מנחות צט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צט - ב

א. ביטל: אמר ריש לקיש: פעמים שביטולה של תורה, כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, ^[1] זהו יסודה, כלומר, מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה, דכתיב:

"אשר שברת", ולא בלשון כעס אמר לו כן, ^[2] שמע מינה:

כך אמר לו הקב"ה למשה "יישר כחך ששברת", הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה. ^[3]

ב. סרח: ואמר ריש לקיש:

תלמיד חכם שסרח, אין מבזין אותו בפרהסיא, שנאמר [הושע ד]:

"וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" -

ללמד: כסהו [אל תבזה את הנביא שכשל בפרהסיא] כלילה [שחשיכה ואין אדם רואה].

ג. ושכח: ואמר ריש לקיש:

כל תלמיד חכם ששכח דבר אחד מתלמודו, עובר בלאו, שנאמר [דברים ד ט]:

"רק השמר לך ושמור נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך... יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב... [מוסב על מקרא שלמעלה הימנו "אשר ראו עיניך... יום אשר עמדת בחורב, אשר ראית את הקולות ואת הלפידים, רש"י] " -

ודברי ריש לקיש שהוא עובר בלאו הם כדרבי אבין אמר רבי אילעא! דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא:

כל מקום שנאמר בתורה לשון "השמר" או "פן" ו"אל", אינו אלא לא תעשה. ^[4] רבינא אמר:

עובר בשני לאוין, א. "השמר"; ב. ו"פן".

רב נחמן בר יצחק אמר:

עובר בשלשה לאוין, שהרי נאמר "השמר לך [הרי אחד] ושמור נפשך מאד [הרי שנים] פן תשכח את הדברים [הרי שלשה] ".

יכול אפילו השוכח מחמת אונסו, תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "ופן יסורו מלבבך" הרי שבמסירם מלבו הכתוב מדבר.

רבי דוסתאי בר ינאי אמר:

יכול אפילו תקפה עליו משנתו שאינו יכול להעמיד את גירסתו, תלמוד לומר: "רק השמר לך", וכל "רק" מיעוט הוא.

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו:

תורה ניתנה בארבעים יום [ששהה משה בהר], ונשמה נוצרה בארבעים יום [משעת ביאה]:

כל המשמר את תורתו שלא לשכחה, נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה, אין נשמתו משתמרת. ^[5]

תנא דבי רבי ישמעאל:

משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו, אמר לו:

כמדומה אתה, שאם אתה מאבדה, שאני נוטל ממך רק איסר בדמיה!? לא כן, אלא נשמתך אני נוטל ממך. ^[6]

מתניתין:

שני שולחנות - היו באולם [שלפני ההיכל] מבפנים על פתח הבית [סמוך לפתחו של היכל]:

שולחן אחד היה של שייש, ושולחן אחד היה של זהב, שעליהם נותנים את הלחם דרך סידורם וסילוקם, כיצד:

על השולחן של שייש, ^[7] היו נותנים את לחם הפנים בכניסתו, דרך כניסת הכהנים להיכל לסדר את הלחם על השולחן שבהיכל. ^[8]

ועל השולחן של זהב היו נותנים את הלחם ביציאתו, דרך יציאת הכהנים מן ההיכל כשסילקו את הלחם מהשולחן, והיה הלחם עומד שם עד שיוקטרו הבזיכים.

שמעלין בקודש ולא מורידין, ולכן בכניסה היו נותנים על של שייש, ושוב מעלין בקודש ונותנים על השולחן שבהיכל שהיה של זהב, ואילו ביציאה לא היו מניחים על של שייש, שלא להוריד משולחן הזהב שבהיכל לשל שייש. ^[9]

ושולחן אחד של זהב מבפנים בתוך ההיכל, שעליו מסודר לחם הפנים תמיד.

וכך היה סדר סידור הלחם על השולחן שבהיכל וסילוקו:

וארבעה כהנים נכנסין להיכל בשעת סידור הלחם:

שנים מן הכהנים נושאים בידם שני סדרים של לחם, שש לחמים לכל כהן.

ושנים מן הכהנים נושאים בידם שני בזיכין עם לבונה, בזך לכל כהן.

וארבעה כהנים מקדימין לפניהם:

שנים מן הכהנים מקדימין כדי ליטול שני סדרים, שזמנם להיות מסולקים מן השולחן.

ושנים מן הכהנים מקדימין כדי ליטול שני בזיכין. ^[10]

הכהנים המכניסים עומדים - בשעת סילוק הלחם וסידורו ליד השולחן שהיה עומד לדעת משנתנו מן המזרח למערב - בצפון השולחן, ופניהם לדרום.

ואילו המוציאין עומדים בדרום השולחן ופניהם לצפון. ^[11]

אלו מושכין את הלחם ואת הבזיכים מהשולחן ועד שלא הספיקו המושכין ליטול את הכל מהשולחן הרי אלו מניחין את הלחם והבזיכים החדשים -

וטפחו של זה בצד טפחו של זה. ^[12]

לקיים מה שנאמר [שמות כה ל]: "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד". ^[13] רבי יוסי אומר:

אפילו אם היו אלו המסלקים נוטלין את הלחם, ואלו המסדרים באים אחריהם ומניחין, ולא יקפידו על טפחו של זה בצד טפחו של זה, אף זה היתה "תמיד".

ממשיכה המשנה לבאר את סדר סילוק הלחם:

ונתנום - ללחמי הפנים שסילקו מעל השולחן - על שולחן הזהב שהיה באולם, וכפי שנתבאר בתחילת המשנה, והניחום שם עד שיקטירו את הלבונה שבבזיכים.

הקטירו את הלבונה שבבזיכין -

הרי החלות מתחלקות לכהנים, ^[14] שהקטרת הבזיכין מתירה את הלחם באכילה, כהקטרת הקומץ במנחה שהיא מתרת את השיריים לכהנים.

ואם חל יום כיפורים להיות בשבת, ואין החלות ראויות להיאכל בו ביום:

הרי החלות מתחלקות לערב במוצאי יום הכפורים. ^[15]

ואם חל יום הכיפורים להיות בערב שבת, הרי השעיר של יום הכפורים - אותו שעיר שעלה עליו הגורל לה' להיות חטאת - נאכל לערב בליל שבת.

והבבליים אוכלין אותו - כשחל יום הכיפורים להיות בערב שבת - כשהוא חי מבלי לבשלו, ^[16] מפני שדעתן יפה, ואינם קצים לאכול הבשר כשהוא חי. ^[17]

גמרא:

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר: אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היתה תמיד:

תניא: רבי יוסי אומר:

אפילו סילק את המערכת הישנה בשחרית, ולא סידר את החדשה אלא בערבית [בין הערביים], ^[18] אין בכך כלום.

אלא מה אני מקיים "לפני תמיד", שלא ילין שולחן בלא לחם.

אמר רבי אמי: מדבריו של רבי יוסי נלמוד:

אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות [יהושע א]: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". ^[19] אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

ודבר זה - שאמרנו - אסור לאומרו בפני עמי הארץ, שלא יאמר: בקריאת שמע די, ולא ירגיל את בניו לתלמוד תורה.

ורבא אמר: אדרבה מצוה לאומרו בפני עמי הארץ, שהרי יבין: אם משום קריאת שמע נוטל שכר גדול כזה וכהמשך הכתוב "כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל", הרי שאם יעסוק בתורה כל היום כל שכן ששכרו גדול, וירגיל את בניו לתלמוד תורה. ^[20]

שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל, את רבי ישמעאל:

כגון אני, שלמדתי כל התורה כולה, מהו שיהא מותר לי ללמוד חכמת יונית?

קראעליו - רביישמעאל עלבן אחותו - את המקרא הזה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" ; צא ובדוק [ומצא] שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יונית.

ופליגא - הך דרבי ישמעאל, הסובר: חובה ללמוד כל היום - אדרבישמואלברנחמני! דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

פסוק זה - "לא ימוש... " - אינו לא חובה ולא מצוה, אלא ברכה; כי:

ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע, שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא:

יהושע! כל כך חביבין עליך דברי תורה, הריני לברכך ש"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

תנא דבי רבי ישמעאל:

דברי תורה לא יהו עליך חובה, כאדם שיש לו חוב, ואומר "מתי אפרענו ואיפטר", כך לא יאמר אדם "אשנה פרק אחד, ואיפטר", ומשום שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.

אמר חזקיה:

מאי דכתיב [איוב לו] בדברי אליהוא לאיוב על היסורים שבאו עליו: "ואף [זאת, עוד גדולה עשה לך ה' ביסורים הללו, ש] הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה [מפרש ואזיל דהיינו גיהינום], ונחת שולחנך מלא דשן [מפרש ואזיל דהיינו עולם הבא] ":

בוא וראה, שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם:

מידת בשר ודם: כשהוא מסית, הרי הוא מסית את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה, וכמו [דברים יג ו:] "כי יסיתך אחיך בן אמך... נלכה ונעבדה אלהים אחרים... " -

והקדוש ברוך הוא: מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים שילמד תורה, שנאמר "ואף הסיתך מפי צר", דהיינו: מגיהנם שפיה צר, כדי שיהא עשנה צבור בתוכה, ולא יצא העשן לחוץ, כדי שידונו הרשעים הן באש והן בעשן.

הערות

^[1] ראה כתובות יז א: תנו רבנן, מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת והכנסת כלה. והרא"ש שם הביא בשם יש מפרשים, שרשאין לבטל אך אינה חובה, ומביאים ראיה ממה שאמרו "אמרו עליו על רבי יהודה:. ", ואם כל אדם חייב, מאי רבותיה דרבי יהודה ברבי אלעאי, אלא ודאי כל אדם רשאי, ואמרו עליו שהיה מנהיג עצמו בחיוב ומבטל תמיד; ויתכן, שלזה נתכוין רש"י שפירש כאן ביטול להוצאת המת והכנסת כלה.

^[2] א. כן פירש רש"י כאן; ובשבת פז א פירש: אשר: אישור, שאישרו ושיבחו על שבירתן. ב. על הגליון צויין מקור פסוק זה משמות לד, והוא בפרשת כי תשא: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת", ולא לפסוק "אשר שברת ושמתם בארון" הנזכר בעמוד א; וכנראה משום שהוא מוקדם יותר.

^[3] כתב בשפת אמת: קשה, מכל מקום מנלן שזה יסודה; ויותר נראה לפרש, דכתיב "ואכתוב על הלוחות:. אשר שברת" יישר כוחך, פירוש, על ידי ששיבר הראשונים ניתן להם השניות, ואילו לא שיברן לא היה נותן את השניות, ואל הראשונות לא היו ראויים על ידי החטא, נמצא, שעל ידי ששיברן נשאר לנו השניות.

^[4] א. באבות ג י שנינו: רבי דוסתאי:. משום רבי מאיר אומר: כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך"; יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר: "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו; וראה תוספות ושפת אמת. ב. כתב בחידושי מרן רי"ז הלוי על התורה בפרשת ואתחנן: ב"כתר ראש" מביא בשם הגר"ח מוולאזין בענין השוכח דבר אחד ממשנתו: זה קאי על הראשונים שלמדו בעל פה; והביאור בזה, דעיקר אזהרה זו היא על התורה שבעל פה [שהיא הנקראת "משנה" כמו שהוכיח שם; וכל שכן שלשון "תלמוד" הנזכר כאן בגמרא היינו תורה שבעל פה], הנמסרת מדור לדור, ועלה הוא דתנן, שאם שכח דבר אחד מהקבלה הנמסרת לו, הרי זה מתחייב בנפשו, וזהו דתנן "ממשנתו", דהיינו תורה שבעל פה, אבל אחר שכבר נחתם התלמוד, ונפסקה הקבלה של תורה שבעל פה איש מפי איש, שוב אין זה בכלל "שוכח דבר אחד ממשנתו", דעיקר אזהרה זו היא על המשנה המסורה בעל פה שלא תשכח; וראה עוד שם. ובמגלת ספר [פרשת ואתחנן], הוסיף: אם כי הכתוב אומר "ופן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך:. יום אשר עמדת", ולכאורה, מה ענין תורה שבעל פה למעמד הר סיני; אין הדבר כן, כי בכלל הלוחות היה גם תורה שבעל פה כמבואר בבית הלוי בדרושיו, ומן המקורות שהביא שם נראה גם, שהכל נאמר לישראל בסיני, ראה שם שהאריך יותר.

^[5] בשפת אמת דקדק: נקט ברישא "תורתו", כי הואיל ומשמרה נקראת "תורתו", כמו שאמרו חז"ל בפסוק "ובתורתו יהגה", וכשאינה משמרה אינה נקראת תורתו.

^[6] נתקשה בשפת אמת: לכאורה אין הנמשל דומה למשל, שהצפור באמת אינה שוה רק איסר, אבל התורה חמודה גנוזה; אבל הכוונה, דכמו שציוה לו המלך לשמור הצפור והזהירו שאינו מקפיד על איבוד הצפור רק על שאינו שומר מצות המלך, כמו כן בתורה שניתנה לאדם, הגם דשיחת - לו לא, [ראה פרשת האזינו "שיחת לו לא בניו מומם"], והתורה בקדושתה קיימת, רק מצד שהאדם מצווה לשמור התורה בקרבו, מתחייב בנפשו על השכחה.

^[7] בעמוד א מובא: "אחד של כסף ואחד של זהב", ופירש שם רש"י: והאי דקרי הכא כסף, ובמשנתנו שייש, משום דשייש לבן ככסף ; וראה בתוספות כאן.

^[8] א. פירש רש"י: לא היו מניחים אותו שם אלא להראותו. ובשפת אמת כתב על זה: וזה דוחק, גם צ"ע, אם כן כל הנעשה בפנים, יניחנו גם כן מקודם באולם, כדי להעלות בקודש! ? ונראה יותר, שלשון "בכניסתו" לאו דוקא, אלא שאחר האפיה בערב שבת [כסתם משנה דלקמן ק ב] היו מניחים אותו שם, כדי להצטנן עד יום השבת, ובהכרח שכך היה, שאם לא כן היה נצרך שולחן נוסף להניחם עליו כל השבת, וכבר הביא ה"תוספות יום טוב" כן בשם הרע"ב בשקלים; ראה עוד שם. ב. רש"י לעיל בעמוד א ד"ה ד"ה בכניסתו, כתב: כשמגיעין לפתח, מניחין אותו עליו ועומדים לפוש [שלא כדבריו כאן] ; וכן הביא הב"ח בהגהותיו כאן מדברי המפרש בתמיד לא ב, והביא ראיה לדבריו, ראה שם. ג. צידדו התוספות לעיל צד א בסוף ד"ה וכשהוא - בדעת הסובר שאפיית לחם הפנים אינה דוחה את השבת - ש"קערותיו" הנזכרות בתורה בין כלי השולחן אין אלו הדפוסים, כי בהכרח לא היה נותנם מערב שבת בקערות כלי שרת, שהרי היו נפסלים בלינה, ו"קערותיו" - לדעתו - היינו קערות שעל שולחנות אלו שהיה נותנם בם בשבת; [וזה שלא כפירוש השפת אמת שבאות א]. ובמנחת חינוך [מצוה צז אות ו] השיג על זה, שאם כן זו העלאה בקודש כשמניחם על שולחן הזהב שבהיכל, שהרי מתחילה היו מונחים בקערות של זהב, ראה שם.

^[9] א. בעמוד א מביאה הגמרא מקור לכלל זה. ב. נתקשה המנחת חינוך [מצוה צז אות ו ד"ה וצריך]: לפי מה שנתבאר לעיל צז א, ש"קערותיו" הנזכרות בתורה בין כלי השולחן הן הדפוסים, והן הרי היו של זהב כמפורש בתורה, ואם כן כשהניח את הלחם על השולחן של שייש - בלי קערות, כמבואר משמו בהערה 8 - הרי נמצא "מוריד בקודש"! ? [וראה שם מה שהוסיף בזה]. ותירץ, הרי קיימא לן שאפיית לחם הפנים אינה דוחה שבת, ובהכרח לומר שלא נתקדש בכלי שרת, שאם כן היה נפסל בלינה, וכל שלא נתקדש בכלי שרת תחילה אין בזה משום מורידין בקודש, וכאשר נראה מדברי התוספות בסוכה מח א גבי ספלים של ניסוך המים; וראה שם ביתר אריכות. [ולשיטת הגר"א - הובאה בהערות לעיל צז א - שהלחם לא יצא מן הדפוס שנתנוהו בו לאחר אפייה, ואף כשסידרוהו על השולחן שבהיכל; לכאורה מתיישבת קושיית המנחת חינוך, שהורדה אין כאן כיון שמונח הוא בקערה של זהב כמקודם, וכל שכן שהוא מונח באותה קערה עצמה, ומכל מקום כשמעלה את הקערה משולחן השיש על שולחן הזהב, יש כאן העלאה בקודש ביחס לשולחן שמתחת הקערה; וראה שם היטב במנ"ח].

^[10] בשפת אמת תמה: צ"ע שיהא כהן אחד מסדר ששה לחמים, ושני בזיכין יצטרכו שני כהנים; ואולי קבלה היה בידם כן. ובמקדש דוד [סימן כב אות ב ד"ה אמרינן] ביאר: לסילוק בזיכין צריך שני כהנים ולא די בכהן אחד, משום דסילוק בזיכין הוי כקמיצה, ופסולה בשמאל, אם כן ליטול שני בזיכין צריך שני כהנים. ומה שצריך שני כהנים לסידור שני בזיכין, הוא משום שסידור הבזיכין עבודה היא כמבואר ביומא כד ב, וצריכה גם כן ימין, כשאר עבודות המעכבות כפרה. ומה שצריך שני כהנים ללחם אף על גב דסילוק הלחם אינה עבודה [אבל סידור הלחם עבודה היא, כמבואר ביומא כד ב] ולא סגי בכהן אחד, נראה בפשוטו משום דהלחם הוי יותר ממשאוי אדם בינוני, דמשאוי אדם בינוני הוא שלשים קבין כמבואר בבבא מציעא פ ב, ושלשים קב הם שתי איפות כמבואר לעיל בריש פרק התודה, שהם עשרים עשרון, ואם כן לחם הפנים שהיו שם עשרים וארבעה עשרונות של סולת הם יותר ממשאוי אדם בינוני, וכל שכן לאחר אפיה שנתוסף נפח עליהם, ואמרינן בבבא מציעא שם, שהנפח הוי תוספת למשאוי.

^[11] כתב רש"י: המכניסים עומדים בצפון: דהכי שפיר מילתא, דאותן המסדרים יהיו בצפון, דקדושת צפון חמירא; ופניהם לדרום: וסתמא כמאן דאמר שולחנות מזרח ומערב מונחין, ורוחבן צפון ודרום. והיינו משום שבצידי השולחן היו עומדים, שאם לא כן לא היו יכולים שני כהנים לסדר ולסלק כאחד את שתי המערכות שהיו מונחות לאורך השולחן זו ליד זו; וראה מה שהעיר הרש"ש בדברי רש"י. ובטהרת הקודש העיר: מאחר שסילוק הבזיכין הוא כמו קמיצה של מנחה, אם כן המסלקין היו עושין עבודה ממש, והמכניסין לא היו אלא מסדרי עבודה, ואם כן לכאורה יותר ראוי שיהיו המסלקין במקום הקדוש יותר. ונראה מדבריו שסידור הבזיכין אינה עבודה, וכבר הובא בהערה לעיל בשם המקדש דוד שהביא מן הגמרא ביומא כד ב, שסידור הבזיכין עבודה היא; ומבואר עוד שם שסידור הלחם היא עבודה, ואילו סילוק הלחם אינה עבודה כמו שכתב המקדש דוד [הובא בהערה לעיל], ונמצא, שבלחם היו הצפוניים עושים עבודה והדרומיים לא, ולגבי הבזיכין היו אלו ואלו עושים מלאכה ; ומכל מקום מרש"י נראה, שסידור עדיף על סילוק, ולא בשם עבודה תליא.

^[12] במקדש דוד [סימן כב אות ב] דקדק מגמרא ביומא כד ב, שסידור הלחם היה קודם סידור הבזיכין, ולמד מזה, שגם סילוק הלחם היה קודם סילוק הבזיכין, כי צריך לסדר ולסלק את הלחם כשטפחו של זה בצד טפחו של זה ; והוקשה לו: הא סילוק בזיכין חשיב קמיצה על הלחם וכיון דבשעת סילוק בזיכין כבר אין הלחם על השולחן, מה שייך דהוי קמיצה על הלחם, הא בעינן קמיצה מעל גבי שולחן, כמו שכתבו התוספות לעיל צו א ד"ה והאיכא! ? [והאחרונים תמהו על הנחתו שהיה סילוק הלחם קודם סילוק הבזיכין, שהרי לדעת חכמים - במשנה לעיל צו א - היו הבזיכין מונחים על הלחם, ואי אפשר לסלק את הלחם קודם הבזיכין]. ותירץ: אפילו מסלק הלחם תחילה ואחר כך הבזיכין, מכל מקום הוי כקמיצה, דסילוק הלחם עצמו עושה קמיצה, דלא דמי לשאר קמיצות דצריך לברר איזה לקומץ ואיזה לשירים, מה שאין כן בלחם הפנים כיון דבריר קומץ דידיה והקמיצה היא רק ההפרדה של חלק גבוה מחלק הדיוט שמפרידן זה מזה, אם כן אין נפקא מינה בין אם מסלק את הבזיכין בין אם מסלק את הלחם:. אך מלשון הש"ס במנחות ח "מנחה שנקמצה בהיכל כשרה, שכן מצינו בסילוק בזיכין" משמע דעל ידי סילוק הבזיכין נעשית הקמיצה ולא על ידי סילוק הלחם; [והאחרונים הקשו: אם כן למה צריך שני כהנים לסילוק בזיכין, ואשר הטעם הוא כדי שלא תהא קמיצה בשמאל וכפי שנתבאר בהערה לעיל משמו של המקדש דוד, והרי כבר בסילוק הלחם נעשתה הקמיצה].

^[13] הקשה במקדש דוד [כב ב ד"ה והנה]: הנה ביום הכפורים שחל להיות בשבת מבואר בסדר "אתה כוננתה", שהיה הכהן הגדול גם מסדר את השולחן ומקטיר את הבזיכין, והנה אף שאת סילוק הלחם שאינה עבודה לא היה צריך הכהן הגדול לעשות, מכל מקום את סילוק הבזיכין שהיא עבודה כקמיצה, ודאי צריך להיות בכהן גדול; ויש לעיין: איך היה מסלק את הבזיכים וגם מסדרם, הלא אי אפשר אלא בזה אחר זה, ואילו אנן בעינן טפחו של זה בצד טפחו של זה, וכן סידור שני סדרי הלחם ושני הבזיכין אי אפשר להיות אלא בזה אחר זה שהרי צריך לעשות בימין כל העבודות, ולכן בכל יום היו עושים כן כהנים שונים; ואפשר, כיון שצריך להיות בכהן גדול מבטלינן מצות "תמיד". אך באור שמח [עבודת יום הכפורים ד א] כתב: לא מצאנו לרבינו שיאמר דסילוק וסידור בזיכין והקטרת בזיכין יהיה בכהן גדול דוקא ביום הכפורים, וטעמו, כיון דהוא מונח לשבת הבאה אין זה מיוחד לאותו יום, דיהיה בכהן גדול, אף על גב דסילוק בזיכין הוי כמו קמיצה, מכל מקום אם יהא מונח על השולחן עד שבת הבאה כשרים להקטרה ולא מיפסלי בלינה, [א"ה: כן היא שיטת הרמב"ם, ראה משנה וסוגיא לקמן ק א], אם כן אין זה מיוחד לאותו יום, ולא בעי שיהיה בכהן גדול - והכי משמע פשטא דמשנתנו: "וארבע כהנים נכנסין:. הקטירו הבזיכין:. חל יום הכפורים להיות בשבת:. מתחלקות לערב", משמע, שכל הסדר הזה הוא גם ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ולכן לא זכר רבינו דין בזיכין בכהן גדול.

^[14] ששה נוטל המשמר היוצא וששה המשמר הנכנס, וכהן גדול נוטל מכל משמר מחצה, נמצא כהן גדול נוטל ששה, ושתי המשמרות ששה, מנחת חינוך מצוה צז; והאריך שם.

^[15] כלומר, דוקא לערב ולא למחר, כי ייפסלו בלינה, רש"י; וראה טהרת הקודש; וראה עוד במנחת אריאל מה שהעיר בלשון רש"י, והובאה עיקר ההערה בסוף הסוגיא הבאה.

^[16] אבל לבשלו אסור, משום שאינו קרבן של שבת, אבל קרבנות ציבור של שבת מותר לבשלם אפילו בשבת, ואף שיכול להניחם למוצאי שבת; מנחת אריאל על פי הקרן אורה.

^[17] בגמרא יתבאר, שכהנים אלו לא היו בבליים, ולשון גנאי הוא שקראום "בבליים". וכתבו התוספות שם: אף על גב שעשו מצוה בכך שלא להביאו לידי נותר, מכל מקום מזכירים אותם לגנאי, לפי שהרגילו את עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים, דמיחזי כרעבתנותא. ודקדק הרש"ש ממה שלא כתבו: עשו מצות "ואכלו אותם אשר כופר בהם" שהיא מצות עשה דאכילת קדשים, שאכן מצוה זו לא קיימו, כיון שהיו אוכלים שלא כדרך אכילה, ונפשט מזה ספיקו של המשנה למלך [יסודי התורה ה ח]: אם מצוות אכילה מתקיימות באכילה שלא כדרך אכילה, כמו שאין לוקים על איסור אכילה שלא כדרך אכילה; ברם הוקשה לו לשון התוספות, שסיימו "דמיחזי כרעבתנותא", שהרי היה להם לומר שבכל השנים ביטלו מצות עשה של אכילה. ובבית הלוי [חלק ג נא ג], הביא ממה שהיו אוכלים אותו חי [ולא הביא דברי התוספות], לפשוט ספיקו של המשנה למלך, כי מוכח שקיימו את המצוה; אך ביאר, שמצות אכילת קדשים - כפי שייסד שם - אינה אלא כדי שייאכל הקרבן ואינה מצוה על הגברא לאכול, ומצוה זו מתקיימת גם שלא כדרך אכילה. ובעיקר מה שנקטו, שאכילת בשר חי היא שלא כדרך אכילה [ובבית הלוי דימה את זה למה שאמרו בפסחים כד שאכילת חלב חי הוא שלא כדרך; הנה יעויין במהר"ם חלאווה בפסחים שם, שחילק בין בשר חי לחלב חי, וכן כתבו באבי עזרי ובחזון יחזקאל, הובא כל זה במנחת אריאל].

^[18] כך פירש בזבח תודה, ומשום שהוקשה לו: הרי כתוב "ביום השבת יערכנו"; ועוד, דבמגילה דף כא א מפרשינן את המשנה ששנינו שם "זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום", שהיא באה "לאתויי סילוק בזיכין וסידור בזיכין, וכרבי יוסי: ", הרי מבואר, שאף לרבי יוסי אין מצותו אלא ביום ולא בלילה; ושוב מצא בתוספתא פרק יא דמנחות "רבי יוסי אומר אפילו בבוקר ישנה, והכניסו חדשה בין הערביים :. " ; וראה עוד בהערה בהמשך הענין; [ומיהו יש לעיין בלשונו של רבי יוסי: שלא ילין שולחן בלא לחם].

^[19] א. ואם תאמר: הרי נתבאר בהערה לעיל שאף רבי יוסי לא אמר שמועיל סידור לחם בערב, אלא בין הערביים, ואיך למדנו מזה לפרק אחד בבוקר ופרק אחד בערב! ? וכתב בזבח תודה שמדברי רש"י יתבאר, ולשון רש"י הוא: מדבריו של רבי יוסי דאמר: משום דעמד הישן שחרית מעט בשולחן, והחדש ערבית מעט קרי ליה "תמיד", שמע מינה אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד; [וכוונת הזבח תודה צ"ב, ובפשוטו משמע מרש"י שמועיל סידור בערב]. ב. הקשה בזבח תודה: אם הנידון הוא באדם שיש לו פנאי, הלא בודאי לכולי עלמא מחוייב ללמוד תמיד, וכמו דכתיב "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", וגם אמרו ביומא יט ב: השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר "ודברת בם" ולא בדברים בטלים; ואם הנידון הוא באדם שאין לו פנאי, הלא בודאי יוצא בקביעות עתים לתורה [וכמו שהוכיח שם]! ? ותירץ: בעצם הדין לא נחלקו רבנן ורבי יוסי, כי לכולי עלמא, מי שאפשר לו הרי הוא מחוייב ללמוד תורה תמיד, ובמי שאי אפשר לו סגי בקביעת עיתים שחרית וערבית, וכדכתיב "והגית בו יומם ולילה", הרי משמע ששני עתים צריך לקבוע ביום ובלילה - והמחלוקת אינה אלא בביאור הכתוב "לא ימוש", שלרבי יוסי: מי שקובע עת ביום ובלילה מקיים הוא את הפסוק כדכתיב; ולרבנן: אף שפטור ללמוד כל היום מפני שצריך לעסוק בדרך ארץ, מכל מקום את הכתוב "לא ימוש" לא קיים בזה, אלא אם כן לומד כל היום ממש. ג. הרמב"ם [תמידין ומוספין ה ד] פסק גבי לחם הפנים כרבנן, ואילו בענין תלמוד תורה [תלמוד תורה א ח] פסק: כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר:. ואפילו היה עני:. ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה"; וזה הוא לכאורה כרבי אמי אליבא דרבי יוסי, שבקביעות זמן די! ? וכבר תמה בזה הלחם משנה. ועל פי דרכו יישב בזבח תודה: הרי הרמב"ם לא כתב שדי בקביעות עתים לתורה, אלא במי שאי אפשר לו כמבואר שם בדבריו, ובזה אפילו חכמים מודים; וראה עוד שם שהביא כדבריו מביאור הגר"א יו"ד סימן רמו; וראה מה שהעיר על דבריו ב"מנחת אריאל".

^[20] כן הוא לפי פירושו הראשון של רש"י. ובפירוש שני ביאר [וכן הוא פירוש שני ברבינו גרשום]: סברי עמי הארץ: הנך רבנן דמצי פטרי נפשייהו בקריאת שמע, ומכל מקום יתבי כולי יומא וגרסי, שמע מינה שכר גדול יש.

יש שנחשב ביטולה של תורה כעושה מעשה שזהו יסודה (בניין והרחבה) של התורה. וכגון שמפסיק הלומד תורה מלימודו לצורך הלויית המת ולהכנסת כלה. וראיה לדבר, דכתיב [שכן נאמר] למשה, לאחר שבירת הלוחות הראשונים "...וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת" (שמות לד, א), שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יישר ("אשר") כחך ששברת, ששבירה זו של התורה היא שהביאה את ייסודן של הלוחות השניים.

ועוד אמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח (שחטא) — אין מבזין אותו בפרהסיא, שכן נאמר: "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" (הושע ד, ה) ואמר הכתוב כי כשלונו של הנביא הוא בלילה, להורות שתלמיד חכם שכשל — כסהו כלילה, שלא יהא הדבר נודע לרבים משום שיש בזה בזיון לתורה.

ועוד אמר ריש לקיש: כל המשכח דבר אחד מתלמודו — עובר בכך על איסור לאו (לא תעשה). שכן נאמר לאחר קבלת התורה במעמד הר סיני "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך..." (דברים ד, ט). ומנין שלשון הכתוב מורה על איסור לאו — כדברי ר' אבין שאמר בשם ר' אילעא. שכך אמר ר' אבין, אמר ר' אילעא: כל מקום שנאמר בתורה לשון "השמר" או "פן" או "אל" — אינו אלא מצות לא תעשה.

רבינא אמר: כיון שנאמר בפסוק זה הן לשון "השמר" והן לשון "פן" — צריך לומר כי השוכח דבר מלימודו שני לאוין נינהו [הם] שעבר עליהם. רב נחמן בר יצחק אמר: בשלשה לאוין הוא עובר, שכן נאמר בפסוק זה "השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים" — הרי איפוא ישנם בכתוב זה שתי לשונות שמירה ("השמר", "ושמור"), וכן לשון "פן", והרי אלה שלוש מצוות לא תעשה.

ומבררים: יכול עבר אדם על איסור זה של שכחת התורה אפילו אם שכח מחמת אונסו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בכתוב "ופן יסורו מלבבך" — רק בזה שמסירם מלבו מרצונו ומדעתו, הכתוב מדבר. ר' דוסתאי בר' ינאי אמר: יכול שעבר אדם על שכחת התורה אפילו אם תקפה עליו משנתו, שהיה קשה לו לזכור? לכך תלמוד לומר בכתוב "רק" — למעט מכלל איסור מי שאינו יכול לזכור.

ועוד בענין שמירת התורה, ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] דבר אחד: התורה ניתנה בארבעים יום, שעלה משה לשמים לקבלה. ואף הנשמה שבאדם נוצרה בארבעים יום, שרק אחרי ארבעים יום ליצירתו, הוולד נחשב כמי שיש בו נשמה. ללמדנו שכל המשמר תורתו — אף נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה — אין נשמתו משתמרת.

בענין זה תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו, לשומרה. ואמר לו: כמדומה אתה שאם אתה מאבדה — שאני נוטל ממך איסר (מטבע קטנה) בדמיה של ציפור זו שאבדת? לא כך הוא, אלא את נשמתך אני נוטל ממך כעונש על כך. ואף זה שאינו משמר את התורה שבידו, ומאבדה — עונשו מרובה וחמור.

א משנה ועוד בתיאור סדר עריכת לחם הפנים על השולחן. שני שולחנות היו עומדים באולם שלפני ההיכל מבפנים האולם על פתח הבית (ההיכל): שולחן אחד — של שייש, ושולחן אחד — של זהב. על השולחן של שייש היו הכהנים נותנים את לחם הפנים החדש, המוכנס להיכל, לאחר שנאפה בכניסתו להיכל, כדי שיתקרר הלחם מעט מחום התנור על ידי אבן השיש, ולא יתעפש. ועל שולחן של זהב היו מניחים את הלחם הישן, שהוסר מעל שולחן הפנים ביציאתו מההיכל, והיה מונח שם עד שיוקטרו בזיכי הלבונה.

וטעם הדבר שהיה השולחן, עליו מונח עליו הלחם הישן, של זהב (ולא של שיש, כשולחן עליו הונח בכניסתו, ואף לא של כסף) — שכלל הוא: מעלין בהנהגת חשיבות בדבר שהוא קודש, ולא מורידין בחשיבותו. ולאחר שהיה הלחם נתון (כל השבוע) על שולחן הפנים שהוא מזהב, אין מניחים אותו במקדש על שולחן הפחות בערכו. ומלבד שני שולחנות אלה, היה עוד שולחן אחד העשוי משל זהב, ושולחן זה היה מבפנים (בתוך ההיכל), שעליו נתון לחם הפנים תמיד. הוא הנקרא "שולחן הפנים".

וכך הוא סדר עריכת לחם הפנים באופן שעל השולחן תמיד יהיה לחם הפנים: בכל יום שבת ארבעה כהנים נכנסין פנימה להיכל, שנים מהכהנים הללו נושאים בידם את שני הסדרים (מערכות) לחם הפנים, שש חלות בכל מערכת, והשנים האחרים נושאים בידם שני בזיכין (כפות) של לבונה. וארבעה כהנים אחרים מקדימין להיכנס להיכל לפניהם, שנים מארבעת הכהנים הללו באים ליטול מעל השולחן את שני הסדרים של לחם הפנים הישן המוסר עתה, והשנים האחרים באים ליטול את שני הבזיכין של הלבונה הנתונים סמוך ללחם הפנים המוסר עתה.

הכהנים המכניסים עתה את הלחם החדש ואת הלבונה עומדים בצד צפון (שקדושתו גדולה משל צד דרום) של שולחן הפנים, ופניהם לכיוון דרום. שכן גדולה מצוותם של כהנים אלה, בהכנסת הלחם החדש. ואילו הכהנים המוציאין עתה את הלחם הישן עומדים בצד דרום של השולחן, ופניהם בכיוון צפון. וכך הריהם עושים במלאכתם באותה עת: אלו המוציאים את הלחם הישן מושכין אותו אל מחוץ לשולחן, ובאותה שעה אלו המכניסים את הלחם החדש מניחין אותו על השולחן. ונעשה הדבר באופן זה שטפחו (שיעור טפח) של לחם זה היוצא מהשולחן היה כנגד טפחו של לחם זה הנכנס לשולחן, ובאופן זה, מעולם לא חסר לחם על השולחן, לקיים מה שנאמר "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל).

ר' יוסי אומר: לא היתה חובה לנהוג דווקא כך בסידור לחם הפנים, אלא אפילו אם אלו הכהנים המוציאים את הלחם הישן נוטלין בתחילה את הלחמים כולם מעל השולחן, ולאחר מכן אלו הכהנים המכניסים את הלחם החדש מניחין אותו על השולחן — אף היא היתה נקראת "לפני תמיד", שהרי לא עבר השולחן לילה בלא לחם הפנים עליו.

וממשיכים בסדר הדברים הנעשים בלחם הפנים: יצאו הכהנים עם שתים עשרה חלות הלחם הישן, ונתנום על שלחן הזהב שהיה באולם. לאחר מכן הקטירו על המזבח את הלבונה שהיתה נתונה בבזיכין שהוסרו מהלחם הישן, ולאחר מכן החלות מתחלקות לאכילה לכהנים של משמר הכהנים המסיים עתה ביום השבת את שבוע העבודה שלו ("היוצא") ולכהנים של משמר הכהנים המתחיל עתה את שבוע העבודה שלו במקדש ("הנכנס").

אם חל יום הכיפורים להיות ביום השבת, שאי אפשר לאכול את החלות באותו יום — החלות מתחלקות לערב, במוצאי שבת, לכשיסתיים צום הכיפורים. והלכה נוספת בענין דומה: אם חל יום הכיפורים להיות בערב שבת — קרבן שעיר החטאת של יום הכפורים, הנאכל לכהנים — נאכל רק לערב הבא, במוצאי יום הכיפורים שהוא ליל שבת (שכן זמן אכילתו של קרבן זה אינו אלא ביום הקרבתו ובלילה שלאחר מכן, עד חצות). ומאחר ואין אפשרות לבשל את הקרבן (שהרי הוקרב ביום הכיפורים, ומשיצא יום הכיפורים נכנס יום השבת), הבבליים (כהנים שעלו מבבל), אוכלין אותו (את בשר הקרבן) כשהוא חי (לא מבושל), ומסוגלים הם לאכול כך, מפני שדעתן יפה, כלומר, שלא היו איסטניסים במאכלם.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי סבור ר' יוסי שאף אם מוציאים בתחילה את לחם הפנים הישן ולאחר מכן מכניסים את לחם הפנים החדש — אף זה נחשב כקיומו של האמור בלחם הפנים שיהיה "תמיד" על השולחן. ובענין זה מביאים עוד, תניא [שנויה ברייתא] שר' יוסי אומר כי אפילו אם סילק מעל שולחן הפנים את מערכות הלחם הישנה בשחרית (בוקר) של יום השבת, וסידר את החדשה בערבית של יום השבת — אין בכך כלום, שאין הלחם נפסל בכך. אלא במה (באיזה אופן) אני מקיים (מסביר) את הציווי האמור בלחם הפנים שיהיה "לפני תמיד"? לומר: שלא ילין (יעבור לילה) על שלחן הפנים בלא שיהיה עליו לחם.

ג אמר ר' אמי: מדבריו אלה של ר' יוסי האומר כי "תמיד" הריהו נחשב אף שלא היה הדבר ברצף זמן גמור, ודי במקצת זמן בשחרית ובערבית להחשיב הדבר כ"תמיד", נלמוד גם שאפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד של משנה בשחרית היום ופרק אחד של משנה בערבית היום — קיים בכך את מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח).

וכיוצא בדבר אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם בתורה אלא קרית (קריאת) שמע בשחרית וקריאת שמע בערבית — קיים "לא ימוש", ואולם דבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ, שלא יחשבו שבכך בלבד הם יוצאים ידי חובת לימוד התורה. ואילו רבא אמר: להיפך, מצוה היא לאומרו בפני עמי הארץ, שיבינו מתוך כך מה גדול הוא שכרם של הלומדים תורה יומם ולילה, ולא רק בזמנים קצרים ביום ובלילה.

ובענין זה מסופר כי שאל בן דמה, בן אחותו של ר' ישמעאל, את ר' ישמעאל: כגון אני, שלמדתי את כל התורה כולה, מהו דיני לענין ללמוד חכמת יונית, האם מותר אני בה? קרא עליו ר' ישמעאל את המקרא הזה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". ועתה שנאמר בכתוב במצות לימוד התורה שהיא ביום ובלילה, צא ובדוק (חפש) שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יונית.

ומעירים: ופליגא [וחלוק] ר' ישמעאל בכך על דעת ר' שמואל בר נחמני, שאמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: פסוק זה ("והגית בו יומם ולילה") אינו לא חובה ולא מצוה, אלא ברכה. ועניינה של ברכה זו שהתברך בה יהושע: שראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שכך נאמר ביהושע "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג, יא), אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה? מברכך אני שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

ד ומביאים עוד מדברי חכמים במצות לימוד התורה. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: דברי תורה לא יהו עליך חובה, שתחוש שחייב אתה לעסוק בהם בתור מחוייבות, ומצד שני אי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.

אמר החכם חזקיה: מאי דכתיב [מה פירוש זה שנאמר] "ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה" (איוב לו, טז)? בוא וראה שלא כמדת (הנהגת) הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם היא שאדם מסית (מפתה) את חבירו לדבר שיש בו העברה מדרכי חיים לדרכי מיתה. ואילו הקדוש ברוך הוא מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים, שכן נאמר "ואף הסיתך מפי צר" כלומר, הקדוש ברוך הוא מסיתך לצאת מגיהנם, שפיה צר, שעשנה צבור

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the apparent dereliction of the study of Torah is its foundation, e.g., if one breaks off his studies in order to participate in a funeral or a wedding procession. This is derived from a verse, as it is written: “And the Lord said to Moses: Hew for yourself two tablets of stone like the first, and I will write upon the tablets the words that were on the first tablets, which [asher] you broke” (Exodus 34:1). The word “asher” is an allusion to the fact that that the Holy One, Blessed be He, said to Moses: Your strength is true [yishar koḥakha] in that you broke the tablets, as the breaking of the first tablets led to the foundation of the Torah through the giving of the second tablets.

And Reish Lakish says: With regard to a Torah scholar who sinned, he is not disgraced in public, as it is stated: “Therefore, you shall stumble in the day, and the prophet also shall stumble with you in the night” (Hosea 4:5). One can derive from the verse that if a prophet or any other Torah scholar stumbles and sins, one should conceal his offense like the night and not punish him in public.

And Reish Lakish says: Anyone who causes himself to forget even one matter from his studies violates a prohibition, as it is stated with regard to the receiving of the Torah on Mount Sinai: “Only observe for yourself, and guard your soul diligently, lest you forget the matters that your eyes saw, and lest they depart from your heart all the days of your life, but you should make them known to your children and to your children’s children” (Deuteronomy 4:9). And this is in accordance with the principle that Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says, as Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says: Wherever it is stated: Observe, or: Lest, or: Do not, it is nothing other than a prohibition.

Ravina says: One who forgets his studies violates two prohibitions, as the verse uses both the term “observe” and the term “lest,” and these are two prohibitions. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: He violates three prohibitions, as it is stated: “Only observe for yourself, and guard your soul diligently, lest you forget the matters that your eyes saw.” The term “Guard your soul” is derived from the same root as “observe” and is considered an additional prohibition.

The Gemara qualifies this statement: One might have thought this applies even to one who forgot his Torah knowledge due to circumstances beyond his control. Therefore, the verse states: “And lest they depart from your heart.” This indicates that the verse is speaking of one who willingly causes them to depart from his heart. Rabbi Dostai, son of Rabbi Yannai, says: One might have thought that this applies even if his studies were too hard for him to remember. Therefore, the verse states: “Only,” which excludes one who is unable to recall his studies.

Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say: The Torah was given in forty days, when Moses ascended to Mount Sinai to receive it, and similarly the soul of man is formed in forty days, as the formation of the fetus in the womb takes forty days from the time of conception. This teaches that anyone who preserves his Torah studies, his soul is likewise preserved, and anyone who does not preserve his Torah studies, his soul is not preserved either.

The school of Rabbi Yishmael taught: This can be illustrated by a parable, as it is comparable to a person who delivered a sparrow to his slave for safekeeping, and said to him: Are you under the impression that if you lose it I will take from you an issar, a small coin, which is the value of the bird? It is not so; I will take your soul from you as punishment, meaning I will kill you. Similarly, one who fails to preserve the Torah entrusted to him will be severely punished.

MISHNA: There were two tables in the Entrance Hall, on the inside of the Entrance Hall, next to the entrance to the Temple, i.e., next to the entrance to the Sanctuary. One was of marble and one was of gold. On the table of marble, the priests place the new shewbread that has been baked, before its entrance into the Sanctuary, so that the loaves may cool a little from the heat of the oven and not spoil. And when the old shewbread is removed from the shewbread Table it is placed on the table of gold upon its exit from the Sanctuary, where it remains until the frankincense is burned on the altar.

The reason the shewbread is placed on a gold table when it is removed, rather than on a marble or silver table, is that one elevates to a higher level in matters of sanctity and one does not downgrade. Since it is set on the gold shewbread Table all week, it cannot be downgraded to a marble or silver table upon its removal. And there was one Table of gold within the Sanctuary, upon which the shewbread is always found.

The mishna describes the manner in which it is ensured that the shewbread is constantly on the Table: And four priests enter, two with the two arrangements of the new shewbread in their hands and two with the two bowls of frankincense in their hands. And four priests precede them, entering the Sanctuary before them, two to take the two arrangements of the old shewbread from the Table, and two to take the two bowls of frankincense.

Those bringing the new shewbread into the Sanctuary stand in the north and their faces are to the south, and those removing the old shewbread stand in the south and their faces are to the north. These priests draw the old shewbread from the Table and those priests place the new shewbread on the Table, and for each handbreadth of this old shewbread that is removed from the Table a handbreadth of that new shewbread is placed upon the Table, so that the Table is never without loaves upon it, as it is stated: “And you shall set upon the Table shewbread before Me always” (Exodus 25:30).

Rabbi Yosei says: Even if these priests were to remove the shewbread from the Table entirely, and only afterward those priests were to place the new shewbread upon the Table, this too would fulfill the requirement that the shewbread always be on the Table. It is unnecessary to ensure the uninterrupted presence of the shewbread upon the Table, as long as it does not remain a single night without shewbread upon it.

The mishna describes the manner in which the shewbread is distributed: The priests who carried the old shewbread loaves came out of the Sanctuary and placed them on the table of gold that was in the Entrance Hall. The priests then burned on the altar the frankincense that was in the bowls. And the loaves were subsequently distributed to the priests. This occurred on Shabbat, the day that the priestly watch that served in the Temple during the preceding week was replaced by the priestly watch that would serve during the following week. The shewbread was distributed to the priests of both watches.

If Yom Kippur occurs on Shabbat, the loaves are distributed at night, at the conclusion of the fast, since they may not be eaten during the day. If Yom Kippur occurs on Friday, i.e., when the holy day begins on Thursday evening, the goat sin offering of Yom Kippur is eaten by the priests at night, i.e., on Friday night, as it may be eaten only on the day that it is sacrificed or during the following night, until midnight. And since there is no possibility of cooking the meat, as one may not cook on Yom Kippur or Shabbat, the Babylonians, i.e., priests who had emigrated from Babylonia, eat it when it is raw, due to the fact that they are broad-minded with regard to their food, i.e., they are not particular and will eat meat even when it is not cooked.

GEMARA: The mishna teaches that according to Rabbi Yosei, even if the priest first removes the old shewbread entirely, and only then places the new shewbread upon the Table, this fulfills the requirement that the shewbread always be on the Table. Moreover, it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: Even if the priest removed the old shewbread on the morning of Shabbat, and arranged the new shewbread toward evening, there is nothing wrong with that. Rather, how do I realize the meaning of the verse: “And you shall set upon the Table shewbread before Me always” (Exodus 25:30)? This means that the Table should not be left overnight without bread upon it.

The baraita teaches that according to Rabbi Yosei, even if the old shewbread remained on the Table for a short while in the morning, and the new shewbread was placed on the Table toward evening, and even though it did not reside constantly on the Table, this fulfills the requirement that the shewbread should always be on the Table. Rabbi Ami says: From Rabbi Yosei’s statement we may learn that even if a person learned only one chapter of the Mishna in the morning and one chapter of the Mishna in the evening, he has thereby fulfilled the mitzva of: “This Torah scroll shall not depart from your mouth, and you shall contemplate in it day and night, that you may take heed to do according to all that is written in it, for then you shall make your ways prosperous, and then you shall have good success” (Joshua 1:8).

Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Even if a person recited only the recitation of Shema in the morning and in the evening, he has fulfilled the mitzva of: “This Torah scroll shall not depart from your mouth.” And it is prohibited to state this matter in the presence of ignoramuses [amei ha’aretz], as they are likely to get the impression that there is no need to study Torah beyond this. And Rava says: On the contrary, it is a mitzva to state this matter in the presence of ignoramuses, as they will realize that if merely reciting the Shema leads to such a great reward, all the more so how great is the reward of those who study Torah all day and night.

Ben Dama, son of Rabbi Yishmael’s sister, asked Rabbi Yishmael: In the case of one such as I, who has learned the entire Torah, what is the halakha with regard to studying Greek wisdom? Rabbi Yishmael recited this verse about him: “This Torah scroll shall not depart from your mouth, and you shall contemplate in it day and night.” Go and search for an hour that is neither part of the day nor part of the night, and learn Greek wisdom in it.

The Gemara notes: And this statement of Rabbi Yishmael’s disagrees with the opinion of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, as Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: This verse is neither an obligation nor a mitzva, but a blessing. Rabbi Yonatan explains: The Holy One, Blessed be He, saw Joshua and observed that the words of Torah were very precious to him, as it is stated: “And the Lord spoke to Moses face-to-face…and his servant Joshua, son of Nun, a young man, did not depart from the Tent” (Exodus 33:11). The Holy One, Blessed be He, said to Joshua: Joshua, are the words of Torah so precious to you? I bless you that “this Torah scroll shall not depart from your mouth.”

The tanna of the school of Rabbi Yishmael teaches: The words of Torah should not be considered as an obligation upon you, i.e., one should not treat Torah study as a burden, but at the same time you are not permitted to exempt yourself from them.

Ḥizkiyya said: What is the meaning of that which is written: “He delivers the afflicted due to His affliction, and opens their ear by tribulation; and also He has allured you out of a narrow opening to a broad place without confines below it, and that which is set on your table is full of fatness” (Job 36:15–16)? Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The attribute of flesh and blood is that a person allures another from the paths of life to the paths of death, but the Holy One, Blessed be He, allures the person from the paths of death to the paths of life, as it is stated: “And also He has allured you out of a narrow opening,” i.e., from Gehenna, the opening of which is narrow so that its smoke is collected

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שביטולה של תורה זה הוא יסודה. קיומה כדאמר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה:

א"ל הקב"ה יישר כחך ששיברת. דדרש משה ק"ו כדמפרש ביבמות:

וכשלת היום וכשל גם הנביא. היינו ת"ח:

כסהו כלילה. שיהא כבודו חביב עליך ככבודך:

יכול אפילו תקפה. לשון תקפה שקשה עליו הרבה משנתו שאינו יכול להבינה וסרה מלבו בעל כרחו שאינו מבינה:

ת"ל רק מעוט זה:

שלא ילין לילה אחד בלא לחם:

דבר זה אסור לומר בפני עם הארץ. כדי שלא יפטור עצמו בכך וימנע מללמוד תורה:

מצוה לאומרו. כדי שיחשוב בלבו מה בדבר זה קיים לא ימוש ויש לו קיבול שכר אילו למד יותר כ"ש וכ"ש:

ואיכא דמפרשי מצוה לאומרו בפני עם הארץ כי היכי דמחבבו ת"ח דהא מצו למפטר נפשייהו בק"ש שחרית וערבית ועסקי כולי יומא:

פסוק זה לא ימוש. לא קאמר ליה לא משום חובה ולא משום מצוה אלא משום ברכה נאמר דברכו הקב"ה ליהושע ואמר לא ימוש:

דברי תורה לא יהו בעיניך חובה. שלא תאמר כיון שלמדתי הרי עשיתי חובתי ושוב אני פטור אלא כל שעה תעסוק בהן:

ישר כחך ששברת כו'. מפורש פ' הבא על יבמתו וענין זהו יסודה דקאמר הכא נראה לפרש ע"פ מאי דאמרי' התם ומה פסח כו' תורה כולה וישראל מומרים עאכ"ו וק"ל:

ת"ח שסרח אין מבזין כו'. היינו דאין מנדין אותו בפרהסיא כו' כדאמרינן פרק ואלו מגלחין ע"ש והיינו כסהו כלילה כפרש"י שם:

יכול אפילו מחמת אונסו כו'. כתבו התוספות משנה היא באבות עכ"ל אין זה הלשון במשנה אלא יכול אפילו תקפה עליו משנתו כו' כלישנא דר' דוסתאי ב"י דלקמן ואפשר דמשמע להו תקפה עליו משנתו היינו מחמת אונסו אלא דרב נחמן ב"י ממעט ליה מפן יסורו גו' ורבי דוסתאי ב"י ממעט ליה מרק ומיהו ק"ק לר' דוסתאי דהא במתני' דאבות בהדיא ממעט ליה מפן יסורו ובעיקר דבריהם קשה אמאי כתבוכן אהך דיכלו אפילו מחמת אונסו כו' דמתניתין היא באבות ולא כתבו כן ארישא דמלתא כל המשכח דבר אחד מתלמודו כו' הא מתני' היא באבות כל השוכח ד"א ממשנתו כו' אבל הנראה דמתני' לענין מתחייב בנפשו שנויה והכא כולה מלתא לענין לעבור בלאווי קאמר וק"ק דרב נחמן דחשיב ג' לאווי תרי השמר וחד פן אמאי לא חשיב נמי תרתי פן בהאי קרא פן תשכח גו' ופן יסורו גו' ודו"ק:

תורה נתנה במ' יום ונשמה כו'. נראה דאהאי קרא נמי קאי השמר לך ושמור נפשך גו' השמר לך בתורה וע"י זה תשמור נפשך שהיא הנשמה שבאדם ומייתי משל מן העבד שא"ל האדון כמדומה כו' שאני נוטל איסר בדמיה כו' דכל מה שקנה עבד קנה רבו אבל גם נשמתך אני נוטל ממך כן הדבר הזה אין אני נוטל מאודך מידך שהכל שלי אלא גם נפשך שהיא נשמתך אני נוטל ממך וק"ל:

מדברי של ר"י כו' קיים מצות לא ימוש ספר התורה כו'. היינו יומם ולילה דסיפא דקרא סגי בערבית ושחרית כמו תמיד דגבי לחם הפנים ומצינו לשון תמיד נמי גבי תורה בס' תהלים דכתיב ואשעה בחקיך תמיד ור"י משום רשב"י הוסיף בזה דאפי' לא שנה פרק א' כו' אלא קרא ק"ש שהוא חיוב מצוה בלאו לימודה של תורה יצא נמי מצות לא ימוש גו' ועי' במה שכתבנו בסוטה פ' נוטל:

ודבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה כו' ורבא אמר מצוה כו'. בגירסת ילקוטי לייט אביי האומרו בפני ע"ה ורבא אמר מצוה כו' השתא קאי רבא אאביי ולא ארשב"י. ומצוה לאומרו עיי' פרש"י ועי"ל דע"ה לא חש כ"כ אמצות ק"ש אבל כשיאמרו לו שהוא יוצא בק"ש גם מצות לא ימוש גו' ידקדק לקרוא ק"ש כדי לקיים גם מצות לא ימוש גו' וק"ל:

צא ובדוק בשעה שאינו לא יום כו'. וס"ל דיומם ולילה ממש קאמר כל היום וה"מ למימר נמי ופליג ארשב"י דלעיל דיומם ולילה אינו רק שחרית וערבית וכן לקמן דקא' ופליגא דרשב"ן כו' ופליגא דרבי ישמעאל דאמר חובה כל היום ה"ה דפליג הא דרשב"י דאע"ג דאינו חובה כל היום מ"מ פסוק זה למצוה קאמר בערבית ושחרית ולא כרשב"ן דלא נאמר קרא אלא לברכה וג' מחלוקת בדבר לרשב"י מצוה שחרית וערבית ולר' ישמעאל מצוה כל היום וכל הלילה ולרשב"ן אינו אלא ברכה ומצינו קרא כה"ג בלשון ברכה ואני זאת בריתי גו' לא ימושו מפיך גו' וכמ"ש הבטחה שהתורה מחזרת על אכסניא שלה כו' וק"ל:

ד"ת לא יהו עליך חובה כו'. פרש"י כאדם שיש לו חוב ואומר מתי אפרענו כו' ע"ש לעיל דפרש"י דרבי ישמעאל דאמר חובה ללמוד כל היום עכ"ל לאו דוקא חובה קאמר אלא מצוה ולאפוקי למ"ד פסוק זה אינו אלא לברכה ועוד עיין בתוס' פי' לא יהו עליך חובה כו' ועוד נראה לי לפרש ע"פ מה שאמרו מים ראשונים מצוה ואמצעים חובה ופי' שם מצוה משום סרך תרומה וחובה משום סכנה דמלח סדומית וה"נ יש לפרש כאן לא יהו עליך חובה כו' כאילו אתה לומד משום סכנה כדאמרינן לעיל וכל שאינו משמר התורה אין נשמתו משתמרת דא"כ ה"ל תורתו שלא לשמה אבל אי אתה רשאי לפטור הימנה משום מצות ה' אלהינו עלינו וק"ל:

אף הסיתך מפי צר וכו'. לפי שעל הרוב מלת מסית נאמר על והמשיא עצה לחבירו לרעה וזה שאמר בהקב"ה אף לפי דעתך מה שהוא מצווה לך שהוא דבר המסיתך לרעה אינו כן דאינו מדתו כמדת ב"ו שהסתה שלו לרעה מדרכי חיים כו' והסתת הקדוש ברוך הוא שלפי דעתך לרעה אינו אלא הטובה מדרכי מיתה דהיינו גיהנם שפיה צר לדרכי חיים שהוא ג"ע כדמסיים בהאי קרא ונחת שלחנך גו':

במשנה ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקדש ול"מ. ונ"ל דהיה במשכו ובעביו כשל פנים לא פחות. דאם לא כן אכתי הוה הורדה כדמוכח בפסחים (סד ב) דפריך דלמא שקלי בר מאתן ומעיילי בר מאה ע"ש. אך לפ"ז היו יכולין לעשות השני ג"כ של זהב וקטן משל היכל. ואולי דבזה לא היה ניכר כ"כ ההעלאה בקדש. ועיקר המטרה היה כדי להראות כו' כדפרש"י:

שם אלו מושכין ואלו מניחים כו'. וע"כ היו נוטלין הסניפין תחלה אותן ד' שבאו ריקנין ליטול את הישנים. ומשמע דעליהם לא גזרו איסור טלטול כמו על הקנים לעיל:

שם חל להיות בע"ש כו'. הקשה התוי"ט מדוע לא מייתי הגמרא דסוכה (נד ב) מהך דהכא ע"ש. ולולי דברי הרמב"ם שמביא בסמוך הנלע"ד דבסוכה עיקר הפירכא מהברייתא דמייתי שם מר"ז דתנא לא היו כו' דמשמעו שכבר אירע כן פעמים ולא היו כו'. והמשנה דחלבי שבת כו' שהביא שם אינו רק להבנת דברי ר"ז במה שאמר דברי הכל. ר"ע היא. על איזו פלוגתא כוונתו וא"ש לפ"ז דמעיקרא מביא ממשנה והדר מברייתא דהוה כיהודה ועוד לקרא. אבל מהכא לא פריך דא"ל דל"א רק אם יארע כך והוא ע"ד התנאי שאמר הרמב"ם. וכן יתורץ בזה קושיית התוס' בס"פ בד"ה שני יו"ט של ר"ה. ומה שדחה הרמב"ם זה מהא דהמשנה אומרת הלכה למעשה שהבבליים היו אוכלין חי. אולי שגירסתו היתה היו אוכלין. אבל לפנינו דליתא למלת היו יל"פ דר"ל אם יארע כך יכולין הבבלים לאכלו חי. ולפי' התוס' לקמן בד"ה ששונאין שהרגילו עצמן כו' אף בכל השנים א"ש גם לשון היו. וגם לא נצטרך לתירוצם שהרי מעולם לא אכלו את השעיר בחל בע"ש שאז מצוה לאכלו כן:

רש"י ד"ה המכניסין. דקדושת צפון חמירא. והתוי"ט הוסיף עליו דקק"ד שחיטתן בצפון. ולכאורה קשה ממה שפרש"י עצמו בזבחים (נה ב) ד"ה וחד להכשיר צפון. דמאי קדושתיה דצפון מדרום. וי"ל דהתם היינו אם לא היה לנו קרא להכשיר צפון בשלמים. אבל בתר דגלי לן דכשרים בכל הרוחות. וקק"ד אינן אלא בצפון ע"כ קדישא טפי:

בתוי"ט ד"ה ר' יוסי. וכוותיה סתם לן כו' משום דהכא עיקר כו'. סברא זו מקורו בסנהדרין (לד ב) ואב"א משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני ע"ש בפרש"י. ומוכח להדיא בהר"ן בספ"ב דמגילה דסתמא דדוכתא עדיפא מסתמא דגבי הלכתא פסיקתא. ולהתו"ח אישתמיט זה. גם מש"כ דבשבת פי"ט מ"ב סתם כרבנן כדאיתא התם בגמרא (מאן תנא כו' ומסיק רבנן דר' יוסי היא) שגה בזה בפי' השמועה. דמאן תנא קאי שם על הברייתא דתנא בה פירש אינו חוזר. אבל מתניתין דשם אדרבה סתמה עושין כ"צ מילה ומרבינן מינה ציצין שאינן מעכבין. ומשמע טפי אפי' פירש דומיא דפרטי דקחשיב שם וא"כ אדרבה הוא דוקא כר"י:

גמרא משל לאדם שמסר צפור דרור. נ"ב כמה מהחכמה במשל הלז. אחד להורות שד"ת נקנים בזול בחנם. כמ"ש מה אני בחנם. וכן הצפור דמיה באיסר. והשני שנקל לאבדם. כצפור זו שדרה בבית כבשדה. וגם אינה מקבלת מרות כך הת"ח בן חירות. א"ל בן חורין אלא כו'. ועוד שהיא קלת השמירה. כצפור קטנה. ועם זה יקרה היא מאד. שלא ישקל כסף מחירה אלא יתן נפש כפרה:

שם דאמר ר' שמואל בר נחמני וכו'. נ"ב ואתיא כותיה ההיא דאמר רשב"ג (ב"ק פג ע"א) עיני עוללה וגו' וחמש מאות ילדים שהיו לומדים חכמת יונית:

כִּמְדֻמֶּה אַתָּה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבְּדָהּ, אִסָּר אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ בְּדָמֶיהָ? נִשְׁמָתְךָ אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ. יש להקשות למה נקיט לשון איסר? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב נחלת בנימין (מצוה קכ"ז) שיעור משקל דם הנפש ח"י דנרין וכל דינר ששה מעין וכל מעה ארבעה איסרין נמצא משקל דם הנפש תל"ב איסרין [4×6×18=432] וכתב עוד שם דבתענית מתמעט בכל יום התענית שיעור איסר מתל"ב איסרין של דם הנפש עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט (תהלים צג, א) כלומר אם הָאַף שהוא מדת הדין תִּכּוֹן תתמתק על ידי תורה ומצות אז תֵּבֵל הם תל"ב אסרין של דם הנפש בַּל תִּמּוֹט שיהיה להם קיום וחיות.
ובזה פרשתי בס"ד אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַהֳ' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ (במדבר ל, ג) לשון כפול נדר ואיסור ועל פי האמור יובן היטב נֶדֶר קאי על ממון אבל אִסָּר קאי על התענית שבו מתמעט איסר מדם הנפש וזהו לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ רצונו לומר שנדר להתענות שבזה מתמעט ממנו שיעור איסר אחד.
וזהו שאמר כאן 'כִּמְדֻמֶּה אַתָּה אִסָּר אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ' רצונו לומר כמדומה אתה שיספיק לך התענית שמתמעט מדם נפשך שיעור איסר לא כן אלא אני נוטל נפשך כולה ממש.

קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח). פירוש לא אמר לו בפירוש שאסור אלא קרא עליו המקרא הזה בלבד שרצה להשיב לו על שאלתו וגם מברך אותו לפי דרכו לכך קרא עליו המקרא הזה שנתכוון לברכו בכך והוא יבין מזה תשובה על שאלתו.

גמ' א"ר יוחנן משום רשב"י. בש"ך יו"ד סי' רמו ס"ק א' אי' משום ר"ש בן יהוצדק:

תנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו וכו'. מכאן קשה עמ"ש גדול דורנו הרב דברי אמת בדרשותיו דף כ"ג כמו שכתבתי אני עני באורך על דבריו בפי' אבות אשר בסוף שם הגדולים ח"א דפוס חדש דף קכ"א ע"ב:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש וכו'. הכי גריס בשאלתות דרב אחאי פרשת ואתחנן ובהכי ל"ק מה שהקשה הרב עיון יעקב ז"ל הכא דסותר מ"ש רבי שמעון ן' יוחאי גופיה בברכות דף ל"ה ולפי גירסת השאלתות תרי הוו וכבר כתבתי כן בפתח עינים ושם רמזתי מ"ש בענין זה בברכי יוסף בס"ד:

אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון ן' יוחאי אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וכו' שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל וכו'. מקשים דמחלפא שיטתיהו דר"ש בן יוחאי ור' ישמעאל ממ"ש פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ה) ובעניותי כתבתי בזה וכל אשר יגע בדברי הרמב"ם והרב לח"מ ומהרח"א והרי הוא בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רמ"ו. והלא מראש כתבתי שם דלפי מאן דגריס הכא רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק ניחא [אמנם בתקוני הזהר הקדוש אמרו דרשב"י קאמר אפילו לא קרא אלא ק"ש וכו' ע"ש (דף ס' ודף קמ"ה) וא"כ נסחתנו בש"ס אמיתית דקאמר משם ר"ש ן' יוחאי]. ובשאלתות דרב אחאי פרשת ואתחנן גריס הכי במימרא הלזו אמר ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וכו' ע"ש וכמ"ש בקונטרס זה לעיל שם פרק כיצד מברכין:

(צט ב משנה) שנים בידם שני סדרים.—נראה דכשמכניסין את הסדרים בפנים היו מכניסים אותם כשהם מונחים בדפוס (עי' לעיל צד א תוס' ד"ה וכשהוא), דאם לא כן א"א לכהן אחד לשאת בידיו סדר של שש חלות - הגבוהות שתי אמות לר"מ ושתים ומחצה לר' יהודה (עי' לעיל צז א) וארכן ורחבן חמשה או ששה טפחים - באופן שלא יהיה נפרס מן הלחם אפי' משהו, שהרי אם נפרס מקצת מלחם אחת היו נפסלות כולן, כדתני בספרא פ' אמור [סוף פרק י"ח]: "היא שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות", וא"א לאפות אחרות, שאין אפייתן דוחה שבת (כדתנן לעיל צו ב ולקמן ק ע"ב). ואפשר שאף כשמסלקים את הסדרים מניחים אותם בדפוס ונוטלים אותם בו להניחם על השלחן שבאולם, ועי' בתוספתא ספי"א.

(שם) המכניסין עומדים בצפון וכו'.—עי' מ"ש בסוכה (נו ב).

(צט ב) וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום.—מלשון "ערבית" משמע ערב ממש דהיינו בלילה, ואין צריך שימסור יום ללילה, אבל צריך שימסור לילה ליום. וזהו שאמר ר' יוסי "שלא ילין שלחן בלא לחם". אבל במגלה (כא א) מבואר, דסדור בזיכין לר' יוסי אינו אלא ביום דוקא. ולפ"ז צ"ל דלשון "ערבית" דא"ר יוסי לאו דוקא, אלא שהמכוון הוא בין הערבים. וכ"ה הנוסח בתוספתא פי"א הי"ב: "והכניסו את החדשה בין הערבים אפי' בשאר ימות השנה מוציאין אותו חוץ לעזרה אין בכך כלום". והיינו שצריך שימסור יום ללילה ולילה ליום. ויש בזה מחלוקת בירושלמי ריש יומא (ע"ש).

(צט סע"ב) שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל וכו'.—בס' לקח טוב (המכונה פסיקתא זוטרתי) פ' תרומה (כה ל) הנוסח, דשאל את ר' יהושע. ויש סמך לגירסא זו מתוספתא ע"ז פ"א וירוש' פיאה פ"א ה"א וסוטה ספ"ט, שבכולם איתא דר' יהושע נשאל כן והשיב כתשובה זו.

שביטולה של תורה. כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה זהו יסודה כלומר מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה שנאמר אשר שברת ולא אמר ליה בלשון כעס שמע מינה הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה: תקפה. שלא יכול להעמיד גירסתו: רק. מיעוט הוא: נוצרה בארבעים. צורת הולד לארבעים יום במסכת נדה (דף ל.): מתני' על פתח הבית. אצל פתח ההיכל בכניסתו ולא היו מניחים אותו שם אלא להראותו שמעלין בקדש דעכשיו מניחו על של שייש ומיד נושאו בהיכל ומסדרו על של זהב של משה ועל של זהב ביציאתו עד שיוקטרו בזיכין כדקתני לקמן: (מתני') המכניסין עומדין בצפון. דהכי שפיר דאותן מסדרין העבודה יהו בצפון דקדושת צפון חמירא: ופניהם לדרום. וסתמא כמאן דאמר שולחנות מזרח ומערב מונחין ורוחבן צפון ודרום: אלו מושכין. ועד שלא יגביהו הן מן השלחן אלו מניחין: אפילו אלו נוטלין. לעצמן: ואלו מניחין. אחר שסילקו אף זה היה תמיד כדמפרש טעמא בגמ' דאין תמיד אלא שלא ילין שולחן לילה אחד בלא לחם: חל יו''כ להיות בשבת. ואין יכולין לאוכלו היום: החלות מתחלקות לערב. ולא למחר דנפסל בלינה לאחר זמנו שנסתלק: השעיר. של מוסף שהוא חטאת והוא שעיר הנעשה בחוץ ונאכל לכהנים נאכל לערב בלילי שבתות אע''פ שאין יכולין לבשלו בשבת: הבבליים. כהנים אוכלין אותו חי כשחל יום הכפורים בערב שבת: גמ' הישנה. מערכות שעמדו שם בשבת זו: ילין. בלילה: מדבריו של רבי יוסי. דאמר משום דעמד הישן שחרית מעט בשלחן והחדש ערבית מעט קרי ליה תמיד שמע מינה אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד וכו': אסור לאומרו. שלא יאמר בקרית שמע סגי ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה: מצוה לאומרו כו'. דסבר משום קרית שמע נוטל שכר גדול כזה כי אז תצליח את דרכיך אם היה עוסק כל היום כ''ש ששכרו גדול ומרגיל את בניו לתלמוד תורה. ל''א סברי הנך רבנן דמצי פטרי נפשייהו בקרית שמע ויתבי כולי יומא וגרסי שמע מינה שכר גדול יש: צא ובדוק כו'. דבר שלא יהא בעולם: ופליגא. הא דר' ישמעאל דאמר חובה ללמוד כל היום: כל כך חביבין כו' לא ימוש. הבטיחו שלא תשתכח תורתו ממנו: לא יהיו עליך חובה. כאדם שיש לו חוב ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן: הסתת אדם אינה אלא לרעה כמו (דברים יג) כי יסיתך אחיך בן אמך וגו': ואף הסיתך. הקב''ה ללמוד תורה כדי לינצל מגיהנם: שפיה צר. ולמה פיה צר שיהא עשנה צבור בתוכה ולא יצא חוץ כדי שידונו רשעים באש ובעשן: העמיק. הרחיב כיון שבא לעומק מיד מרחיב ובגיהנם משתעי דרישיה דקרא כי ערוך מאתמול תפתה:

יכול אפילו מחמת אונסו. משנה היא במסכת אבות (פ''ג מ''ח): אחד של כסף. ברוב ספרים גרסינן של שייש וכן מוכח במסכת שקלים פרק י''ג שופרות (דף ט:) דתנן י''ג שולחנות היו במקדש ח' של שייש בבית המטבחיים ושנים במערבו של כבש אחד של שייש ואחד של כסף ושנים באולם אחד של שייש ואחד של זהב ואמר בגמ' תני של כסף [היו] ר' אחא ור' מיישא ומטו בה משום רב שמואל בר רב יצחק לית כאן של כסף מפני שהוא מרתיח לא כדין תני זה אחד מן הנסים שהיו במקדש שכשם שהיו מניחין אותו חם כך מוציאין אותו חם שנאמר (שמואל א כא) לשום לחם חם ביום הלקחו ריב''ל אמר אין מזכירין מעשה נסים משמע דכולה סוגיא אשולחנות של אולם קיימא דמיוחדים ללחם ולא אשולחנות דבית המטבחיים ובמערבו של כבש דמיוחדים לאברים ומיהו בכל הספרים כתוב שם במשנה ובמסכת תמיד מייתי לה בפרק לא היו כופתים (דף לא:) אחד של כסף ואחד של זהב בשולחנות של אולם ואין לדחות דרוצה לומר דכי היכי דאיכא נס אלחם ה''נ אאברים דאם כן הוה ליה לאיתויי מתני' דמסכת אבות (פ''ה מ''ה) לא הסריח . בשר הקודש מעולם ובקונט' משמע כגירסא במתני' דהכא של שייש ובגמ' בברייתא של כסף ופי' שם בקונטרס בגמרא דהאי דקרי לה בברייתא כסף היא ברייתא דשקלים ופלוגתא דתנאי היא והא דפריך במסכת תמיד (דף לא:) מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשייש ניעבדו דכספא ודהבא ומשני ר' שמואל בר רב יצחק מפני שמרתיח אכולהו פריך ור' שמואל בר רב יצחק לטעמיה דחייש להכי במסכת שקלים (דף יא:): מהו ללמוד חכמת יונית. תימה וכי לא היה יודע דגזרו עליה ולעיל פירשתי בריש רבי ישמעאל (דף סד: ד''ה ארור): לא יהו עליך חובה. כאדם שיש לו חוב ואומר מתי אפרענו ואפטר כך לא יאמר אשנה פרק אחד ואפטר שאי אתה רשאי לפטור את עצמך מהן כך פירש בקונטרס עוד יש לפרש לא יהו עליך חובה שלא תעסוק אלא בהן ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן שלא תעסוק בהן כלל אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ אי נמי לא יהו עליך חוב ללמוד כל התורה כדתנן במסכת אבות (פ''ב מט''ז) לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל:

דף צט - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד