י קורקוס ציטט: "והוא אמרו"] - במדבר טו ד, בפרשת הנסכים - "והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סולת:. ". ג. הנה דנו האחרונים בדין "דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין" אם מדיני הקרבן הוא שעליו להביאו מן החולין, או שמדיני המעשר הוא, שלא ניתן לדבר שבחובה. ולדעת הסוברים - ראה "מקדש דוד" סימן י אות ד, וב"חזון איש" מנחות סימן מב סקכ"ד - שמדין הקרבן הוא, נמצא, שלדעת רש"י ותוספות משנתנו לצדדין היא, כי דין הרישא הוא מדיני הקרבן, ואילו דין הסיפא - לענין נסכים - הוא מדיני המעשר; אבל לפי פירוש הרמב"ם הכל דין אחד הוא.

[16] כן פירשו רש"י מכתב יד ובפירוש המיוחס לו; אבל הרמב"ם בפירוש המשניות כתב "פסח מצרים היה חולין בלי ספק, שלא היה באותו זמן הקדש, לפי שלא קדמה לו התורה". והצרך לזה, משום שדין "אינו בא אלא מן החולין" אינו דוקא לענין שאינו בא מן המעשר, אלא אף לענין שאינו בא מן ההקדש, וכמו שמצינו בביצה יט ב, גבי "מביא אדם תודתו בחג סוכות, ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה, ואין יוצא בה משום חגיגה:. פשיטא, דבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וכדפירש רש"י שם: מן החולין, ולא ממעות מעשר שני, ולא מנדרים ונדבות שהוא חייב בהן; וכעין זה בפסחים עא א, שאינו יוצא ידי חגיגה בשלמים ששחטן מערב יום טוב, כי דבר שבחובה היא; ואם כן אין די במה שלא היה נוהג מעשר, אם היה הקדש נוהג. [אך יש לעיין, שהרי בגמרא מבואר "פסח מדבר יוכיח" [שלא בא אלא מן החולין], ופסח שעשו ישראל במדבר כבר היה אחר מתן תורה, וצריך תלמוד].

[17] כתב בפירוש המיוחס לרש"י: כיון דאין ממנו למזבח לא הוי דומיא דשלמים, להכי אינו בא מן המעשר; ולפי זה משמע שפירכת הגמרא היא בדיני מעשר, שלא ניתנו אלא לשלמים וממה שיש בהם למזבח; וכבר נזכר בהערה לעיל, שבדין דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, דנו האחרונים אם מדין המעשר הוא, אם מדין הקרבן הוא. וב"שפת אמת" נתקשה בפירכת הגמרא: כלפי לייא, דכיון דנאכל כולו לבעלים טפי מסתבר דיכול להביאו ממעשר כמו בבשר תאוה ; ורש"י פירש, משום דאינו דומיא דשלמים, ועדיין תמהני דלמה לי ילפותא דשלמים, ודאי שלמים צריכין לרבויי, דהוה אמינא כיון דאימורין קריבין למזבח אם כן אינו כולו לאכילה, אבל פסח מצרים דכולו לאכילת אדם, יש לומר דאין צריך קרא כיון דמקוים ביה "בכל אשר תאוה נפשך". והוסיף: ולשיטת התוספות [לעיל ד"ה אינו, ראה שם] דסבירא להו, דמדאורייתא אסור לקנות בהמה לבשר תאוה, אתי שפיר, דכיון דאין קרב למזבח הוי כמו בשר תאוה, ואסור, אבל באמת דבריהם תמוהים, דהספרי בא לרבות דיכול ליקח שלמים, אבל בשר תאוה ודאי מותר, ורק חכמים גזרו על בשר תאוה, [ודבריו צריכים ביאור: אם מן התורה מותר ליקח בהמה לבשר תאוה, אם כן האיך אפשר לומר שצריך לרבות שלמים משום שהאימורים נקרבים על גבי המזבח ואינם נאכלים, והרי גם בבשר תאוה אין האימורים נאכלים ואסורים הם בכרת]. וסגנון קושייתו הוא, לפי מה שהוא סובר בדין דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, שהוא מדיני המעשר; אבל אם מדיני הקרבן הוא, יש להקשות באופן אחר: ומה פסח מצרים שאינו קרבן גמור כי אין טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, מכל מקום אינו בא אלא מן החולין, פסח דורות שקרבן גמור הוא לא כל שכן.

ואילו דין השלמים שהם באים אף ממעות מעשר, אתה למד מגזירה שווה של המלים "שם" הנאמרת בשלמים ("וזבחת שלמים ואכלת שם", דברים כז, ז), ו"שם" הנאמר במעשר ("ואכלת... במקום אשר אמר ה' לשכן שמו שם מעשר דגנך..." שם יד, כג). ומינה [וממנה, מגזירה שווה זו] נסיק: מה קרבנות השלמים — אין גופן (הם עצמם) באים מן המעשר עצמו (שהרי המעשר הוא מן הצומח), אף לחמי התודה נמי [גם כן] — אין גופה באה מן המעשר עצמו, והני חיטי [ואותן חיטים] הלקוחות במעות מעשר שני, נמי [גם כן] כיון שאין גופן מעשר, יכול להביא בהן לחמי תודה.

ועתה, אימא טעמא דידי [אומר מה הטעם שלי], שאין מביאים לחמי תודה אף מחיטים הלקוחות ממעות מעשר שני: דין התודה עצמה, מהיכא קא ילפינא לה [מהיכן אנו לומדים אותה]? משלמים, ואת דין השלמים שהם באים אף ממעות מעשר, אתה למד מגזירה שווה "שם" "שם" ממעשר. ומכאן נסיק: מה קרבנות השלמים — אין הם ממין מעשר, אף תודה — אין מין מעשר, ולכך נלמד מכאן לאפוקי [להוציא, למעט] את לחמי התודה שאינם באים מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני, שכן מין מעשר נינהו [הם].

א ועוד בדין הבאת שלמים ממעות מעשר שני, אמר ר' אמי: המתפיס (המקדיש) מעות שחילל עליהן מעשר שני (והריהן עתה קדושות בקדושת מעשר שני) לדמי קרבן השלמים — לא קנו (כלומר, לא חלה עליהן קדושת) שלמים. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן לא אלימא [אין תקיפה, חזקה] קדושת השלמים למיחל [שתחול] על קדושת מעשר שני שבמעות אלה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במסכת מעשר שני כי עיקר מצות דמי פדיון מעשר שני (המועלים לירושלים לקנות בהם דברי אכילה), הוא להביא בהם זבחי שלמים והקונה בהם בהמה לשלמים — רק בשרה נתפס בקדושת מעשר שני, ולא עורה, והריהו יוצא לחולין. ואף שמעיקר הדין יכול לקנות בהם שאר דברי מאכל ואף בהמה לאכילת חולין, גזרו חכמים שאין לקנות בהם אלא בהמה לזבחי שלמים ולא לאכילה סתם ("בשר תאוה"). ומעתה, הלוקח (הקונה) בכסף מעשר שני שלא כהוגן, וכגון שקנה חיה (שאינה עולה לקרבן) לזבחי שלמים, וכן בהמה לבשר תאוה — קנסוהו חכמים, ולא יצא העור לחולין. ויש לדון בדברים הללו: לאו למימרא דקני [האם אין כוונת הדבר אלא לומר שקונים, שחלה קדושת] דמי שלמים על העור, והרי זה שלא כדברי ר' אמי האומר שאין קדושת שלמים חלה על קדושת מעשר שני!

ודוחים: אין זו כוונת הדברים, שכן הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה, בפירוש משנה זו], שאמר רב: הכוונה היא שלא קני [לא קנו, לא חלה קדושת] שלמים על העור. ומאי [ומה פירוש] הנאמר באותה משנה "לא יצא העור לחולין"? הכי קאמר [כך הוא אומר, זו הכוונה]: החיה אינו בתורת שלמים כלל לצאת (לענין הוצאת) העור מקדושת מעשר שני לחולין, שבכלל לא חלה קדושת מעשר שני על החיה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רבה: כיון שלקחה שלא כדין, הריהו נעשה (נחשב) כמי שלוקח בדמי מעשר שני שור לצורך חרישה, שאין חלה עליו כלל קדושת מעשר שני.

ב ועוד בענין זה, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדין המתפיס מעות מעשר שני לשלמים, שר' יוחנן אמר: קני [קונה, חלה עליהם קדושה], של שלמים. ואילו ר' אלעזר אומר: לא קני [לא קונה, לא חלה] קדושת שלמים.

ומסבירים את מחלוקתם: אליבא [על פי שיטת] ר' יהודה שאמר כי מעשר שני כממון של הדיוט (הבעלים) הוא נחשב — דכולי עלמא [שהכל, ואף ר' אלעזר] לא פליגי דקני [אינם חלוקים שקונה, שחלה קדושה], כי פליגי [כאשר נחלקו] ר' יוחנן ור' אלעזר הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' מאיר שאמר כי מעשר שני כממון גבוה הוא נחשב. ובזאת נחלקו: מאן דאמר [מי שאומר, ר' אלעזר] כי לא קני [לא קונה], הריהו סבור בפשטות כר' מאיר, שהמעשר הריהו ברשות ההקדש. ומאן דאמר [ומי שאומר, ר' יוחנן] כי קני [קונה] הריהו סבור כי כיון שמעשר קרי ליה [הריהו קרוי] שלמים, שכן בהמה הנקנית בסתם מדמי מעשר שני קריבה למזבח כשלמים, לכך כי מיתפסת ליה [כאשר מתפיסים אותם, את דמי מעשר שני בשלמים] — נמי תפיס [גם כן תופסת בהם קדושת שלמים].

מיתיבי [מקשים] על דברי ר' אלעזר הסבור שאין נתפסת קדושת שלמים על דמי מעשר שני, מברייתא ששנינו בה כי המתפיס מעות מעשר שני לשלמים — חלה קדושת שלמים עליהן, ויש בהן קדושת מעשר שני וקדושת שלמים. ולכך כשהוא פודן את המעות הללו (ודין הפודה שהוא מוסיף חומש בפדיונו) — הריהו מוסיף עליהם שני חומשין: חומש אחד — לקדש (קדושת שלמים) שבו, וחומש אחד — למעשר (קדושת מעשר שני) שבו. הרי איפוא שחלה קדושת שלמים על מעות מעשר שני!

ומשיבים: מכאן אין קושיה, שכן מי סברת [האם סבור אתה] שברייתא זו כדברי הכל היא? — אין כך הדבר, אלא הא [זו] הברייתא כשיטת מני [מי היא]? כשיטת ר' יהודה היא, הסבור שמעשר שני הריהו ממון הדיוט, ולכך חלה עליו קדושת שלמים. ואילו ר' אלעזר אמר את דבריו לשיטת ר' מאיר, הסבור שמעשר שני הריהו ממון גבוה.

ג משנה שנינו במשנה הקודמת (פא,ב) כי הנודר "הרי עלי תודה" מביא את התודה ואת לחמיה מן החולין, ואסור לו להביאם ממעשר שני. ומרחיבים עוד בענין זה: מנין לאומר "הרי עלי תודה", שלא יביא את התודה ואת לחמה אלא מן החולין? — תלמוד לומר בקרבן הפסח "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (דברים טז, ב), ויש לדון בכתוב זה: והלא קרבן פסח אין בא אלא מן הכבשים ומן העזים (כנאמר בו "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו", שמות יב, ה), אם כן מה תלמוד לומר "צאן ובקר"? להקיש כל קרבן חובה הבא מן הצאן ומן הבקר לקרבן הפסח, וללמדנו: מה קרבן הפסח הריהו דבר שבחובה, ואין הוא בא אלא מן החולין, שדין פסח הנוהג לדורות כפסח הראשון שקרב בהיות בני ישראל במצרים, שבא מן החולין ולא מן המעשר (שהרי לא חלו דיני מעשר שני אלא לאחר שנכנסו ישראל לארץ), אף כל דבר קרבן אחר שבחובה אין בא אלא מן החולין.

לפיכך, האומר "הרי עלי תודה", או "הרי עלי שלמים", הואיל וקרבנות אלה באין חובה (בחיוב נדרו) — לא יביאו אלא מן החולין. ואילו הנסכים הבאים עם התודה והשלמים — בכל מקום (בכל אופן) את נסכיהם לא יביאו אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני. שאין מביאים ממעשר שני אלא דברים הנאכלים לאדם, מה שאין כן הנסכים הקרבים על המזבח.

ד גמרא שנינו במשנתנו שלמדים שאין מביאים דבר שבחובה ממעות מעשר שני נלמד מקרבן פסח, ושואלים: וקרבן פסח גופיה [עצמו] מנא לן [מנין לנו] שאינו בא אלא מן החולין? ומסבירים: דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: נאמר בתורה (שמות יב) דין קרבן פסח שהוקרב במצרים ("פסח מצרים") בלבד, ונאמר בתורה דין קרבן פסח הקרב לדורות. ומן ההשוואה ביניהם יש ללמוד: מה פסח האמור במצרים לא בא אלא מן החולין, אף פסח האמור לדורות לא בא אלא מן החולין.

אמר לו ר' עקיבא לר' אליעזר בשאלה: וכי דנין (למדים דין) דבר שאפשר (שניתן במציאות להיעשות, וכגון להביא קרבן פסח דורות ממעשר שני) מדבר שאי אפשר (שלא ניתן במציאות להיעשות, וכגון בפסח מצרים, שלא היו להם באותה עת מעשר שני)?! אמר לו ר' אליעזר לר' עקיבא: אף על פי שאכן פסח מצרים מוגדר כ"אי אפשר", ואולם בכל זאת ראייה גדולה היא, ונלמד הימנה.

חזר ר' עקיבא ודנו דין (והקשה קושיה) אחר על דברי ר' אליעזר: אין ללמוד דין פסח דורות מהשוואתו לפסח מצרים, שהרי יש לומר כי מה לפסח מצרים דווקא הוא אינו בא אלא מן החולין שכן אין הוא טעון מתן (נתינת) דמים על המזבח, והקרבת האימורין (חלקי הקרבן הקרבים) לגבי [אצל] מזבח,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the halakha that a peace offering may be brought from second-tithe money is derived by a verbal analogy between “there” and “there” from the verse discussing second tithe. The verse states with regard to a peace offering: “And you shall sacrifice peace offerings and you shall eat there” (Deuteronomy 27:7), and the verse states with regard to second tithe: “And you shall eat before the Lord your God, in the place that He shall choose to cause His name to dwell there” (Deuteronomy 14:23). And from this it may be concluded: Just as peace offerings are not themselves brought from second tithe, as they are not produce, so too with regard to the loaves of a thanks offering, they are not themselves brought from second tithe. And that wheat which is purchased with second-tithe money is also not itself second tithe; it may therefore be used for the loaves of the thanks offering.

Now I will say my reasoning for why one may not prepare the loaves of a thanks offering with wheat that was purchased with second-tithe money: From where do I derive the halakha that a thanks offering may be brought from second-tithe money? I derive it from the halakhot of a peace offering. And the halakha that a peace offering may be brought from second-tithe money is derived by a verbal analogy between “there” and “there” from second tithe. Therefore, just as a peace offering is not of the same species as second tithe, so too the loaves of a thanks offering may not be of the same species as second tithe. This serves to exclude wheat purchased with second-tithe money, which is of the same species as second tithe.

§ Rabbi Ami says: In a case involving one who designates second-tithe money for a peace offering, the money does not assume the status of a peace offering. What is the reason? The reason is that the sanctity of the peace offering is not strong enough to take effect upon items that have the sanctity of second tithe.

The Gemara raises an objection from a mishna (Ma’aser Sheni 1:4): Ideally, one should use second-tithe money to purchase peace offerings. If one purchases a peace offering with second-tithe money, only the flesh of the animal is consecrated, while its hide is non-sacred. The mishna teaches: With regard to one who uses second-tithe money in an improper manner and purchases an undomesticated animal for a peace offering, a purpose for which an undomesticated animal cannot be used, or purchases a domesticated animal for meat of desire, i.e., ordinary meat, the Sages penalized him and decreed that the hide does not become non-sacred. The Gemara asks: Is that not to say that the hide of the animal purchased with the second-tithe money assumes the status of a peace offering, and it must be sold and the money used to purchase a peace offering, in contradiction to the statement of Rabbi Ami?

The Gemara rejects this: Wasn’t it stated concerning that mishna that Rav said: The hide of the animal purchased with the second-tithe money does not assume the status of a peace offering; and what is the meaning of the mishna that the hide does not become non-sacred? This is what the mishna is saying: The hide, as part of an undomesticated animal, is not in the category of a peace offering at all so that its hide would become non-sacred. What is the reason? Rabba says: Since he used the second-tithe money in an improper manner, it is considered as if he purchased an ox for plowing, to which no sanctity of second tithe applies.

§ It was stated that there is an amoraic dispute with regard to one who designates second-tithe money for a peace offering. Rabbi Yoḥanan says: The money assumes the status of a peace offering, and Rabbi Elazar says: The money does not assume the status of a peace offering.

The Gemara elaborates: And according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said: Second tithe is non-sacred property, everyone agrees that the money assumes the status of a peace offering. When they disagree, it is according to the opinion of Rabbi Meir, who said: Second tithe is property belonging to the Most High. The one who says that the money does not assume the status of a peace offering holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and one may not designate property of the Most High for another purpose. And the one who says that the money assumes the status of a peace offering holds that since second tithe is called a peace offering, as an animal purchased with second-tithe money without specification is brought as a peace offering, when he designates the money for a peace offering, it as well is designated with the sanctity of a peace offering.

The Gemara raises an objection to the statement of Rabbi Elazar from a baraita: In a case involving one who designates second-tithe money for a peace offering, the sanctity of a peace offering is applied to this money in addition to the sanctity of second tithe. Therefore, when he redeems this money, he adds to it two-fifths: One-fifth for the redemption of the sacrificial sanctity of a peace offering and one-fifth for the redemption of second tithe. Evidently, the sanctity of a peace offering does take effect on second-tithe money.

The Gemara responds: Do you maintain that this baraita is agreed upon by everyone? In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that second-tithe money is non-sacred property. Accordingly, the sanctity of a peace offering takes effect on the money. Rabbi Elazar holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

MISHNA: From where is it derived with regard to one who says: It is incumbent upon me to bring a thanks offering, that he may bring it only from non-sacred money? It is derived from a verse, as the verse states: “And you shall sacrifice the Paschal offering to the Lord your God, of the flock and the herd” (Deuteronomy 16:2). The verse is difficult: Doesn’t the Paschal offering come only from lambs and goats? If so, why does the verse state: “The flock and the herd”? It is to juxtapose all offerings that come from the flock and from the herd to the Paschal offering, teaching that just as the Paschal offering is a matter of obligation and comes only from non-sacred money, so too any matter of obligation comes only from non-sacred money.

Therefore, in the case of one who says: It is incumbent upon me to bring a thanks offering, or: It is incumbent upon me to bring a peace offering, since these offerings come as an obligation due to his vow, they may be brought only from non-sacred money. And libations, in any case, may be brought only from non-sacred money, and not from second-tithe money, because second-tithe money must be used to purchase items eaten by people, while libations are poured out next to the altar.

GEMARA: The mishna teaches that the halakha that any matter of obligation must be brought from non-sacred property is derived from the halakha of the Paschal offering. The Gemara asks: And concerning the Paschal offering itself, from where do we derive that it is brought only from non-sacred property? As it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: “Paschal offering” is stated in the Torah with regard to the offering sacrificed in Egypt (see Exodus 12:3), and “Paschal offering” is stated with regard to the yearly obligation throughout the generations (see Exodus 12:25). Therefore, just as the Paschal offering stated with regard to Egypt was brought only from non-sacred property, as there was no second tithe in Egypt, so too the Paschal offering stated with regard to the obligation throughout the generations may be brought only from non-sacred property.

Rabbi Akiva said to him: But does one derive the possible from the impossible? Does one derive the halakha with regard to the Paschal offering of the generations, when there exists the possibility of using second-tithe money, from the halakha with regard to the Paschal offering sacrificed in Egypt, when there was no second tithe? Rabbi Eliezer said to him: Even though it was impossible to bring the Paschal offering in Egypt from consecrated money, it is a great proof, and we shall derive this halakha from it.

Rabbi Akiva then presented a different logical derivation to reject the proof of Rabbi Eliezer: One cannot derive the halakha with regard to the Paschal offering of the generations from that of the Paschal offering in Egypt, as what is notable about the Paschal offering sacrificed in Egypt? It is notable in that it did not require the placement of blood on the altar nor that the sacrificial portions be consumed by the altar.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומה שלמים באים מן מעשר דאתיא שם שם ממעשר דכתיב במעשר שני ונתתה בכסף ואכלת שם וכתיב בשלמים וזבחת שלמים ואכלת שם אף תודה נמי. ומה שלמים אין גופן מעשר דשלמים הנקחים ממעות מעשר אין גופן מעשר דמעשר*)נראה דצ"ל דמעשר אינו נוהג רק בחיטין ובשאר תבואה ושלמים בהמה. חייב חיטין משלמים בהמה אף תודה דבאה מחיטין הלקוחים ממעות מעשר אין גופו מעשר של אותן חיטין שניים:

אימא טעמא דידי מה שלמים אין מין מעשר דשלמים בשר ומעשר חיטין אף תודה נמי לא יביא מחיטין הלקוח ממעות מעשר משום דחיטין הלקוחין סתם מן מעות מעשר מין מעשר נינהו אלא ממעות מעשר יביא ויקח חיטין לשם תודה והני לא הוו מין מעשר:

המתפיס שמזמן מעות מעשר שני לצורך לקנות מהן שלמים ולאוכלן בירושלים לא קנו שלמים לא חל על אותן מעות קדושת שלמים אלא יכול לקנות מהן דבר אחר שירצה דלא אלימא קדושת שלמים למיחל אקדושת מעשר שלא יכול לשנותם לדבר אחר:

הלוקח חיה. ממעות מעשר שני לזבחי שלמים אע"ג דחיה אינה ראויה לזבח ובהמה לבשר תאוה לאוכלה ולא שלמים לא יצא עורותיהן לחולין דהעור קנה סתם ויש בו תורת לוקח בהמה סתם ממעשר שני דהויא שלמים וימכר העור ויקח בדמיו שלמים:

לאו למימר דקנה העור בקדושת שלמים אלמא אלימא קדושת שלמים למיחל אמעשר:

הכי קאמר אינו בתורת לצאת העור לחולין דאין לו קדושה כלל דנעשה ההיא עור כלוקח שור לחרישה ממעות מעשר שלא לקחו סתם דלא הוי שלמים כלל לא הוא ולא עורו:

ואית דמפרשי ומאי לא יצא העור לחולין הכי קאמר אינו בתורת לצאת העור לחולין דדין שלמים הלוקח בהמה לשלמים ממעות חולין הבהמה נאכלת בתורת שלמים והעור יצא לחולין אבל האי לא יצא לחולין וימכר ויקח מדמי העור בשר ואוכלו בתורת מעשר אבל לא קונה שלמים דנעשה כלוקח שור לחרישה ממעות מעשר שני דחייב למוכרו הוא ועורו ולאכו' כל דמיו בתורת מעשר:

אליבא דר' יהודה דאמר במס' קדושין דמעשר ממון הדיוט הוא לא פליגי דקני שלמים דקדושת שלמים חלה על ממון הדיוט:

כשהוא פודן לאותן מעות מוסיף ב' חומשין א' חומש להקדש היינו שלמים וא' למעשר והא הכא דקדושת שלמים חל אקדושת מעשר דהא מוסיף חומש אשלמים אלמא דקנו שלמים:

הא מני ר' יהודה היא דאמר ממון הדיוט הוא משום הכי חלה קדושת שלמים עליהן:

כל הבא מן הצאן ומן הבקר היינו תודה ושלמים:

(שבא חובה) [דבר שבחובה]. דאמר הריני עלי תודה:

מה פסח האמור במצרים לא בא אלא מן החולין דאכתי לא איחייבו במעש' עד שבאו לארץ:

וכי דנין אפשר. פסח דורות שאפשר להביאו (בין) [גם] ממעשר שהרי [לדורות] נוהג מעשר:

שכן אין טעון מתן דמים. דלא הוה מזבח אלא משקוף ומזוזות:

מה פסח מצרים אינו בא אלא מן החולין כו' חזר ר' עקיבא ודן דין אחר מה לפסח מצרים שכן אינו טעון מתן דמים לגבי מזבח, פי' הילכך לא יביא אלא מן החולין:
וק"ל מתן דמים ואמורין הויא חומרא בפסח דורות וגבי פסח מצרים קולא הויא דאינו טעון מתן דמים, וא"כ איך פריך קולא לגבי חומרא והלא ק"ו ומה פסח מצרים שאינו טעון מתן דמים אע"פי כן אינו בא אלא מן החולין פסח דורות שטעון מתן דמים לאו כ"ש:
ונ"ל דלאו פירכא היא דרך קולא וחומרא דלפרוך דמשום דאית ביה חומרא דאינו טעון מתן דמים נדון כחמור דביה דאינו בא אלא מן החולין דודאי קולא הוא מגו דאינו טעון מתן דמים, אלא ר"ל דהיא הנותנת דמשום שאינו טעון מתן דמים לא רצה הכתוב שיבא אלא מן החולין שאם היה בא מן המעשר והיה בו קדושה יתירא של פסח ושל מעשר לא היה רוצה הכתוב שיבא כל קדושה זו בלא מתן דמים וכיון שאין שם מתן דמים הילכך צוה שיבא מן החולין לבד דלא לקדוש כולי האי, אבל פסח דורות דיש בו מתן דמים נימא דרוצה רחמנא שיבא גם מן המעשר:

תד"ה אינו. הא איפכא כגון חיה לב"ת כו'. מפורש כן שם במ"ג. אח"ז מצאתי בבה"ז שהעיר בזה:

תד"ה הא מני. לעיל כו' ה"מ לשנויי הא מני ר"י היא. ובגליון בשם תוס' שאנץ תירצו משום דסתם מתניתין ר"מ. והוא מהצ"ק. ולע"ד ז"א דבל"ז אשכחינן סתם משנה במס' מע"ש גופה כר"י והוא שם בפ"ד מ"ו כדאיתא בקדושין (נד ב). ואנכי הבאתי בפסחים (ז) עוד תרי סתמי שם כר"י וא' מהם בפ"א גופיה:

[ד"ה האומר וכו'] . ואפי' היכא דאמר הרי עלי זבח ול"א ונסכים. תמוה דכה"ג אפי' בתודה נמי ואפי' אמר בפירוש ולחמה מן המעשר כדלעיל:

(פב רע"א) המתפיס מעות מע"ש לשלמים כשהוא פודן וכו'.—לפירוש רש"י ור"ג, דהיינו שמחלל המעות על פרוטות או על דינרין, קשה דא"כ "כשהוא מחללן" מיבעי ליה, דלשון פדיון אינו שייך אלא מפירות למעות, אבל לא ממעות למעות (עי' מע"ש פ"ב מ"ו ופ"ד מ"ב) או ממעות לפירות (עי' שם פ"ג מ"ג ומ"ד ובירושלמי שם ספ"א). ועוד קשה שאין מוסיפין חומש אלא על פדיון פירות מע"ש ממש, אבל לא על הפירות הלקוחים ממעות מע"ש או כשמחלל מעות על מעות (כדמשמע במע"ש פ"ב מ"ו, וכן מוכח בירושלמי שם פ"ג סה"ב)*ודברי התוס' בב"מ נד ב ד"ה ולא אינם מחוורים (ע"ש). ואע"פ שגם הרמב"ם כתב (הל' מע"ש פ"ה ה"ג) דמוסיף חומש שני על הפדיון, הרי חזר וכתב (שם הי"ג), דמעות מע"ש שצרפן לעצמו בדינרי זהב אינו מוסיף חומש, וצ"ע ליישב דבריו. וכ"כ הרא"ש בפירושו למע"ש פ"ד מ"ח דקיי"ל דאין מוסיפין חומש על פדיון שני. ולכן נראה לנו להגיה כאן: "המתפיס חיטי מע"ש לשלמים*ואגב שיטפא דר' אמי ור' יוחנן ור"א דלעיל, טעו הסופרים וכתבו גם כאן "מעות" במקום "חטים" (עי' מ"ש בתמורה כח ב)..

ושלמים גמר שם שם ממעשר שני. דמזבין ממעות מעשר דכתיב במעשר שני ונתתה בכסף עד ואכלת שם (דברים יד) וכתיב בשלמים ואכלת שם (שם כז) מה שם דהתם מעשר אף שם דגבי שלמים מעשר דיכול להביא שלמים ממעשר: ומינה מה שלמים אין גופן מעשר. שני דשלמים בשר אף תודה דבאה ממעשר אין גופו מעשר דאותן חיטין שיכול ליקחם מהם לא היו של מעשר אלא שניקחו בכסף מעשר: מה שלמים כו' דמין מעשר נינהו. אלא יביא ממעות מעשר ויקח חלות לתודתו והני לא הוו מין מעשר: המתפיס. שמזמן מעות מעשר שני לקנות שלמים מהן אע''ג דסתם מעות מעשר שלמים הן אע''ג דמתפיס בהו בפירוש לא קנו שלמים דלא חלה על אותן מעות קדושת שלמים אלא שיכול לקנות מהן כל דבר אחר שירצה: דלא אלימא שלמים למיחל אקדושת מעשר. שלא יהא יכול ליתנו בכל אשר תאוה נפשו: הלוקח חיה. ממעות מעשר שני לזבחי שלמים: ובהמה לבשר תאוה. לאוכלה בירושלים בכל שעה שירצה כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך דאע''ג דאין דינו ליקח ממעות מעשר שני אלא שלמים: לא יצא העור לחולין. דאילו בשר חיה גופה לא חזיא לשלמים אבל עור דחזיא ליקח בו בהמה לשלמים לא יצא לחולין היכא דיש בו ליקח בו בהמה סתם מעות מעשר הויא שלמים ומביא בדמיו שלמים דקיימא לן דכך הוא הדין לעשות ליקח ממעות מעשר שני בהמה לשלמים וחיה לבשר תאוה והעור יוצא לחולין כדאמר בפ' בכל מערבין (עירובין כז:) בבקר מלמד שלוקחים בקר אגב עורו הבשר לזבחים ומבליע דמי העור בבשר ויוצא לחולין וצאן אגב גיזותיו אבל הכא דשני דלקח חיה לשלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין אלא קנו שלמים: לאו למימרא דקנו. העורות תורת שלמים אלמא דאלימא קדושת שלמים למיחל אקדושת מעשר: ה''ק אינו בתורת לצאת העור לחולין. דאין לו קדושה כלל הואיל ושלא כתורה לוקחן דנעשה האי עור כלוקח ממעות מעשר שני שור לחרישה שלא לקחו סתם דלא הוי שלמים כלל לא הוא ולא עורו מרבותינו ז''ל. ענין אחר אינו בתורת לצאת העור לחולין דהיינו לשלמים הלוקח בהמה ממעות מעשר לשלמים הבשר נאכל בתורת שלמים והעור יוצא לחולין אבל האי לא יצא לחולין ויקח מדמי העור בהמה לשלמים אבל לא קנה שלמים דנעשה כלוקח שור לחרישה ממעות מעשר שני דמוכרם הן ועורן ויאכלו כל דמיו מעשר: אליבא דר' יהודה. דאמר במסכת קדושין (ד' נב:) מעשר ממון הדיוט הוא ויכול לקדש בו את האשה לא פליגי דקנו שלמים דקדושת שלמים חיילא אממון הדיוט: מ''ד לא קנו כר''מ. דלא חלה קדושת שלמים אממון גבוה: כיון דמעשר קרב שלמים. בהמה שלוקח ממעות מעשר סתם קרב שלמים: מכי תפיס ליה נמי. לצורך שלמים תפס דקנו שלמים ואין יכול לשנותן לדבר אחר: כשהוא פודן. לאותן מעות מעשר שני שמחללן על פרוטות או על דינרין: מוסיף שני חומשין. אחד חומש להקדישו שפודה דהיינו שלמים דכתיב אם המקדיש וגו' ויסף חמישיתו וגו' (זיקרא כז): ואחד למעשר שני. דכתיב אם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' (שם) והא הכא דחיילא קדושת שלמים אקדושת מעשר שהרי הוסיף חומש אשלמים והיכי אמר ר' אלעזר לא קנו: הא מני ר' יהודה היא. דאמר ממון הדיוט הוא להכי חל עליה קדושת שלמים: מתני' כל הבא מן הצאן ומן הבקר. היינו תודה ושלמים הבאין חובה: האומר הרי עלי תודה וכו'. משנה שאינה צריכה היא דהא תנינן לה לעיל אי לא משום סיפא דצריכה דקתני נסכים בכל מקום ואפילו היכא דאמר הרי עלי זבח ולא אמר ונסכים א''נ דאמר זבח ונסכים ואפילו לא אמר עלי אלא אמר הרי זו לא יביא אלא מן החולין: גמ' מה פסח במצרים אינו בא אלא מן החולין. דאכתי לא הוו מעשרות: וכי דנין. פסח דורות שאפשר לבא מן המעשר שהרי בדורות נוהג מעשר מפסח מצרים שאי אפשר לו לבא ממעשר שהרי באותה שעה לא היה מעשר נוהג: ראיה גדולה היא. הואיל ומצינו שום פסח שאינו בא אלא מן החולין: שכן אין טעון מתן דמים למזבח. דלא הוה מזבח אלא משקוף ומזוזות וכיון דאין ממנו למזבח לא הוי דומיא דשלמים להכי אינו בא מן המעשר:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל ושלמים. גופייהו גמרי' שם שם ממעשר דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם וכתיב במעשר ונתתה בכסף וגו' ואכלת שם מה להלן מעשר אף כאן מעשר וקא דייקינן מה שלמים אין גופן מעשר דהא אין מעשר שני אלא בתבואה אלא ממעות מעשר קאמר קרא דיביא שלמים: אף תודה נמי. לחמי תודה לא מגוף המעשר [דהיינו] מן החיטין הראשונות של מעשר: והני חיטי הלקוחות. ממעות מעשר אין גופן מעשר ומשום הכי קשרית לאתויי לחמי תודה מינייהו: מן מעשר. דשלמים בשר ומעשר פירא אף לחמי תודה שמביא מן המעשר לא יביאם ממין המעשר דהיינו נמי חיטים הלקוחות לשם מעשר אלא מן המעות יקנה לחמי תודה לשם (מעשר) [תודה] דמעות לאו מין מעשר הוא: המתפיס. דאומר מעות מעשר הללו יהיו לקנות שלמים: לא קנו שלמים. ואם ירצה יקח מהן חיטים או כל מה שירצה והא דתנן מביא תודה ממעות מעשר לא שמתפיס המעות אלא שיקנה בהמה לשם של שלמים דאבהמה ודאי חלה קדושה הראויה מזבח: הלוקח חיה. ממעות מעשר שני בירושלים: לזבחי שלמים. לא יצא העור לחולין וקס''ד האי דפריך לא יצא העור לחולין מקדושת שלמים אלא ימכרו ויביא בדמיו שלמים הלכך עור נמי קדוש וכן אם לקח בהמה ממעות מעשר שני לבשר תאוה לאוכלה בלא הקרבה לא יצא העור לחולין מקדושת מעשר שני אלא ימכר העזר ויאכלו דמיו בירושלים דאין דרך מקח בכך דסתם בהמת מעשר שני הנאכלות בירושלים יקרבו שלמים אבל חיה לבשר תאוה ובהמה לזבחי שלמים יצא העור לחולין מקדושת מעשר שני דאמרי' בעירובין בפ' בכל מערבין בבקר מלמד שלוקחין בקר ממעות מעשר שני עם העור ולא צריך לאכול בירושלים אלא הבשר קתני למיהת חיה לזבחי שלמים לא יצא העור לחולין: לאו למימרא דקני שלמים. וחלה קדושה על העור שראוי להם: אינו בתורת. שלמים לצאת להעור לחולין ויצא מקדושת מעשר דאילו הוה חלה קדושת שלמים אחיה הוי נפיק העור לחולין כשאר עורות שלמים שהן חולין: מאי טעמא. לא יצא העור לחולין מקדושת מעשר שהרי אין דרך מקח בכך לקנות חיה לזבחי שלמים: פלוגתא דר''מ ור''י במס' קדושין בפ' שני: כיון דמעשר קרי שלמים. כדגמרי' לעיל שם שם: אחד להקדש. לשם שלמים שהפודה הקדש מוסיף חומש והפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש: מתני' פסח דאינו בא אלא מן החולין מפרש בגמרא: אף כל דבר שבחובה כו'. לפיכך האומר הרי עלי תודה או שלמים הואיל והן באין חובה דהא אמר הרי עלי לא יביא אלא מן החולין: והנסכים. של תודה ושל שלמים: בכל מקום. בין אמר הרי עלי להביאם מן המעשר בין מן החולין לא יביא הנסכים אלא מן החולין כי שרי ליה רחמנא לאתויי שלמים ממעשר כדגמרינן שם שם הני מילי שלמים גופייהו דבני אכילה נינהו אבל נסכים דכליל נינהו לא יביא מן המעשר: גמ' פסח מצרים לא בא אלא מן החולין. דעדיין לא היתה להם תבואת מעשר שני דאין מעשר אלא משנכנסו לארץ:

אינו בתורת שלמים. לצאת עור לחולין דלא חלה עליו קדושת שלמים כלל שיצא העור לחולין ויצא מקדושת מעשר דאי הואי קדושת שלמים אחיה הוה נפיק והשתא לא חייל אחיה לא קדושת שלמים ולא תורת בשר תאוה דחיה לבשר תאוה נפיק עור לחולין כדמשמע הכא דקתני הלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין הא איפכא כגון חיה לבשר תאוה ובהמה לזבחי שלמים יצא העור לחולין כדדרשינן בפרק בכל מערבין (ערובין דף כז:) בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו ואפי' יין אגב קנקן קמרבי התם ומיהו הא יש לדחות דאתא קרא למימר שהמעות מתחללין על העור ועל הקנקן ולעולם עור וקנקן קדושים כקדושת מעשר אבל הכא משמע דנפיק לחולין והא דשרינן חיה לבשר תאוה טפי מבהמה נראה דנפקא לן מהא דתניא בספרי ואכלת מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים אי מה להלן עולות אף כאן עולות תלמוד לומר ושמחת אכילה שיש בה שמחה והך דרשא לא שייכא בחיה אלא בבהמה הראויה לקרבן: מוסיף שני חומשים. כאן משמע שיש חומש כשפודה שלמים וקשיא דבפ' הזהב (בבא מציעא דף נד:) משמע דליכא חומש דאמר מה בהמה טמאה מיוחדת שתחילתה הקדש וכולה לשמים ומועלין בה ומסיק דלענין חומש קאמר וכולה לשמים למעוטי קדשים קלים ושם פירשנו: הא מני ר' יהודה היא. לעיל נמי גבי חיה לזבחי שלמים הוה מצי לשנויי הא מני רבי יהודה היא: להקיש דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח. תימה תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן ולמאן דיליף בגמ' מחטאת ניחא: ונסכים מכל מקום לא יביאו אלא מן החולין. דכל דבר דכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בההיא דסיפרי שהבאתי לעיל דממעט עולות דבעינן אכילה שיש בה שמחה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד