דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - ב

תאמר בפסח דורות, שטעון מתן דמים וכן הקטרת אימורין לגבי מזבח!?

אמר לו רבי אליעזר לרבי עקיבא:

הרי הוא אומר [שמות יג ה]: "ועבדת את העבודה הזאת [של פסח] בחדש הזה", לומר: שיהיו כל עבודות של חודש הזה - כזה [כפסח מצרים], מה פסח מצרים לא בא מן החולין, אף פסח דורות שנעשה בחודש הזה לא יבוא אלא מן החולין.

מקשה הגמרא על רבי עקיבא, שמתחילה דחה את דברי רבי אליעזר משום שאין דנין אפשר משאי אפשר, ושוב חזר והקשה קושיא אחרת, משום שפסח מצרים אינו טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח:

ורבי עקיבא מה היא סברתו!? והרי ממה נפשך תיקשי:

אי סבר לה [אם אכן סובר הוא] דאין דנין אפשר משאי אפשר וכאשר הקשה בתחילה, הרי תיקשי: ליקו במילתיה [יעמוד בקושיא זו] ולמה הוצרך להוסיף פירכא נוספת!?

ואי הדר ביה [אם חזר בו רבי עקיבא, והודה לרבי אליעזר שדנין אפשר אף משאי אפשר], והאי דלא גמר מפסח מצרים אינו אלא משום האי פירכא שהקשה: מה לפסח מצרים שאין טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח; הרי תיקשי: פסח שעשו ישראל במדבר יוכיח, [1] שאף הוא לא בא אלא מן החולין - כי לא היה מעשר במדבר קודם שבאו לארץ - והיה טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח!?

ומשנינן: מה שהוסיף רבי עקיבא והקשה - לדבריו דרבי אליעזר קאמר:

לדידי אין צריך לקושיא זאת, ומשום שאף בלאו קושיא זו אין דנין אפשר משאי אפשר -

אבל לדידך דאמרת "דנין אפשר משאי אפשר", הרי תיקשי:

מה לפסח מצרים שכן אינו טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, תאמר בפסח דורות שטעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח. [2]

ואמר ליה [ענה לו על כך] רבי אליעזר: הרי כתיב "ועבדת".

ומקשינן לרבי אליעזר: למה הוצרך ללמוד מ"ועבדת"? לימא ליה רבי אליעזר לרבי עקיבא על פירכתו השניה: פסח מדבר יוכיח, שטעון מתן דמים ואימורים ואינו בא אלא מן החולין.

ומשנינן: מה שלמד רבי אליעזר מ"ועבדת", לדבריו דרבי עקיבא קאמר ליה:

לדידי דנין אפשר משאי אפשר, ואי משום האי פירכא נמי לא קשה, כי פסח מדבר יוכיח -

אבל לדידך דאמרת "אין דנין אפשר משאי אפשר", הרי כתיב "ועבדת".

ומקשינן: והשתאנמי - דכתיב "ועבדת" - ליפרוך ליה רבי עקיבא: אין דנין אפשר משאי אפשר. כלומר, היות ותשובת "ועבדת" אינה באה לסתור פירכתו השניה, אלא לסתור פירכתו הראשונה שאין דנין אפשר משאי אפשר, אם כן מה תשובה היא זו, והרי אכתי תיקשי: וכי דנין אפשר משאי אפשר!?

אמר ביאר רב ששת: זאת אומרת, כלומר, מברייתא זו נלמד בהכרח, שאין משיבין על ההיקש, והרי "ועבדת" היקש הוא, ואין משיבין עליו: אין דנין אפשר משאי אפשר.

ובתרביצא אמור [בבית המדרש, מקום שמרביצים בו תורה - הקשו] על משנתנו, הלומדת לכל הקרבנות שאין הם באים אלא מן החולין מהיקש לפסח:

וכי דבר הלמד בהיקש, היינו פסח דורות שהוא נלמד בהיקש מפסח מצרים שאינו בא אלא מן החולין, [3] חוזר ומלמד על קרבנות אחרים בהיקש ד"וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" שלא יבואו אף הם אלא מן החולין!? [4]

ומשנינן: בכללא איתמר, דכוליה פסח חדא מילתא היא. כלומר, כל הקרבנות נלמדים מכל הפסחים כאחד, כי שם פסח אחד הוא ודין אחד להם.

מוסיפה הגמרא לבאר:

ורבי עקיבא - החולק על לימודו של רבי אליעזר - פסח דאינו בא אלא מן החולין מנא ליה? כלומר, מנין לומד הוא לכל הקרבנות שאינם באים אלא מן החולין, כיון שלשיטתו אי אפשר ללומדו מפסח!? [5]

ומשנינן: נפקא ליה מהא דאמר שמואל משום רבי אליעזר. כלומר, מאותו פסוק שדרש שמואל משום רבי אליעזר לענין אחד, לומד רבי עקיבא לענין קרבנות שאינם באים אלא מן החולין.

דאמר שמואל משום רבי אליעזר, לבאר את הכתוב [ויקרא ז לז]: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" שכולו מקרא מיותר, שכבר נאמר בכל אחד מהם "זאת תורת", אלא בא הכתוב להקיש את כל הקרבנות הנזכרים בפסוק זה לזה:

"עולה" בא ללמד: מה עולה טעונה כלי שרת [מפרש לה ואזיל], אף כל שאר הקרבנות הנזכרים בפסוק טעון כלי שרת.

שואלת הגמרא: מאי היא, באיזה כלי אנו עוסקים?

אילימא מזרק, כלומר, כלי שרת לקבלת הדם לזרוק ממנו על המזבח; שבעולה יש לנו ללומדו ממאמר הכתוב קודם מעמד הר סיני [שמות כד ה]: "וישלח [משה] את נערי בני ישראל [הבכורות] ויעלו עולות, ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. ויקח משה חצי הדם [של העולה ושל השלמים] וישם באגנות [כלים; שתי אגנות, אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים להזות אותם על העם] וחצי הדם זרק על המזבח" -

כך אי אפשר לומר; שהרי בפסוק "זאת התורה" נאמר גם "שלמים" ואף הוא בא ללמד לכל הקרבנות שיהיו כמותו, והרי גבי זבחי שלמי ציבור [הם השלמים שנזכרו עם העולות] נמי כתיב "וישם באגנות", ונוכל ללמוד מהם לכל הקרבנות שיהיו טעונים כלי לקבלת הדם, ואין צריך "עולה" בשביל זה.

אלא "עולה" שהיא באה ללמד על כלי בשאר הקרבנות, היינו סכין לשחיטה שיהיה כלי שרת. [6]

שואלת הגמרא: ועולה גופה מנלן שהיא טעונה כלי?

ילפינן לה מדכתיב גבי עקידת יצחק [בראשית כב י]: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו", והרי התם עולה הוא [יצחק עלה על גבי המזבח לעולה], דהרי כתיב גבי האיל שמצא אברהם [שם יג]: "ויעלהו - לאיל - לעולה תחת בנו", הרי שבנו עולה היה. [7]

ממשיך שמואל משמו של רבי אליעזר לפרש את הכתוב:

"מנחה" בא ללמד: מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה וכמפורש בכתובים, אף כל הקרבנות הנזכרים בפסוק [ומפרש לה ואזיל] אין נאכלין אלא לזכרי כהונה.

שואלת הגמרא: מאי היא, על איזה קרבנות שייאכלו לזכרי כהונה בלבד בא הכתוב ללמד?

אי על חטאת ואשם הנזכרים בפסוק, כך אי אפשר לומר, שהרי:


הערות

[1] א. לשון "יוכיח" אינו מדוקדק כל כך, כי אין אנו צריכים להוכחה כדי ללמוד מפסח מצרים, אלא נלמד פסח דורות מפסח מדבר. ב. ראה בעמוד א בהערה שהובא מדברי הרמב"ם בפירוש הלימוד מפסח מצרים שאינו בא אלא מן החולין, כי עדיין לא ניתנה תורה, ולא היה הקדש; ושם נתבאר, דתיקשי: האיך אמרו "פסח מדבר יוכיח", והוא הרי היה לאחר מתן תורה! ?.

[2] צריך ביאור: הרי בישוב זה לא יישבנו אלא את הקושיא הראשונה, למה הצרך רבי עקיבא לפירכא נוספת, ומשנינן שפיר, שלדבריו דרבי אליעזר קאמר; אבל אכתי תיקשי: אף לדבריו דרבי אליעזר אינה פירכא כי פסח מדבר יוכיח; וראה מה שכתב בזה ב"עולת שלמה".

[3] ברש"י מכתב יד פירש: וכי פסח דורות הלמד בהיקש מפסח מצרים כדכתיב "בחודש הזה"; ולפי זה קושיית הגמרא היא על מה שאמר רבי אליעזר לדבריו דרבי עקיבא, כי לדעת רבי אליעזר עצמו אין צריך להיקש זה; וגם צריך ביאור לפי זה תירוץ הגמרא; אך מהפירוש המיוחס לרש"י נראה, ש"נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורות" מחשיבה הגמרא להיקש.

[4] הנה בכל התורה כולה "דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש" חוץ מקדשים, וכמו שהביא רש"י מכתב יד לעיל עח א ד"ה חוזר ומלמד, ומדמקשה הגמרא "וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש", משמע שדין דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין הוא דין בקדשים ולא דין במעשר שני, וכבר הובאה חקירה זו בהערות לעיל; אחרונים.

[5] לשון הגמרא "פסח דאינו בא:. ", צריך תיקון, כי מקורו של רבי עקיבא המובא בהמשך הענין אינו מתיחס לפסח, אלא לימוד הוא לכל הקרבנות, ואדרבה מבואר בגמרא בהמשך הענין שהפסוק "וזבחת פסח:. " לדעת רבי עקיבא אינו בא להקיש את כל הקרבנות לפסח. ע"כ

[6] להוציא צור וקנה, דכלי שרת בעינן, רש"י בזבחים צח א, וכן מבואר בתוספות כאן בשם רבינו תם דשחיטת קדשים טעונה כלי שרת; אך בתוספות חולין ג א ד"ה כגון, כתבו לפרש, דלא בעינן כלי שרת אלא כלי, ראה שם; ובפירוש המיוחס לרש"י כאן כתב "סכין, דלא הוו מולקין".

[7] הנה הכתוב אומר [פסוק ב] בהדיא: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך"; וצריך תלמוד.

תאמר כן אף בקרבן פסח הקרב לדורות שטעון מתן דמים על המזבח, והקרבת אימורין לגבי [אצל] המזבח?! ויש מקום אם כן לומר שקרבן פסח הבא לדורות יבוא אף מן המעשר!

אמר לו ר' אליעזר לר' עקיבא בדחייה: יש להשוות את קרבן פסח דורות לקרבן פסח מצרים, שהרי הוא, הכתוב הנאמר לבני ישראל במצרים, אומר: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה" (שמות יג, ה), ומכאן שיהיו כל דיני העבודות של חודש הזה (פסח דורות) כדיני פסח זה, פסח מצרים.

ודנים בדברי ר' עקיבא: בתחילה הקשה ר' עקיבא על דברי ר' אליעזר המשווה את דין פסח דורות לדין פסח מצרים קושיה עקרונית (שאין ללמוד דבר שאפשר מדבר שאי אפשר), ולאחר מכן חזר ר' עקיבא והקשה על השוואה זו קושיה פרטנית (המצביעה על השוני שבין שני הקרבנות הללו). ואי [אם] ר' עקיבא סבר לה [הריהו סבור] שכלל הוא שאין דנין (למדים) דבר שאפשר מדבר שאי אפשר — ליקו במילתיה [שיעמוד בדברו] זה לדחות את דברי ר' אליעזר!

ואי הדר ביה [אם חזר בו] ר' עקיבא ומודה שאפשר ללמוד משאי אפשר, והאי [וזה] שהוא לא גמר [לא למד] את דין פסח דורות מפסח מצרים משום האי פירכא [פירכה זו] הוא — על כך יש להקשות: קרבן פסח שהקריבו ישראל בהיותם במדבר בשנה השנית לצאתם ממצרים יוכיח שלא כדברי ר' עקיבא אלה, שלמרות שאינו בא אלא מן החולין (שהרי באותה עת לא נהג עדיין מעשר שני), חייב בנתינת דמים על המזבח ובהקרבת אימורים עליו, ויהא כך הדין אף בפסח דורות!

ומשיבים: עיקר טעמו הוא משום שאין ללמוד דבר שאפשר מדבר שאי אפשר. ומה שחזר ר' עקיבא והקשה על ר' אליעזר על השוני שבין הקרבנות, שכן לדבריו (לשיטתו) של ר' אליעזר קאמר [הוא אמר]. שכך אמר ר' עקיבא לר' אליעזר: לדידי [לי עצמי, לשיטתי] אין דנין דין דבר שאפשר מדבר שאי אפשר, ודי לי בטענה זו כשלעצמה, להסיק שאין ללמוד דינו של פסח דורות מדינו של פסח מצרים. ואולם אף לדידך [לך עצמך, לשיטתך] שאמרת כי דנין אפשר משאי אפשר, מכל מקום אפשר לפרוך את ההשוואה הזו, שהרי מה לפסח מצרים שכן אינו טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, תאמר בפסח דורות שטעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח? ובתשובה על כך

אמר ליה [לו] ר' אליעזר כי למרות שוני זה יש ללמוד את דינו של פסח דורות מפסח מצרים, משום הכתוב "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה".

ושואלים: ומדוע נזקק ר' אליעזר להביא פסוק זה, לימא ליה [שיאמר לו, לר' עקיבא] כי פסח מדבר יוכיח שהרי אף פסח מדבר שהיתה בו נתינת דם והקרבת אימורים על המזבח, לא בא אלא מן החולין!

ומשיבים: לדבריו של ר' עקיבא קאמר ליה [הוא אומר לו], שכך אמר ר' אליעזר לר' עקיבא: לדידי [לי עצמי, לשיטתי] דנין אפשר משאי אפשר, ומשום האי פירכא [פירכה זו] ששאלת ביחס לשוני שבין פסח מצרים לפסח דורות — פסח מדבר יוכיח שאין זו הסיבה שבגללה אין הפסח בא אלא מן החולין. ואולם אף לדידך [לך עצמך, לשיטתך] שאמרת כי אין דנין אפשר משאי אפשר — יש להביא ראיה מן הפסוק "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה" המקיש את פסח דורות לפסח מצרים.

ושואלים: ואף השתא [עכשיו], שהביא ר' אליעזר היקש זה, נמי ליפרוך [גם כן יש לפרוך] את ההיקש הזה בטענה שאין ללמוד דבר שאפשר (כפסח דורות) מדבר שאי אפשר (כפסח מצרים)! אמר רב ששת, זאת אומרת (מכלל נלמד) כי אין משיבין (מקשים) על ההיקש, שאין בטענה זו של לימוד דבר שאפשר מדבר שאי אפשר כדי לפרוך היקש.

ומוסיפים כי בתרביצא [בבית המדרש] דנו חכמים בדברי משנתנו שכל הקרבנות הבאים חובה אין באים אלא מן החולין, ונלמד דינם זה מהיקש לקרבן פסח, ובענין זה אמור [אמרו] חכמים בשאלה: וכי דבר הלמד בהיקש (פסח דורות, שנלמד בהיקש מפסח מצרים) חוזר ומלמד על דינם של קרבנות אחרים בהיקש? ומשיבים: אין זה נחשב כלימוד היקש מדבר הנלמד בהיקש, אלא בכללא איתמר [בדרך כוללת נאמר הדבר], שהוקשו כל הקרבנות לקרבן הפסח, שכן הפסח כוליה [כולו, בכל ענייניו] (פסח מצרים, ופסח דורות) חדא מילתא היא [דבר אחד הוא].

ומבררים: ולשיטת ר' עקיבא, שדחה את ראיותיו של ר' אליעזר, הלכה זו שהפסח אינו בא אלא מן החולין מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מהא [משמועה זו] שאמר שמואל משום [בשם] ר' אליעזר: מה שנאמר בסוף פרשת הקרבנות "זאת התורה לעלה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז), בא ללמדנו שהושוו קרבנות אלה זה לזה, ובאופן זה:

"עולה" — מה עולה טעונה (חייבת) כלי שרת כדי להתקדש, אף שאר כל קרבן טעון כלי שרת. ומבררים: מאי [מה] היא כוונת הדברים שהעולה חייבת בכלי שרת? אילימא [אם תאמר] שנצרך דם העולה להינתן על המזבח במזרק (כלי לקבלת הדם), וללמדנו שהוא הדין בכל הקרבנות — ואולם לשם זה אין צורך ללמוד מעולה, שכן גבי [אצל] זבחי שלמי ציבור נמי כתיב [גם כן נאמר] "...ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. ויקח משה חצי הדם וישם באגנת וחצי הדם זרק על המזבח" (שמות כד, ה—ו), הרי שבקרבנות עולה ושלמים נאמר כבר שנזרק דמם על המזבח מן הכלי!

אלא הכוונה היא שצריכה העולה סכין לשחיטתה, וממנה נלמדים שאר כל הקרבנות. ומבררים: ועולה גופה מנלן [עצמה מנין לנו] שצריכה סכין לשחיטתה? דכתיב [שכן נאמר] בעקידת יצחק: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו" (בראשית כב, י), והתם [ושם] יצחק הלא קרבן עולה הוא נחשב, דכתיב [שכן נאמר] לאחר מכן "...והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו" (שם יג).

וממשיכים עוד בדרשת הכתוב: מה שנאמר בו "ל מנחה" בא להקביל את דין כל הקרבנות לדין המנחה, מה המנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה כהנים זכרים, אף בשרם של כל הקרבנות אין נאכלין אלא לזכרי כהונה. ומבררים: מאי [מה] כוונת הדברים שבשר כל הקרבנות נאכל על ידי זכרי כהונה? אי [אם] הכוונה היא לבשר קרבנות החטאת והאשם,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Can you say the same with regard to the Paschal offering of the generations, which requires the placement of blood on the altar and that the sacrificial portions be consumed by the altar?

Rabbi Eliezer said to him: The Paschal offerings should be compared, as the verse states with regard to the Paschal offering of the generations: “And it shall be when the Lord shall bring you into the land of the Canaanite, and the Hittite, and the Amorite, and the Hivite, and the Jebusite, which He swore to your fathers to give you, a land flowing with milk and honey, that you shall perform this service in this month” (Exodus 13:5). This indicates that all the services of this month for the generations shall be like this, the Paschal offering of Egypt.

The Gemara discusses the opinion of Rabbi Akiva: Initially, Rabbi Akiva rejects the statement of Rabbi Eliezer based on the claim that one cannot derive the possible from the impossible. He then rejects the statement of Rabbi Eliezer on a technicality, namely that the two Paschal offerings have different sacrificial requirements. The Gemara therefore challenges: And as for Rabbi Akiva, if he holds that one does not derive the possible from the impossible, then let him stand by his statement.

And if he retracted and conceded that one derives the possible from the impossible, and the fact that he did not derive the halakha with regard to the Paschal offering of the generations from the halakha of the Paschal offering in Egypt is due to that refutation that he proposed, i.e., that the Paschal offerings are different, then the Paschal offering that was sacrificed in the second year in the wilderness will prove that this refutation is incorrect. That offering did require placement of the blood and sacrificial portions on the altar, yet it was brought only from non-sacred money, as there were no tithes in the wilderness.

The Gemara explains: Rabbi Akiva stated this objection in accordance with the statement of Rabbi Eliezer. He meant as follows: According to my opinion, one does not derive the possible from the impossible, and this is a sufficient reason why one cannot derive the halakha with regard to the Paschal offering of the generations from the halakha of the Paschal offering in Egypt. And even according to your opinion, in which you said that one derives the possible from the impossible, this comparison can be refuted: What is notable about the Paschal offering sacrificed in Egypt? It is notable in that it did not require the placement of blood on the altar nor that the sacrificial portions be consumed by the altar. Can you say the same with regard to the Paschal offering of the generations, which requires the placement of blood on the altar and that the sacrificial portions be consumed by the altar?

And in response to this, Rabbi Eliezer said to him that the halakha with regard to the Paschal offering of the generations should be derived from the halakha of the Paschal offering in Egypt, since the verse states with regard to the Paschal offering of the generations: “That you shall keep this service in this month.”

The Gemara asks: But why must Rabbi Eliezer cite this verse? Let him say to Rabbi Akiva: The Paschal offering brought in the wilderness will prove that this refutation is incorrect, since it did require placement of the blood and consumption of sacrificial portions on the altar, yet it was brought only from non-sacred money.

The Gemara responds: Rabbi Eliezer stated his opinion in accordance with the statement of Rabbi Akiva. He meant as follows: In my opinion, one derives the possible from the impossible. And as for that refutation that you raised, that the Paschal offering in Egypt and the Paschal offering of the generations have different sacrificial requirements, the Paschal offering of the wilderness will prove that this is not a valid refutation. According to your opinion, in which you said that one does not derive the possible from the impossible, the verse states: “That you shall keep this service in this month,” indicating that the Paschal offering of the generations is compared to the Paschal offering in Egypt.

The Gemara challenges: But even now, let Rabbi Akiva refute this comparison by the same claim that one cannot derive the possible from the impossible. Rav Sheshet says: That is to say that one cannot refute a juxtaposition, i.e., one cannot refute such a derivation based on reasoning.

And in the study hall [uvetarbitza] they discussed the statement of the mishna that the halakha that all obligatory offerings must be brought from non-sacred property is derived from the Paschal offering of the generations, and they said: But can a matter derived via juxtaposition, i.e., the Paschal offering of the generations, whose halakha is derived by juxtaposition from the Paschal offering in Egypt, again teach a matter via another juxtaposition? The Gemara responds: This is not considered an instance of a matter derived by juxtaposition teaching a matter derived by another juxtaposition. Rather, the statement of the mishna that all offerings are juxtaposed to the Paschal offering was stated in a general manner, since the entire Paschal offering is one matter. The Paschal offering in Egypt and the Paschal offering of the generations are both referred to as a Paschal offering.

The Gemara asks: And as for Rabbi Akiva, who rejects the proofs of Rabbi Eliezer, from where does he derive that the Paschal offering comes only from non-sacred money? The Gemara responds: Rabbi Akiva derives it from that which Shmuel said in the name of Rabbi Eliezer: It is stated: “This is the law of the burnt offering, of the meal offering, and of the sin offering, and of the guilt offering, and of the inauguration offering, and of the sacrifice of peace offerings” (Leviticus 7:37). This verse connects all of the specified offerings, such that individual aspects of each offering are applicable to all of the offerings.

The Gemara details these aspects. The verse states: “Of the burnt offering,” to teach that all of the offerings are like a burnt offering in that just as a burnt offering requires a utensil in its preparation, so too do all animal offerings require a utensil. What is the utensil? If we say it is a bowl, a utensil used for collecting the blood, as is learned from the burnt offerings that were sacrificed at Mount Sinai, that cannot be correct, as a utensil for collecting blood does not need to be learned from a burnt offering. With regard to communal peace offerings it is also written: “And they offered burnt offerings, and they sacrificed peace offerings…And Moses took half of the blood and put it in basins” (Exodus 24:5–6).

Rather, the term utensil must be referring to a knife, as the slaughter may be performed only with a knife and not with a sharp stone or reed. The Gemara asks: And with regard to a burnt offering itself, from where do we derive that it must be slaughtered with a knife? This is learned from that which is written: “And Abraham stretched forth his hand, and took the knife to slaughter his son” (Genesis 22:10); and there, Abraham was sacrificing a burnt offering, as it is written: “And offered it up for a burnt offering instead of his son” (Genesis 22:13).

The Gemara continues to expound the aforementioned verse (Leviticus 7:37). When the verse mentions a meal offering, it teaches that just as a meal offering is eaten only by males of the priesthood (see Leviticus 6:9–11), so too are all of the offerings mentioned in this verse eaten only by males of the priesthood. The Gemara asks: With regard to what offering is it that this halakha must be derived? If one suggests that it is with regard to the sin offering and the guilt offering,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שיהו כל עבודות חדש זה של פסח דורות כזה דבא מן החולין:

ליקום במילתיה בהאי טעמא ואמאי חזר ודנו והשיבו מדין אחר:

אי הדר ביה דיכול לדון אפשר משאי אפשר והאי דלא גמר לה ר' עקיבא פסח דורות מפסח מצרים משום דאיכא למיפרך מה לפסח מצרים וכו':

פסח מדבר יוכיח. שטעון דמים ואימורין למזבח ואינו בא אלא מן החולין דלא היה במדבר מעשר אף אני אביא פסח דורות שאינו בא אלא מן החולין:

לדבריו דר' עקיבא קאמר. מה לפסח מצרים אבל לדידיה אית ליה דאין דנין אפשר משאי אפשר:

ור' אליעזר לימא ליה כו' ומשום האי פירכא דאמר [ר"ע] מה לפסח מצרים ומהאי קר' ועבדת לא משמע ליה. פסח מדבר יוכיח:

והשתא נמי ליפרוך. אכתי ר' עקיבא מפלג פליג ומה לפסח מצרים דמהאי קרא ועבדת לא משמע ולא כתב ביה בפירוש דבא מן החולין אלא דיליף מהקש שיהו כל עבודות של חדש זה כזה. אין משיבין על ההיקש דאדם דן קל וחומר מעצמו ואין אדם דן ג"ש אלא א"כ שמע מרבו ורבו מרבו עד סיני:

וכי דבר הלמד מהקש חוזר ומלמד בהקש דפסח דורות למד מפסח מצרים דמן החולין והיאך למידין תודה מפסח דורות:

לא תודה בכללא דפסח איתמר דפסח כוליה דמצרים ודדורות חדא מלתא היא שם פסח ולא הוי דבר הלמד בהקש:

אילימא מזרק. דכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וכתיב וישם באגנות:

גבי שלמי צבור נמי כתיב באגנות דכתיב ויזבחו זבחים שלמים:

לדידי אין דנין לדידך דאמרת דנין מה לפסח מצרים שכן אין טעון מתן דמים, וקשיא דכיון דר"ע לא סמיך אהאי פירכא שכן טעון מתן דמים לומר דלא נגמור פסח דורות מפסח מצרים משום דלאו פירכא היא משום דאיכא למימר פסח מדבר יוכיח רק עיקר פירכתו משום דאין דנין אפשר משאי אפשר א"כ אמאי פריך לר' אליעזר דאית ליה דנין כיון דלאו פירכא היא והלא יוכל להשיב שיאמר לו לאו פירכא היא משום פסח מדבר יוכיח ואיך ליפרוך ליה פירכא דלא חשיב ליה פירכא:
וי"ל מדשמעיה דנקט ר' אליעזר פסח מצרים במילתיה ולא פסח מדבר סבר דאיכא סברא דמיניה יליף דוקא הילכך פריך ליה אבל לגבי עצמו אינו מוכיח הילפותא בשביל אותה פירכא משום דידע דאיכא לתרוצה בפסח מדבר, אי נמי ה"ק לדידך דדנין טוב לך דתיליף מפסח (מצרים דאית) [מדבר דלית] ביה פירכא וקאמר ליה ר' אליעזר דלא קשיא ליה פירכא דפסח מצרים משום דהקישא הוא ואין משיבין על ההיקש, ובתר הכי פריך אמאי לא יליף מפסח מדבר ולא יצטרך לטעס היקש דפסח מצרים אלא ליליף מפסח מדבר דלית ביה פירכא כיון דסבר דנין, ומשני דאה"נ דיליף אלא פסח מצרים דנקט לדבריו דר' עקיבא נקט כדמסיק, ומ"מ ר' עקיבא כי הוה פריך ליה מה לפסח מצרים לא הוה ס"ד דמאי דנקטיה הוי משום לאפוקי מדידיה כמו שלקחו לפי האמת אלא סבר דדוקא נקטיה כדפריך לעיל וגם לא מטעם היקש, ושני ליה רבי אליעזר דאה"נ דדוקא נקטיה ומטעם היקשו, אי נימא דכי אקשי ליה ר' עקיבא מה לפסח מצרים דר"ל לפי דבריך יש לך פירכא כדפי' לעיל נוכל לומר דכשהשיב ר' אליעזר דהיקש הוא וליכא פירכא דלא ענה לו עוד לומר אמאי לא יליף מפסח מדבר, דיש לומר הסברא דמסיק תלמודא דלדבריו דר' עקיבא קאמר ואי אמר ליה מבחוץ אמר לו ולא לשון תשובתו מורה כן מפני שלא בא לישב אלא קושית רע"ק שלא יקשהלו אמאי (לא) יליף מפסח מצרים ולא אמאי לא נקט פסח מדבר ואי נימא דרע"ק כשאמר לו מה לפסח מצרים ר"ל וטוב היה לך ללמוד מפסח מדבר כדפי' א"כ יצטרך דכשהשיב ר' אלעזר דהיקש הוא דאמר לו דלכך טוב לו ללמוד מפסח מצרים דרך היקש ולא מפסח מדבר דרך ילפותא כדקאמרת משום לאפוקי מדידך דאמרת דאין דנין אפשר משאי אפש' שאמר לו ר' אליעזר הסבר' דקאמר תלמודא דלדבריו דרע"ק קאמר לה:

רש"י ד"ה ליקו במילתיה. אמאי חזר ודנו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אי הדר ביה. מה לפ"מ שכן אין טעון מתן כו'. כצ"ל:

תאמר בפסח דורות שכן טעון וכו'. כשלמים ודין הוא שיביא אף מן המעשר כשלמים: כל עבודות של חדש זה. פסח דורות כזה דבא מן החולין: ליקו במילתיה. קמייתא וכי דנין איפשר וכו' אמאי חוזר ודנין דין אחר: אי הדר ביה. דסבר דנין אפשר משאי אפשר והאי דלא גמר ליה ר''ע פסח דורות מפסח מצרים משום האי פירכא מה לפסח מצרים שכן [אין] טעון מתן וכו' האי לאו פירכא היא דפסח מדבר יוכיח שטעון מתן דמים ואימורים למזבח ואינו בא אלא מן החולין דבמדבר לא הוה מעשר עד שבאו לארץ אף אני אביא פסח דורות שאינו בא אלא מן החולין: לדבריו דרבי אליעזר. דאית ליה דנין אפשר משאי אפשר מה לפסח מצרים אבל איהו סבר דאין דנין: ורבי אליעזר. אמאי מהדר ליה ועבדת לימא לאו פירכא היא דפסח מדבר יוכיח: והשתא נמי. אע''ג דיליף מן ועבדת ליפרוך ר''ע וכי דנין אפשר משאי אפשר והאי קרא ועבדת לא משמע ליה דהא לא כתיב בפירוש דבא מן החולין אלא דיליף מהקישא דיהו כל עבודות של חדש זה כזה: זאת אומרת. מדלא פריך הכי אין משיבין על ההיקש אע''ג דאיכא למיפרך ביה כגון הכא דאדם דן ק''ו מעצמו ואין אדם דן גז''ש [והיקש] מעצמו אא''כ למדה מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני: ובתרביצא. בבית המדרש שמרביצים בו התורה אמרו וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש דפסח דורות למד מפסח מצרים דבא מן החולין היאך למידין תודה מפסח דורות: בכללא איתמר. כלומר פסח מצרים ופסח דורות בכלל הוא דשם פסח א' הוא ולא הוי דבר הלמד בהיקש דהיכי דיליף תודה מפסח דורות כמאן דיליף מפסח מצרים דשם פסח אחד הוא: ור''ע. הואיל ולא יליף מן ועבדת כר' אליעזר פסח דורות דאינו בא אלא מן החולין מנלן: זאת התורה. מאי קא משמע לן האי קרא: עולה. להכי מקיש הני קרבנות לעולה לומר לך מה עולה וכו': מאי היא. באיזה כלי דילפי' מעולה: אילימא מזרק. לקבל הדם כדאשכחן מזרק בעולה דכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וכתיב וישם באגנות: נמי כתיב וישם באגנות. דהאי באגנות משמע אכולהו כיון דשלמים טעונין מזרק כל שכן שאר קדשים ואמאי ילפי מעולות טפי משלמי צבור: סכין. דלא הוו מולקין: מנחה. להכי הוקשו למנחה מה מנחה כו': אלא לזכרי כהונה. דכתיב כל זכר בבני אהרן יאכלנה (ויקרא ו):

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל
תאמר בפסח דורות שטעון מתן דמים ואימורים. כדאמרי' בתמיד נשחט אך בכור שור וגו' למד על בכור ומעשר ופסח שטעון מתן דמים ואימורים: כזה. של מצרים מה זה מן החולין אף לדורות מן החולין: ליקו במילתיה. בהאי דסבר ליה דאין דנין אפשר משאי אפשר ואמאי חזר ודנו דין אחר: ואי הדר ביה. וסבר דדיינינן אפשר משאי אפשר: משום האי פירכא. דמתן דמים לאו פירכא היא: פסח מדבר. שעשו בני ישראל את הפסח במועדו כבר הי' להם מזבח דבר''ח ניסן הוקם המשכן וטעון מתן דמים ואימורים למזבח ולא בא אלא מן החולין דעדיין לא היה להם מעשר: ואי משום האי פירכא. דמתן דמים לאו פירכא היא דפסח מדבר יוכיח: לדידך דאמרת אין דנין. בע''כ דיינינן ליה מיניה דהא אקשה בו קרא לכל הפסחים כדכתיב ועבדת כו' שיהו כל העבודות של חדש כזה: והשתא נמי ליפרוך. וכי דנין אפשר משאי אפשר: ובתרביצא אמור. בבית המדרש מותבי תיובתא אמתני' דגמר שאר קרבנות חובה מפסח דורות: וכי. פסח דורות הלמד בהקש מפסח מצרים כדכתיב בחדש הזה: חוזר ומלמד. על שאר קרבנות בהקש: בכללא אתמר. מתני' מכל הפסחים גמר בהדדי: דכוליה פסח חדא מילתא היא. ופסח דורות הלמד מפסח מצרים לאו דבר הלמד בהיקש הוא דשם פסח חד הוא וחד דינא אית להו: נפקא ליה מהא. כלומר מהאי קרא דזאת העולה נפקי ליה ולא כדדריש ליה שמואל משום ר' אליעזר אלא דדריש ליה בענינא אחרינא לקמן: זאת התורה. כוליה קרא יתירא הוא דהא בכל חד באפי נפשיה כתיב זאת תורת העולה זאת תורת החטאת כו' אלא לדרשא הוא דאתא: מאי היא. על איזה כלי הוא מלמד: אילימא מזרק. כדכתיב וישלחו את נערי בני ישראל ויעלו עולות וכתיב בההוא קרא וישם באגנות אלמא עולה טעונה מזרק ואתא האי זאת התורה לאקושי שאר קרבנות לעולה שיטענו מזרק: שלמים נמי כתיב בהו וישם באגנות. דהתם שלמים נמי הוי דכתיב ויזבחו זבחים שלמים: במנחה. כתיב כל זכר בכהנים: מאי היא. על איזה מן הקרבנות מלמד שיהא נאכלין לכהנים:
והשתא נמי. דכתיב ועבדת לאקשויי לכל הפסחים ליפרוך וכי דנין אפשר משאי אפשר ומשני אין משיבין על ההיקש ור''ע סבר אפ''ה אין דנין אפשר משאי אפשר אבל אין לומר דלית ליה היקשא דעל כרחין אית ליה היקשא דצריכא לשאר מילי כדאיתא בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו.) וא''ת והא בפרק בנות כותים (נדה דף לז:) דדרשינן כימי נדתה כך ימי לידתה פריך וכי דנין אפשר משאי אפשר ומשני רב ששת ע''כ הקישן הכתוב ורב אחדבויי בר אמי משני רבי אליעזר היא משמע דבעי רב ששת לשנויי אפילו כר''ע ואמאי הא ה''נ היקישא היא ופליגי וי''ל דסבר רב ששת הכא דאיכא לאוקומי היקישא לשאר מילי להכי לא אמרינן ע''כ הקישן הכתוב ובסמוך דדריש מה אשם אין שפיר ושליא קדוש כו' וקאמר דסבר דדנין אפשר משאי אפשר דמשמע לישנא דר' אליעזר לטעמי' אבל ר''ע פליג עליה התם נמי צריכא היקשא למילי טובא וא''ת הא פליגי בפ' החולץ (יבמות מו.) דרבי אליעזר יליף מאבות דמל ולא טבל הוי גר ורבי יהושע יליף מאמהות דטבל ולא מל הוי גר ופריך ולרבי אליעזר נמי נילף מאמהות דהא אית ליה דנין אפשר משאי אפשר והשתא אפילו לר''ע מצי לאקשויי דהתם מודה דדנין דהיקישא הוא כדדרשינן בפרק ב' דכריתות (דף ט.) ככם כגר מה אבותיכם לא נכנסו לברית כו' דע''כ היקישן הכתוב וי''ל דהתם מסתבר דאתא קרא למימר דילפינן אנשים מאנשים ונשים מנשים ואי לאו דאשכחן בעלמא דרבי אליעזר סבר דנין כדמייתי מהך דהכא לא הוה פריך ויש לתמוה (ולר''ע מנלן דאין משלשין במכות) דבפ''ק דמכות (דף ה.) ילפינן לה בגזירה שוה דרשע רשע [ממיתה] והיינו אפשר משאי אפשר ואע''ג דאין גז''ש למחצה ה''נ אין היקש למחצה וקסבר אין דנין וכ''ת דמודה התם משום דגז''ש לא צריכא וע''כ הקישן הכתוב דהא צריכין למילי טובא בההוא פירקא גופיה ובפרק קמא דסנהדרין (דף י.) ובפרק אחד דיני ממונות (שם לג:) ובפרק החובל (ב''ק פו:) ובפרק אלו נערות (כתובות לה.): ובתרביצא אמור. הוא בית המדרש מקום שמרביצין בו תורה ולשון שהוסיפו בו רבנן בש''ס: ויקח את המאכלת. השתא דריש ליה הכא לקדשים שטעון כלי ותימה דבפ''ק דחולין (דף טז. ושם) מוקמינן ליה לענין חולין דאמרינן מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת ואומר ר''ת דקרא ודאי בקדשים כתיב אלא גמרינן נמי חולין מדכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט העולה אבל כלי לא שייך למילף בחולין אלא בקדשים כשאר עבודות דבעו כלי שרת ומדכתיב ויקח דמשמע דבר תלוש ולא כתיב ויכין דרשינן תלוש בחולין וכלי בקדשים מדהזכיר מאכלת דה''ל למכתב ויקח את המחתך ואע''ג דהתם דחי רבי חייא זריזותיה דאברהם קמ''ל הכא לא שייך לדחויי הכי דלענין מה שהביא עמו דבר תלוש ולא סמך על מה שימצא צור וקנה מחובר שייך לומר דכתביה קרא לאשמועינן זריזותיה דאברהם קמ''ל אבל מאכלת שהזכיר למה לי [אי] לאו לאשמועינן דעולה טעונה כלי: מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה. בסוף דם חטאת בזבחים (דף צח.) פירש בקונטרס הא דלא ילפינן לזכרי כהונה מחטאת ואשם כדילפינן ממנחה משום דכתיב בתרוייהו גבי אכילת זכרים קודש קדשים הוא וקשיא דבפרק איזהו מקומן (זבחים דף נה.) איכא תנא דיליף מהיקישא דחטאת מהאי קרא דכתיב ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים מה חטאת לזכרי כהונה אף שלמי ציבור לזכרי כהונה ונראה לפרש דהיינו טעמא הכא כיון דהיקישא דחטאת ואשם איכא לאוקומה למילתא אחריתי כדמפרש הכא לא מוקמינן לי' לאכילת זכרים כיון דאינו שוה בכל הנהו דכתיבי בקראי אבל מנחה על כרחין להכי אתאי דלא משכחת למילתא אחריתי: אף כל אינו נאכל אלא לזכרי כהונה. ושלמים דהאי קרא בכבשי עצרת קאי דקדשי קדשים נינהו כל הכתובין במקרא זה כך פי' בקונט' בזבחים ונראה דעל כרחין איירי נמי בשלמי נדבה דהא בפ''ק דזבחים (דף ח.) נפקא לן מהאי קרא שלא לשמו ועוד בכולהו קרבנות דטעונין כלי מהכא נפקא לן: .

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד