מנחות ק ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ק - א

ושמא תאמר: כשם שפיה של גיהינום צר, כך כולה צרה -

תלמוד לומר [ישעיה ל לג]: "כי ערוך מאתמול [יום שני לבריאת העולם שיש לו אתמול ואין לו שלשום] תפתה [גיהינם, שכל המתפתה ביצרו נופל שם], גם היא למלך הוכן, העמיק הרחיב [כיון שהעמיק הגיהינום הרי הוא מרחיב, שרק פיה צר], מדורתה אש ועצים הרבה, נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בו".

ושמא תאמר: למלך - לתלמיד חכם - שפירש מן התורה לא הוכנה גיהינום -

תלמוד לומר בישעיה שם: "גם היא - הגיהינום - למלך הוכן". ^[1] ושמא תאמר: אין בה עצים בגיהינום -

תלמוד לומר בישעיה שם "מדורתה אש ועצים הרבה".

ושמא תאמר: זה הוא שכרה של תורה שהיא מצלת מגיהינום וכמו שאמר לו אליהוא לאיוב, ואילו שכר אחר אין לה -

תלמוד לומר בסוף דברי אליהוא שם: "ונחת שולחנך מלא דשן", מה שיהיה מונח על שולחנך יהיה מלא דשן ושומן [כמו "דשנת בשמן ראשי"], ורצונו לומר: ועוד תתענג בתענוג הנפשי לעולם הבא; [מצודות].

שנינו במשנה: חל יום הכפורים להיות בשבת... חל להיות בערב שבת, שעיר של יום הכפורים נאכל לערב, והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי, מפני שדעתן יפה:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

לא בבליים הם אותם רעבתנים אלא אלכסנדריים [מאלכסנדריא של מצרים] הם, ומתוך ששונאין חכמי ארץ ישראל את הבבליים קורין הם אותם - ואת כל קלי הראש ועושי דבר שלא כהוגן - ^[2] על שם הבבליים.

תניא נמי הכי כדברי רבי יוחנן:

רבי יוסי אומר: לא בבליים הם, אלא אלכסנדריים הם, ומתוך ששונאין את הבבליים, קוראין אותן על שם בבליים.

אמר לו רבי יהודה - שהיתה משפחתו מבבל - לרבי יוסי:

תנוח דעתך, שהנחת את דעתי!

המשנה והסוגיא שלפנינו מתבארים על פי שיטת רש"י, וכפי גירסת ה"שיטה מקובצת" בדבריו. ^[3]

מתניתין:

סידר את הלחם בזמנו בשבת ונתקדש הלחם על השולחן, ואילו את הבזיכין סידר על השולחן לאחר השבת שלא כדינם -

והקטיר את הבזיכין בשבת הבאה, כלומר, אף שהקטיר את הבזיכין בשבת הבאה כשאר בזיכין הנקטרים בשבת השניה: ^[4]

הרי הלחם פסול, שהרי לא היו הבזיכין על השולחן משבת לשבת כאשר הוא דינם, ואין הם ראויים להתיר את הלחם באכילה -

ובכלל הפסול, שאין יכול להניח לחם זה לשבת הבאה שיהיה שם עד השבת שלאחריה, כי מאחר שהלחם נסדר על השולחן בזמנו, הרי נתקדש הלחם על השולחן, ושוב אינו יכול להשהותו אלא עד השבת הבאה, כי לאחריה ייפסל בלינה לכשיעבור עליו הלילה. ^[5]

ואין חייבין עליה - על הלחם הזה שנסדרו בזיכיו שלא כדינם - לא משום:

א. פיגול: אם הקטיר את הבזיכין - שהם מתירי הלחם באכילה - כדי לאכול את הלחם לאחר זמנו, אינו פיגול, כי כל דבר שלא קרב המתיר כמצותו אין בו משום פיגול.

ב. ולא משום נותר: אם אכל את הלחם לאחר מוצאי השבת הבאה אינו חייב עליו, שאין איסור נותר אלא במה שהיה ראוי לאכילה ונותר, וזה מעולם לא היה ראוי לאכילה שלא התירוהו הבזיכין.

ג. ולא משום טמא: אם אכל את הלחם בטומאת הגוף אינו בכרת כאוכל שאר קדשים, ומשום שרק הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה, ולחם זה הרי אף לטהורים לא ניתר.

ואם סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת הראשונה כדינם, ואולם הקטיר את הבזיכין לאחר השבת השניה שלא כדינם -

הרי הלחם פסול מלאוכלו, שלא קרב המתיר כמצותו; ופסול מלהניחו לשבת הבאה, שהרי נתקדש על השולחן בזמנו ונפסל בלינה.

ואין חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, ומאותם טעמים שנתבארו לעיל, כשקרב המתיר שלא כמצותו מחמת חסרון זמן.

ואם סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת הראשונה שלא כדינם, והקטיר את הבזיכין בשבת השניה, הרי הלחם פסול מלאוכלו שהרי לא היה על השולחן כדינו לא הוא ולא מתיריו, ואף אין חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא; ברם, לענין פסול הלחם לשבת הבאה חלוק אופן זה משאר האופנים; וכיצד יעשה:

יניחנה לשבת הבאה כי לא תיפסל בלינה, ומשום שאפילו היא על השולחן ימים רבים קודם לשבת אין בכך כלום, כלומר, מה שהיה הלחם על השולחן קודם לשבת ואפילו כמה ימים, אין בכך כלום לפוסלו בלינה; שאין קידוש לחם על ידי השולחן אלא כשנסדר עליו בזמנו בשבת, ואז נפסל הוא בלינה לאחר מוצאי שבת השניה. ^[6]

גמרא:

תנן התם במסכת יומא, בסדר מעשי הכהן הגדול בליל יום הכפורים ועבודתו ביום הכפורים:

כשהגיע זמן שיאיר היום להתחיל בעבודה, אמר להם הממונה על הפייסות, [שהיו מפייסים: מי שוחט ומי זורק]: ^[7] צאו וראו על החומה או על הגג אם האיר היום והגיע זמן השחיטה של התמיד! יצאו וראו, ואם הגיע הזמן, היינו שהאיר היום, הרי הרואה אומר "ברקאי [לשון צוהר הוא, כמו "האירו ברקיו תבל", כלומר, האיר היום!] ".

מתתיא בן שמואל שהיה הוא עצמו ממונה על הפייסות, ^[8] כך היה אומר [שואל] לעומד על הגג:

האם האיר פני כל המזרח עד שבחברון מקום מנוחת האבות [וכדי להזכיר זכותם]?

והוא הרואה אומר: הן. ^[9]

ולמה הוצרכו לכך להוציא שלוחים לודא שאכן כבר האיר היום, מפני שפעם אחת עלה מאור הלבנה, ודימו סבורים היו - כי החליפו בין מאור הלבנה למאור השחר - שהאיר מזרח, ושחטו את התמיד על סמך זה, ומשנודעה טעותם הוציאוהו לתמיד לבית השריפה שהרי נפסל בשחיטת לילה.

ומשהאיר המזרח הורידו כהן גדול לבית הטבילה; זה הכלל היה במקדש:

כל המסיך את רגליו [יוצא לנקבים גדולים] הרי הוא טעון טבילה.

וכל המטיל מים מבין רגליו, הרי זה טעון קידוש ידים ורגלים.

תני עלה דההיא משנה ביומא אבוה דרבי אבין:

לאזו - התמיד שנשחט בלילה - בלבדיוצא לבית השריפה, אלא אפילו:

עולת העוף שנמלקה בלילה וזמנה ביום -

ומנחה שנקמצה בלילה שאף היא זמנה ביום תצא לבית השריפה. ^[10]

ומקשינן עלה: בשלמא עולת העוף שנמלקה בלילה אכן ניחא שתישרף, ומשום דאי אפשר לאהדורה [אין להחזיר אותה ולמולקה שוב ביום].

אלא מנחה שנקמצה בלילה, למה תישרף!? והרי:

אפשר דמהדר קומץ לדוכתיה וקמיץ ביממא [יכול הוא להחזיר את הקומץ למקומו, ולחזור ולקמוץ ביום]!?

אומרת הגמרא על קושיא זו: הוא אבוה דרבי אבין תני לה לברייתא זו, ואף הוא אמר לה:

כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנן, כלומר, הרי נתן וקידש הוא את הקומץ בכלי כדינו שהוא טעון מתן כלי לאחר קמיצה, וקידש הכלי את הקומץ להיקרא קומץ ואף שהיה קידוש הכלי שלא בזמנו; ומאחר שנתקדש להיות קומץ, שוב אי אפשר להחזירו ולקמוץ בשנית, שנפסל משום מחוסר זמן. ^[11] מיתיבי על יסוד זה שכלי שרת מקדשין שלא בזמנן, מהא דתניא:

כל הקרב ביום היינו שדינו להיקרב ביום: הרי זה קדוש על ידי כלי שרת ביום לבד.

כל הקרב בלילה: ^[12] הרי זה קדוש בין ביום ובין בלילה.

הרי מוכח ממה ששנינו: "כל הקרב ביום, קדש ביום", שביום אין אכן הוא קדוש, אבל בלילה לא קדוש, והאיך אתה אומר שהקומץ - הקרב ביום - הרי הוא קדוש בכלי שרת אפילו בלילה!?

ומשנינן: אכן אינו קדוש - הבא בכלי שרת שלא בזמנו - ליקרב, אבל קדוש הוא אפילו בלילה כדי ליפסל בלינה או במחוסר זמן כבנידון דידן.

מותיב רבי זירא ממשנתנו:

סידר את הלחם ואת הבזיכין אחר השבת, והקטיר את הבזיכין בשבת, כיצד יעשה: יניחנה לשבת הבאה, כי לא נפסלה בלינה, שאפילו היא על השולחן ימים רבים קודם לשבת אין בכך כלום, והיינו משום שלא נסדר בזמנו.

ואי סלקא דעתך כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנן ליפסל, אם כן ליקדוש במה שהיה על השולחן ואפילו קודם זמנו - וליפסול בלינה!?

כלומר, הרי טעם הדין שאין הלחם מתקדש ליפסל בלינה במה שהוא על השולחן קודם לשבת, הרי זה משום שהוא שלא בזמנו, ומבואר ממשנתנו שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנן אפילו ליפסל בלינה!? ^[13]

אמר רבה: אכן מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב [מי שהקשה ממשנתנו הקשה שפיר], ברם, הרי אבוה דרבי אבין נמי לא מדעתו אמר כן שנדחה דבריו מכח משנתנו, אלא מתניתא קאמר [ברייתא היה שונה כדבריו], ואם כן עלינו לטרוח וליישב שלא יסתרו דברי הברייתא למשנתנו; וכך יש לנו לומר:

קסבר - התנא של הברייתא - לילה אין מחוסר זמן, הא ימים מחוסרים זמן; כלומר, אכן כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן, ומיהו הרי הברייתא עוסקת במנחה שקמצה בלילה ויגיע זמנה למחרת ביום, וחסרון זמן משום לילה הוא שאינו חשוב חסרון זמן, מה שאין כן במשנתנו שנחסרו ימים לזמנו, אינו מתקדש ואפילו ליפסל. ^[14]

הערות

^[1] א. פירש רש"י: מלך קרי לתלמיד חכם דכתיב - משלי ח - "בי מלכים ימלוכו". ב. לפי פשוטו פירש רש"י שם: למלך הוכן: לצורך סנחריב וחילו.

^[2] א. רש"י יומא סו ב. ב. ביארו התוספות: ששונאין את הבבליים: כדאשכחנא בפרק קמא דיומא ט ב: אמר ליה רבי שמעון בן לקיש לזעירי: אלהא דישראל סנינא לכו, לפי שלא עלו בימי עזרא - ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלים את השעירים חיים, אף על גב שעשו האלכסנדריים מצוה בכך שלא להביאו לידי נותר, מכל מקום מזכירים אותם לגנאי, לפי שהרגילו את עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים, דמיחזי כרעבתנותא; וראה מה שנתבאר בזה בהערות שעל המשנה.

^[3] מתבאר מן הסוגיא לפי שיטה זו: א. אף שכלי שרת מקדשים את הבא אל תוכם ליפסל בלינה, [וכאשר נתבאר מן הסוגיות הקודמות, שאם מידת היבש נתקדשה או אם היה תנור מקדש, כי אז היה לחם הפנים שנמדד בה או שנאפה בו פסולים בלינה לכשיעבור הלילה אחר שנתקדש], מכל מקום לחם הפנים שנתקדש על השולחן, אינו נפסל אלא לכשיעבור עליו הזמן של כל לחם שהוא משבת לשבת; ואין בזה חילוק מתי נתקדש, ואפילו אם נתקדש הלחם דרך משל באחד בשבת, כי אז זמן פסולו הוא לכשילון הלחם לילה לאחר האחד בשבת הבאה, כפי שיבואר מדברי רש"י בהערה 13, [אלא שבדרך כלל אין הלחם מתקדש באמצע השבוע שהוא שלא בזמנו, וכפי שיתבאר באות ב, מכל מקום אף לולא חסרון זה, לא היה הלחם מתקדש ליפסל מיד, אלא לאחר שיעבור עליו זמן זה]. ב. לחם שנסדר על השולחן שלא בזמנו, אין הוא מתקדש ליפסל בלינה, וכאשר יתבאר בגמרא מחלוקת רבינא ומר זוטרא בזה; והטעם שהמידה או התנור מקדשים קודם זמנם, ראה מה שביארו התוספות לעיל נא א ד"ה אפי; וראה עוד מה שכתב בזה ב"קרן אורה" כאן.

^[4] כך היא כוונת המשנה לפי פשוטה; וראה "יד בנימין".

^[5] א. נתבאר על פי גירסת השיטה מקובצת ברש"י: דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת, קידשו שולחן ושוב אין יכול להשהותן אלא עד שבת הראשונה [כלומר, השבת שלאחריה], דמיפסל בלינה; וכן היא גם הגירסא בפירוש הרע"ב. ואולם הגירסא שלפנינו ברש"י היא: אין יכול להשהותן אלא עד שבת ראשונה דמיפסל בלינה, הואיל ולן הלחם בלא בזיכין, וכן הביא את הלשון בכסף משנה תמידין ומוספין ה יב, וראה גם בצאן קדשים; וסוף דברי רש"י צריכים ביאור; וראה רש"ש ויתבאר בס"ד בסוף הסוגיא. והב"ח גורס: הואיל ולן הלחם בשבת אף בלא בזיכין; ויש לפרש, שלא נאמר: היות ולא נסדרו גם בזיכין, הרי זה כמי שנסדר שלא בזמנו כי שלא כמצותו הוא, ואין השולחן מקדשו ליפסל בלינה; או יש לפרש, שלא נאמר: היות ואין לו בזיכין אם כן אין לו זמן כלל שלעולם לא יותר באכילה, ולא שייך לפוסלו בלינה לאחר זמנו. ב. בפשוטו מתבאר מדברי רש"י - לפי גירסת השיטה מקובצת - שהלחם נפסל על אף היותו מסודר על השולחן, ואין סידורו על השולחן מונעו מליפסל בלינה; ופרט זה חידוש הוא, כי לפי פשטות הסוגיא בזבחים פז א נראה שלעולם אין הלחם נפסל בלינה כשמסודר הוא על השולחן; וכן היא באמת שיטת התוספות והרמב" ם.

^[6] נתבאר על פי לשון רש"י - לגירסת השיטה מקובצת - שכתב: יניחנו לשבת הבאה, ויעמוד שבועיים על השולחן, דכיון דלא נסדר בשבת אין שולחן מקדשו עד שתגיע שבת הבאה, ומאותו שבת יכול להשהות שבעה ימים; שאפילו על השולחן ימים רבים: קודם לשבת, אין בכך כלום, שאין השולחן מקדשו עד השבת, הילכך לא מיפסל בלינה עד למוצאי שבת שני; ועל לשון רש"י "עד שתגיע שבת הבאה", ראה מה שיתבאר בהערה בסוף הסוגיא. [ובלשון המשנה - כפישפירשרש"י - "ימים רבים קודם לשבת", וכן ברש"י מכתב יד לעיל צ א, "ימים רבים: כגון ששה ימים שעמד על השולחן קודם לשבת הבאה"; יש לעיין קצת, כי אי אפשר לפרשו לענין קידוש, לומר, שאין כל אותם ימים מקדשים את הלחם, כי מה תוספת יש בכמה ימים; ואילו לענין לינה, הרי אותם ימים בין כך ובין כך לא היו פוסלים, אלא הלילה שלאחר שבעה ימים, כמבואר בהערה 3 ובהערה 13].

^[7] כן נראה מפירוש רש"י כאן; וראה עוד פירוש ברש"י ביומא כח א, וראה בתוספות ישנים שם.

^[8] כן נראה מפירוש רש"י כאן; ואה בתוספות כאן, וברש"י ביומא כח א ובתוספות ישנים שם, וקצרנו כאן.

^[9] כן פירש רש"י כאן; אך ראה גמרא ביומא כח ב עוד פירוש אחר.

^[10] ביאור החידוש בזה, ראה בתוספות.

^[11] נתבאר על פי רש"י כאן, ובד"ה ליפסל. והתוספות ביומא כט ב ד"ה נהדריה, וראה גם בתוספות כאן ד"ה אלא, שכתבו על דבריו: בחינם דחק לפרש כן, דבקידוש קומץ איירי [כי לפי זה יש לתמוה - כמו שתמהו שם - הרי קידוש לא נזכר כאן, ואם אנו מוסיפים שנתקדש בכלי, נוסיף ונאמר שהקטיר את הקומץ בלילה, ולכן נפסלה], דאיכא למימר, דלא נתקדש הקומץ אלא המנחה נתקדשה בכלי, [כי בהכרח נתקדשה בכלי קודם קמיצה, כמו שביאר הרש"ש שם] ונקמצה בלילה, ופריך: ונהדר ונקמצה ביממא, ומשני, כיון דהמנחה נתקדשה בכלי נפסלת בעמוד השחר כדין כל קידוש כלי, וראה עוד המשך דבריהם שם שהוא שלא כדבריהם כאן, ודבריהם שם צריכים ביאור, ראה ביד בנימין כאן בד"ה והנה התוס' ליומא]. וברש"ש שם כתב: ולכאורה לולי פירוש רש"י ותוספות, היה נראה לומר, דכשקדש בלילה אינו נפסל בלינה בעמוד השחר שלאחריו, דדוקא כשקדש ביום נפסל בעלות השחר דלמחר, דומיא דחלבים דשחט הקרבן ביום; כלומר, לינה אלא פוסלת אלא כשלנו כל הלילה אחר שנתקדשו; [ויש לעיין: למה כתב כן לולי דברי רש"י, והרי לכאורה אדרבה מוכרח כן ברש"י, שאם לא כן למה הצרך רש"י לפרש שאינו יכול לחזור ולקמוץ ביום משום שנקרא עליו שם קומץ, ולא משום פסול לינה של הקומץ מאחר שנתקדש הקומץ בכלי; ומיהו מדברי רש"י בעמוד ב ד"ה כי מטי, מוכח למעיין שם, שלינה פוסלת גם אם לא עבר כל הלילה, אלא מקצתו; ולפי זה מה שלא כתב רש"י את הטעם משום פסול לינה, אפשר שהוא מפרש, שהמנחה פסולה ותישרף מיד, ראה בתוספות ביומא הנזכרים; וראה "יד בנימין"].

^[12] ראה רש"י והגהת השיטה מקובצת בדבריו, ובתוספות, מה הוא "הקרב בלילה".

^[13] א. כתב רש"י: ליקדוש מאחד בשבת, וכי מטי אידך דחד בשבת ליפסל בלינה למוצאי אחד בשבת, שהרי שהה יותר משמונה ימים. והנה בהערות על המשנה נתבאר, שיש בדברי רש"י שם חידוש, והוא: אפילו כשסידר לחם בלי בזיכין, ואין עתיד הלחם להיות מותר כלל, מכל מקום זמן הפסול הוא לאחר השבת הבאה, והוא חידוש, כי הרי אין השבת הבאה זמנו של לחם זה כלל כי אין לו בזיכין; וכאן הוסיף לנו רש"י חידוש על חידושו, שאפילו אם נסדר הלחם באחד בשבת, אילו היה מתקדש אף שלא בזמנו, כי אז היה שיעור זמנו ליפסל בלינה לאחר אחד בשבת הבאה, ועל אף שזמן זה אין לו שום משמעות ביחס ללחם זה, מכל מקום לעולם שיעור לחם ליפסל בלינה הוא כשיעור שהוא נפסל כשנתקדש בזמנו דהיינו לאחר שמונה ימים. ב. מה שכתב רש"י "לאחר שמונה ימים", בפשוטו, היינו לאחר שיעבור הלילה השמיני, וראה עוד בהערות בהמשך הסוגיא.

^[14] לשון רש"י הוא: לילה אין מחוסר זמן, דהלילה הולך אחר היום, הילכך מקדש ליה כלי שרת [כצ"ל, והגהת השיטמ"ק תמוהה] לקומץ, דזמנו הוא, אלא שאין עבודת לילה כשירה; ויש להעיר בלשון רש"י, שאין אנו צריכים לתוספת "שהלילה הולך אחר היום", אלא בכגון לחם הפנים [בהמשך הסוגיא], שיש לו זמן מוגדר והלילה הולך אחר היום, אבל בעניננו שאנו עוסקים במנחה שקמצה בלילה, ואין לה זמן מוגדר כלל, אלא שעבודת לילה אינה כשירה, בזה אין צריך להוסיף שהלילה הולך אחר היום.

בתוכה. ושמא תאמר: כשם שפיה של גיהנום צר, כך כולה צרה — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בתיאור הגיהנום ("תפתה"): "כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחב מדרתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה" (ישעיהו ל, לג), שהיא עצמה עמוקה ורחבה.

ושמא תאמר כי רק לאנשים פשוטים ערוכה היא הגיהנום, אבל לחשובים כלמלך לא הוכנה — לכך תלמוד לומר בכתוב זה "גם היא למלך הוכן". ועדיין שמא תאמר כי אין בה עצים — לכך תלמוד לומר בכתוב זה "מדרתה אש ועצים הרבה". ושמא תאמר כי רק זה (ההצלה מהגיהנום) הוא שכרה של התורה ולא יותר — לכך תלמוד לומר "יחלץ עני בעניו ויגל בלחץ אזנם. ואף הסיתך מפי צר לא מוצק תחתיה ונחת שלחנך מלא דשן" (איוב לו, טו— טז), שהאדם השומע בקול ה', ופונה מדרכי מיתה לדרכי חיים, שניצול מן הגיהנום ואף זוכה למלוא נחת ורווחה.

א שנינו במשנתנו שאם חל יום הכיפורים להיות ביום השבת — אוכלים את לחם הפנים במוצאי שבת. ואם חל יום הכיפורים בערב שבת — שעיר יום הכיפורים נאכל בליל שבת. ונמסר עוד במשנתנו כי במקרה שכזה היו הבבליים אוכלים את בשר השעיר כשהוא חי, מפני שדעתם יפה. ובענין זה אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: לא בבליים (הבאים מבבל) ממש הם אותם הכהנים, אלא אלכסנדריים (הבאים מאלכסנדריה שבמצרים) הם, ומתוך ששונאין בארץ ישראל את הבבליים — קורין (קוראים) הם אף אותם את האלכסנדריים, הנוהגים מנהג רעבתניים על שם הבבליים.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יוסי אומר: לא בבליים הם אלה הכהנים האוכלים את בשר השעיר כשהוא חי, אלא אלכסנדריים הם. ומתוך ששונאין את הבבליים — קוראין הם אותן על שם בבליים. אמר לו ר' יהודה לר' יוסי, לאחר ששמעו מסביר כך את האמור במשנתנו, בלשון תודה: תנוח עליך דעתך (שתזכה למנוחת הדעת) על שהנחת בדבריך אלה את דעתי, להשמיעני שאין הבבליים עצמם נוהגים כך (שכן היה מוצא משפחתו של ר' יהודה מבבל).

ב משנה אם סידר הכהן את הלחם (לחם הפנים) כמצוותו ביום השבת ואולם לא סידר את הבזיכין בהם הלבונה ביום השבת כמצוותם אלא לאחר השבת, והקטיר את הלבונה שבבזיכין הללו בשבת הבאה, לאחר שהסיר את הלחם מעל שולחן הפנים — פסול הלחם מלהיאכל, שכן הבזיכים שעמו לא היו אתו על השולחן בשבעת הימים שבין שבת לשבת. ומאחר שאין הקטרתם מתירה את הלחם להיאכל, אין חייבין עליהן משום איסור פיגול (אם חשב בשעת הקטרת הבזיכים לאכול את הלחם שלא בזמן אכילתו, למחרת השבת), וכן משום נותר (אם נותר מן הלחם למחרת השבת, ואכלו), וכן משום טמא (אם אכל את הלחם בטומאת הגוף). שאין איסורים אלה נוהגים אלא בהקטרה המתירה את הלחם לאכילה.

ואם סידר את הלחם ואת הבזיכין כמצוותם הראויה, ביום שבת זה, ואולם הקטיר את הלבונה שבבזיכין הללו רק לאחר יום השבת הבא — פסולה היא הקטרה זו, והלחם אינו מותר באכילה (שהרי ביום השבת, לא היתה הקטרת בזיכים), ומשום שהקטרה זו פסולה, אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא.

ואם סידר את הלחם ואת הבזיכין לא ביום השבת עצמו, כמצוותו, אלא לאחר יום השבת, והקטיר את הבזיכין ביום השבת הבא — פסולה היא הקטרה זו, והלחם פסול (שכן לא שהה על שולחן הפנים שבעה ימים, משבת לשבת). כיצד יעשה שלא ייפסלו הלחם והבזיכים שנסדרו למחרת השבת? לא יסלק את הלחם ואת הבזיכים בשבת הקרובה, אלא יניחנה לשבת הבאה לאחר מכן, ונמצא שעבר על הלחם ועל הבזיכים שהות של לפחות שבעה ימים משבת לשבת על שולחן הפנים, והותרו בכך. ומסבירים: מותר להשאיר על השולחן את הלחם והבזיכים מעבר לשבעת ימים, שהרי אפילו היא מונחת על השולחן ימים רבים — אין בכך כלום, ואין זה נפסל.

ג גמרא שנינו בסוף משנתנו שניתן להשאיר על שולחן הפנים את הלחם והבזיכים יותר משבעה ימים, ואפילו ימים רבים, ואין הם נפסלים בכך בלינה. ולבירור ענין זה מביאים: תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת יומא] בתיאור סדר עבודת יום הכיפורים, אמר להם הממונה לכהנים: "צאו ועמדו על מקום גבוה במקדש, וראו משם אם כבר האיר היום והגיע זמן שחיטה" (שכן השחיטה פסולה בלילה). אם כבר הגיע הזמן — הרואה את אור היום אומר: "ברקאי" — הבריק האור. ומעירים כי מתתיא בן שמואל, שהיה הממונה באותו זמן על הפייסות במקדש, היה חולק על דעה זו, ואומר בלשון אחר: "האם האיר פני כל המזרח, עד כדי כך שהוא, האור, נראה אף בחברון" (והוא אור הגדול מ"ברקאי")? ואם אכן כך היה, הוא (הצופה) היה אומר: "הן". ומסבירים:

למה הוצרכו חכמים לכך, להתקין שיעלה צופה ויבדוק היטב אם האיר היום, שהרי הוא לכאורה דבר הנראה לעין בכל מקום? — משום שפעם אחת אירע שעלה מאור הלבנה, ודימו (חשבו בטעות) שהאיר המזרח בזריחת השמש, ושחטו את קרבן התמיד לפני זמנו. וכשגילו שהיה זה עדיין לילה, ונשחט התמיד בלילה, ונפסל בכך — הוציאוהו לבית השריפה, כדין הקדשים שנפסלו. וכדי להמנע מטעות כגון זו, תיקנו חכמים שלעולם יהיו בודקים היטב אם זרחה כבר השמש.

ולאחר שהיו מודיעים על תחילת היום, הורידו את הכהן הגדול לבית הטבילה קודם שיתחיל בעבודת היום. ומסבירים את עניינה של הטבילה לכהנים העובדים במקדש, זה הכלל היה נוהג במקדש: כל המסיך את רגליו (עושה צרכים גדולים) — הריהו טעון טבילה לאחר מכן, וכל המטיל מים (עושה צרכים קטנים) — הריהו טעון קדוש (רחיצת) ידים ורגלים לאחר מכן.

ובענין ההלכה ששנינו במשנה כי קרבן התמיד שנשחט לפני עלות השחר פסול וצריך לשורפו, תני אבוה [שנה אביו] של ר' אבין בברייתא: לא זו בלבד אמרו חכמים שכך היא הלכה בשחיטת קרבן בהמה בלילה, אלא אפילו עולת העוף שנמלקה בלילה ולא ביום, ומנחה שנקמצה בלילה ולא ביום — פסולות הן, ותצא לבית השריפה. שלענין זה, דין המליקה בעוף והקמיצה במנחה כדין השחיטה בבהמה.

ושואלים על הלכה זו שבברייתא: בשלמא [נניח] עולת העוף שנמלקה בלילה ולא ביום, הריהי נשרפת — משום שכבר נמלקה עולת העוף, ומעתה לא אפשר שוב לאהדורה [להחזירה] למצבה הקודם, שקודם מליקתה. וכיון שנפסלה במליקת לילה, הריהי נשרפת. אלא מנחה שנקמצה בלילה, מדוע הריהי נשרפת, והרי אפשר דמהדר [שיחזיר] הכהן את הקומץ שנקמץ בלילה לדוכתיה [למקומו] הקודם במנחה (שעדיין קיימת היא, שהרי לא הוקטר הקומץ) ויחזור וקמיץ ביממא [ויקמוץ ביום]!

ואומרים: הוא אביו של ר' אבין זה שתני לה [שנה אותה, את הברייתא הזו], והוא זה שאמר לה [אותה, את התשובה לשאלה זו]: אף הקמיצה שנעשתה בלילה אינה ניתנת שוב לתיקון, משום שכלי שרת מקדשין את הדברים הניתנים בהם אף שלא בזמנן הראוי. ולכך, כיון שהניח את הקומץ בכלי שרת המיוחד לו, אף שהיה זה בלילה ושלא בזמן הראוי — התקדש הקומץ, ואי אפשר להחזירו שוב למנחה, ולקומצה פעם נוספת.

מיתיבי [מקשים] על כלל זה ממה ששנינו ככלל: כל קרבן הקרב ביום — הריהו קדוש (מתקדש) ביום, וכל קרבן הקרב בלילה — אינו נעשה קדוש אלא בלילה. וכל קרבן הקרב בין ביום ובין בלילה — נעשה קדוש בין ביום ובין בלילה.

ומתוך מה ששנינו כאן כי כל הקרב ביום הריהו קדוש ביום, יש לדייק: ביום — אין [כן] הריהו מתקדש, ואילו בלילה, שאין הוא זמנו הראוי — הוא לא מתקדש. הרי שכלי שרת אינם מקדשים את הדברים הניתנים בהם שלא בזמנם! ומשיבים: אמנם הדבר הניתן בכלי שרת שלא בזמנו אינו קדוש, ואולם הכוונה היא שהוא לא התקדש לענין ליקרב על גבי המזבח, אבל הריהו קדוש לענין ליפסל בפסולי המוקדשים (כגון ביציאה אל מחוץ לתחום המקדש). ולכך אף הקומץ שנקמץ בלילה, התקדש לענין זה ששוב אי אפשר להחזירו למנחה על מנת לקומצה שנית, ולכך דינו בשריפה.

מותיב [מקשה] על כך ר' זירא ממה ששנינו במשנתנו, שאם סידר את הלחם ואת הבזיכין שלא בזמנו בשבת אלא אחר השבת, והקטיר את הבזיכין בשבת הבאה — הריהי פסולה. כיצד יעשה? יניחנה לשבת הבאה, וטעם ההיתר לכך: שכן אפילו היא מונחת על השלחן ימים רבים — אין בכך כלום, שאין הלחם נפסל בכך בלינה.

ומעתה יש לשאול: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שכלי שרת מקדשין אף את הדברים שניתנו בהם שלא בזמנן הראוי ליפסל — אף הלחם הניתן על שולחן הפנים שלא בזמנו ליקדוש [שיתקדש] בכך, ומעתה ליפסול [שיפסל] בלינה!

אמר רבה על שאלתו זו של ר' זירא: מאן דקא מותיב [מי שהוא מקשה] שאלה זו — שפיר קא מותיב [יפה הוא מקשה], משום שהקושיה נראית, ואולם אבוה [אביו] של ר' אבין נמי [גם כן] לא מדעתו אמר כך אלא מתניתא קאמר [ברייתא הוא אומר, מביא], ואין זה אם כן שאלה על דבריו אלא על הברייתא, ויש ליישב את הסתירה בינה לבין האמור במשנתנו באופן זה: התנא בברייתא שהביא אביו של ר' אבין קסבר [סבור הוא] כי לילה לענין דבר שצריך להיעשות ביום, אף שהוא טרם זמנו אין נחשב למחוסר זמן, משום שהלילה והיום שלאחריו נחשבים כיחידה אחת. ולכן כלי שרת מקדשים את הקומץ הנקמץ בלילה (לענין שיפסל בפסולי המוקדשים). ואולם בהלכה הא [זו] שבמשנתנו מדובר באופן ששהו הלחמים על שולחן הפנים כמה ימים טרם זמנם, שהרי זמנם הוא שבת וכשהונחו ביום ראשון הרי זמנם הוא השבת הבאה, וכל אותם הימים עד לשבת הם טרם זמנו — ובאופן זה נחשבים הם כמחוסרין זמן, ואין כלי שרת מקדשם, ולכך אין הם נפסלים בלינה.

ושואלים על רבא: סוף סוף

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

within it. And lest you say: Just as the opening of Gehenna is narrow, so too, all of Gehenna is narrow, the verse states: “For Gehenna has been arranged of old, it has been prepared even for the king, deep and large, its pile is fire and much wood, the breath of the Lord kindles it like a stream of brimstone” (Isaiah 30:33).

And lest you say that Gehenna is prepared only for ordinary people, but it is not prepared for important individuals such as a king, the verse states: “It has been prepared even for the king.” And lest you say there is no wood in Gehenna, the verse states: “Its pile is fire and much wood.” And lest you say that this, i.e., escaping Gehenna, is the only reward for Torah study, the verse states: “And that which is set on your table is full of fatness” (Job 36:16). This indicates that one who obeys God and turns from the paths of death to the paths of life is not only saved from Gehenna, he also attains tranquility and prosperity.

§ The mishna states: If Yom Kippur occurs on Shabbat, the loaves are distributed on Saturday night. If Yom Kippur occurs on Friday, the goat sin offering of Yom Kippur is eaten Friday night, on Shabbat. Since there was no possibility of cooking the meat, the Babylonian priests would eat it raw. The Gemara notes: Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: These priests are not actually Babylonians. Rather, they are Alexandrians, i.e., priests who came from Egypt. But since the Jews of Eretz Yisrael hate the Jewish Babylonians, they would call the gluttonous Alexandrians by the name Babylonians.

This interpretation of the mishna is also taught in a baraita: Rabbi Yosei says: These priests are not actually Babylonians. Rather, they are Alexandrians. But since the Jews of Eretz Yisrael hate the Babylonians, they would call the gluttonous Alexandrians by the name Babylonians. Rabbi Yehuda, whose family originated from Babylonia, said to Rabbi Yosei, after hearing this explanation: May your mind be at ease, because you have put my mind at ease.

MISHNA: If one arranged the bread on the Table on Shabbat but arranged the bowls of frankincense only after Shabbat, then if he subsequently burned the frankincense placed in the bowls on the following Shabbat, the loaves are unfit for consumption, since the frankincense had not been on the Table for the entire week. Since the burning of the frankincense did not render the loaves permitted for consumption, one is not ever liable for eating them due to violation of the prohibitions of piggul or notar, or for partaking of the shewbread when one is ritually impure. One violates these prohibitions only if the frankincense is burned in a manner that permits consumption of the shewbread.

If one arranged the bread and the bowls of frankincense on Shabbat but then burned the frankincense that was in the bowls after the following Shabbat, that burning of the frankincense is not valid and the shewbread is unfit for consumption. And since the frankincense was not burned in a manner that permits consumption of the shewbread, one is not ever liable for eating them due to violation of the prohibitions of piggul or notar, or for partaking of the shewbread when one is ritually impure.

If one arranged the bread and the bowls of frankincense after Shabbat and burned the frankincense that was in the bowls on the subsequent Shabbat, the burning of the frankincense is not valid and the shewbread is unfit for consumption. How should one act to prevent the shewbread from being rendered unfit? One should not remove the shewbread and frankincense from the Table on the subsequent Shabbat. Rather, he should leave it on the Table until the following Shabbat, so that it remains on the Table for a full week from Shabbat to Shabbat. It is permitted to leave the bread and frankincense on the Table beyond seven days, as even if it is on the Table for many days there is nothing wrong with that, i.e., it is not rendered unfit.

GEMARA: We learned in a mishna there (Yoma 28a) with regard to the Yom Kippur service in the Temple: The appointed priest said to the other priests: Go out and stand on a high point in the Temple and see if it is day and the time for slaughtering the daily offering has arrived, as one may not slaughter offerings at night. If the time has arrived, the observer says: There is light [barkai]. Mattitya ben Shmuel maintained that one should wait until greater light is observed. Therefore, when he was the appointed priest, he would say: Is the entire eastern sky illuminated, even to Hebron? And the observer would say: Yes.

The mishna asks: And why did they need to institute this, to send someone to observe the first light from a high place? The mishna explains that this was deemed necessary because once, the light of the moon rose and the priests imagined that the eastern sky was illuminated with sunlight. They then slaughtered the daily offering, and when they realized that it had been slaughtered too early they had to take it out to the place designated for burning and burn it. In order to prevent similar errors in the future, the Sages instituted that they should carefully assess the situation and ensure that day has begun before slaughtering the daily offering.

The mishna continues: Once the daylight was observed on Yom Kippur, the priests led the High Priest down to the Hall of Immersion. The mishna comments: This was the principle in the Temple: Anyone who covers his legs, a euphemism for defecating, requires immersion afterward; and anyone who urinates requires sanctification of hands and feet with water from the Basin afterward.

The father of Rabbi Avin teaches a baraita: Not only in this case, with regard to slaughtering the daily offering, did the Sages say that if it is performed at night it is disqualified, but even in the case of a bird burnt offering whose nape was pinched at night, and in the case of a meal offering from which a handful was removed at night, the offering is disqualified and must be taken out to the place designated for burning.

The Gemara asks: Granted, a bird burnt offering is disqualified if pinched at night, as it cannot be restored to its former state. But in the case of a meal offering whose handful was removed at night, why is it burned? It is possible to remedy the situation, as the priest can restore the handful to its original place and then remove a handful from the meal offering once again during the day.

The Gemara replies that the father of Rabbi Avin teaches the baraita and he says its explanation: Service vessels sanctify their contents even when those contents are not placed in the vessel at the appointed time for that service. Once the handful is placed in the service vessel it acquires the sanctity inherent to the handful and the situation can no longer be remedied.

The Gemara raises an objection from a baraita. Any offering that is sacrificed during the day is consecrated by a service vessel only during the day, and any offering that is sacrificed at night is consecrated by a service vessel only at night, and any offering that is sacrificed both during the day and at night is consecrated both during the day and at night.

The baraita teaches that any offering that is sacrificed during the day is consecrated during the day, from which one can infer that during the day, yes, it is consecrated, but it is not consecrated at night. This indicates that the handful of the meal offering is not consecrated at night, contrary to the explanation of Rabbi Avin’s father. The Gemara answers: When an offering is placed in a service vessel not at the appointed time, the contents are not sufficiently consecrated to be sacrificed on the altar, but they are sufficiently consecrated to be disqualified.

Rabbi Zeira raises an objection from the mishna: If one arranged the bread and the bowls of frankincense after Shabbat and burned the frankincense that was in the bowls on the subsequent Shabbat, the burning of the frankincense is not valid and the shewbread is unfit for consumption. How should one act to prevent the shewbread from being rendered unfit? One should not remove the shewbread on the subsequent Shabbat. Rather, he should leave it on the Table until the following Shabbat, so that it remains on the Table for a full week from Shabbat to Shabbat. It is permitted to leave the bread and frankincense on the Table beyond seven days, as even if it is on the Table for many days there is nothing wrong with that, i.e., it is not rendered unfit.

Rabbi Zeira explains: And if it enters your mind to say that service vessels sanctify their contents to the extent that those contents are disqualified even when they are not placed in the vessel at the appointed time, then even if the shewbread is arranged after Shabbat it should be sanctified by the Table and subsequently disqualified by being left overnight.

Rabba said: The one who raises the objection, Rabbi Zeira, raises the objection well. Nevertheless, the father of Rabbi Avin is also stating a baraita, and the difficulty must therefore be resolved. Rabba explains: The tanna of the baraita cited by Rabbi Avin’s father maintains that in the case of a rite that should be performed during the day, if it is performed during the preceding night it is not considered a rite whose time has not yet arrived, as the night and day are considered a single unit. Therefore, if one places the handful in a service vessel at night the service vessel sanctifies the handful, and since the rite is not valid the offering is disqualified. But if a rite is performed several days earlier it is considered a rite whose time has not yet arrived. Therefore, the Table does not sanctify shewbread that is placed on it on any day except Shabbat.

The Gemara asks: Ultimately,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושמא תאמר למלך לא הוכנה. כלומר לת"ח שסרח ולא יראה גיהנם:

ת"ל גם היא למלך הוכן. משום הכי קרי לת"ח מלך דעוסק בתורה דכתיב בה בי מלכים ימלוכו:

ושמא תאמר זו היא שכרה. של תורה שמסיתין אותו מפי צר שמצילין אותו מגיהנם אבל שכר טוב אין לו. ת"ל ונחת שלחנך מלא דשן:

חל יוה"כ להיות ע"ש שעיר של יוה"כ של מוסף נאכל לערב כשהוא חי. שאי אפשר לבשלו בשבת והכהנים הבבליים אוכלין אותו חי שדעתן יפה שאינן אניני הדעת:

לא בבליים הן. שאוכלין אותו חי שדעתן יפה שאינן אניני הדעת אלא אלכסנדריים היו ומתוך שכהני ארץ ישראל שונאין את הבבליים תולין את הגנאי של אכילת חי בבבליים:

א"ל ר' יהודה. לפי שהיה מבבל תנוח דעתך:

סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין לאחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת הבאה פסולה. שהרי לא היו הבזיכין על השלחן משבת לשבת מעת לעת. ואין חייבין עליהם. על הלחם:

לא משום פגול. שאם חשב בשעת הקטרת בזיכין לאוכלן חוץ לזמן אין בהן משום פגול:

ולא משום נותר ולא משום טומאה. אם אכלן בטומאה משום דלא קרב המתיר במצותו. וכן אם הקטיר את הבזיכין לאחר השבת שלא היו על השלחן אלא יום א' פסול ואין חייבין וכו'. סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת פסולה. דלא היה על השלחן ח' ימים:

כיצד יעשה. ויהיה כשרה:

יניח הבזיכין והלחם עד לשבת אחרת. הבאה כדי שיהו ח' ימים שלמים על השלחן מן השבת לשבת שאפי' הן על השלחן הלחם והבזיכין י"ג ימים אין בכך כלום ולא נפסלין:

בורקי. כלומר עלה ברק השחר:

מתיא בן שמואל אמר כך היה אומר הרואה האיר פני כל המזרח וקאמר ליה האי דקאי אארעא עד שבחברון כלומר יכול אתה לראות חברון כאור היום והוא אומר הין:

הורידו כ"ג לבית הטבילה. פעם אחרת משום דזה הכלל היה במקדש שכל המסיך רגליו טעון טבילה ואי אפשר דאינו מסיך בלילה ואותה טבילה^א)עי' יומא (דף כט) דמפרש בגמ' דהך והורידו כ"ג וכו' לא קאי ארישא כלל וצ"ע. שטבל אח"כ קודם עמוד השחר לא היה טבילה (הואיל ועשה עבודה פסולה לפי שנראה כאילו עשאה לשום עבודה פסולה) לפיכך הצריכוהו טבילה אחרת:

לא זו בלבד התמיד אם נשחט קודם היום אלא אפי' וכו':

משום דלא אפשר להדורה. אחר שנמלקה ומתה הילכך תצא לבית השרפה:

אלא מנחה אפשר וכו':

כלי שרת מקדשין הקומץ אפילו שלא בזמנו בלילה הילכך תצא לשרפה:

קרב בלילה כגון שמן למנורה:

מאי דקא מותיב שפיר קא מותיב דאי ס"ד כלי שרת מקדשין שלא בזמנן [ליפסל] לקדש האי לחם קודם השבת וליפסל דשלא [בזמנו] כמצותו הוא:

הא דתני אבוהא דר' אבין ודאי מתניתא היא ומתרצתא היא דמתן קומץ בכלי שרת מקדשין שלא בזמנו ליפסל. (ואמאי) [ומשו"ה] מקדש ליפסל דלילה אין מחוסר זמן. דלילה מיומא חדא הוא אלא שהקרבה ביום דכתיב ביום צוותו אבל לענין איקדושי למיפסל ליליא נמי מקדש דלילה ויום חד הוא:

ימים מחוסרין זמן. כלומר אותן ימים מאחר בשבת ועד שבת שהקדימו לחם הפנים שלא הניחו כהלכתו ביום השבת מחוסרין זמן הן שאין השלחן מקדש באותן הימים כלל אפי' לאיפסולי דכל מוקדם מחוסר זמן הוא:

וכיון דאמרת דלילה אין מחוסר זמן הוא:

ואמר וש"ת כשם שפיה צר כך כולה צרה ת"ל העמיק הרחיב כו'. זה המקרא אינו כתוב בהאי ענינא בספר איוב אלא דהכי כתיב בהאי קרא מפי צר רחב לא מוצק תחתיה ונחת גו' אלא בספר ישעיה הוא דכתיב כי ערוך מאתמול תפתה העמיק הרחיב מדורתה והא דמפסיק בדרש זה במקרא דספר איוב משום דהכא כתוב דפיה של גיהנם צר רחב לא מוצק תחתיה דהיינו שתחתיה הוא רחב ולא צר כמו פיה כדי שיהא עשן הרבה צבור בתוכה ואהא מייתי ראיה מקרא דספר ישעיה דכתיב גבי גיהנם העמיק הרחיב גו' ואגב דמייתי ליה דרש לה לכולה קרא גבי לגיהנם:

וש"ת למלך לא הוכנה כו'. ופרש"י למלך לת"ח הפורש מן התורה כו' ע"ש והוא דחוק דהיכן הוזכר שפירש מן התורה ורש"י בספר ישעיה פירש למלך סנחריב גם זה דחוק מ"ש מלך אומות משאר ונראה לפרש דישעיה ניבא כן מאחז מלך יהודה אלא ברא מזכה אבא שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים כדי שיהיה לו כפרה כדאמרינן פרק מקום שנהגו. ואמר שמא תאמר אין בה עצים ת"ל כו'. ר"ל אין עצים הרבה וכשיכלה העץ תכבה האש ת"ל מדורתה עצים ואש הרבה ושמא תאמר זה שכרה כו' עיין פירש"י:

תד"ה ששונאין. אע"ג דמצוה קעבדי של"י לידי נותר. מדל"ק דמקיימי מ"ע דואכלו אותם. משמע דבאמת לא מקיימי באכילה כזו דהיא שלא כדרך אכילתן. ואע"ג דאצלן היא דרך אכילה לא מהני. עי' מל"מ פ"ה מהל' יסה"ת ה"ח. ונפשט ספיקו שם בד"ה יש לחקור. וכן הכריע השעה"מ שם בראיות נכוחות. ולפ"ז מה שסיימו התוס' לפי שהרגילו כו' בכה"ש ומחזי כרעבתנותא. עדיפא הל"ל דלא מקיימי המ"ע:

ד"ה פסול (בסופו). הואיל ולן הלחם בלא בזיכין. לכאורה אינו מובן. והרע"ב השמיטם. וכן בד"ח נמחקו ברש"י תיבות אלו כאשר הביא הצ"ק. אולם לדעתי רמז לנו בזה לתרץ קושיא והוא דבזבחים (פז) לשלחן מדמינן לה כו'. דמשמע להדיא דעל השלחן אינן נפסלין בלינה וכמש"כ התוס' שם דמשום דנסדר כהלכתו לא מיפסל בלינה. ולכן כתב רש"י דהכא שאני הואיל ולן כו' ור"ל דדוקא כשהוא כהלכתו עם הבזיכין לא נפסל בלינה. ובזה מתורץ התימה שבתוס' שם בסה"ד. דכיון דנסדר שלא בזמנו הוה שלא כהלכתו ונכון בס"ד. ובא ואחוך עוד כוונה נאותה בפרש"י דבבבא השניה בסידר אה"ל ואה"ב בשבת (כהלכתו) והקטיר אה"ב לאחה"ש פי' ז"ל למחר (והרע"ב השמיטו) משום דק"ל דאם נפרש דר"ל לאחר שבת שניה. אמאי פסולה וא"ח עליהן כו' כיון דעל השולחן א"נ בלינה (ובאמת לא מצינו בתורה מפורש שתקבע זמן הקטרת הבזיכין בשבת דוקא רק ממשמעות שצותה ביום השבת ביוה"ש יערכנו שמעינן דאז מסלקין את הישנה ומקטירין אה"ב. ועתה נתגלה לנו בעז"ה מש"כ התוס' בזבחים שם דע"כ שום פסוק יש עד"ז שאינו נפסל כי נסדר כהלכתו). לכן השכיל לפרש דר"ל למחר דהוי מח"ז. ובזה א"ש גם התוספתא (אשר העיר עליה התוי"ט) דשם איתא בבבא זו דחייבין עליהן משום פיגול כו'. דהתם ר"ל דהקטירן לאח"ש השניה. ומה שאמר שם פסולה אפשר דהוא מדרבנן. וברמב"ם נראה דט"ס הוא מש"כ בין לאח"ש זו. ולא נצטרך למה שנדחק הכ"מ ליישב הא דלא קרב המתיר כמצותו:

גמרא כל הקרב ביום קדוש ביום בלילה קדוש בין ביום ובין בלילה. כצ"ל ושבינתיים מיותר וכן בתמורה ליתא וכן הגיה הב"ח ביומא:

רש"י ד"ה מתתי'. שלפיכך היה אומר עד שבחברון ביוה"כ כו'. וכן העתיקו התוס'. ותימה דהרי בכל השנה ג"כ היה אומר עד שבחברון כדאיתא בתמיד פ"ג מ"ב. ובירושלמי ראיתי וליתא שם מלת ביוה"כ. ובודאי ט"ס הוא ברש"י ותוס':

מִגֵּיהִנֹּם שֶׁפִּיהָ צָר, שֶׁעֲשָׁנָהּ צָבוּר בְּתוֹכָהּ (ישעיהו ל, לג). נראה מלאה עשן כדי שיהיו נידונין בעשן על אשר דבקו בשלשה קליפות שהם נָחָשׁ שָׂרָף עַקְרָב דראשי תיבות שלהם 'עָשָׁן' ולכן ראש גיהנם גימ"ל אשר מלואו הוא 'מיל' שהוא שיעור הקטן של מהלך האדם כי יש שיעור שעה ויש פרסה ויש מהלך יום ויש מהלך שבוע ויש מהלך חודש ויש מהלך שנה ונרמז בראש אותיות 'גֵּיהִנֹּם' שיעור מיל שהוא מהלך הקטן לרמוז שפתחה צר וקטן.
ואמר עוד 'וְשֶׁמָּא תֹּאמַר כְּשֵׁם שֶׁפִּיהָ צָר כָּךְ כֻּלָּה צָרָה?' ובזה יהיה הרוחה לרשעים הנידונין בה שיהיה כל אחד גופו מגין על גופו של חבירו מחמת שהם דבוקים זה בזה ואין האש שולט בכל צדדין שלהם תַּלְמוּד לוֹמַר 'הֶעְמִיק הִרְחִב' (ישעיהו ל, לג) שהיא רחבה מבפנים שכל אחד שומר במקום פנוי לעצמו שאז האש דולקת בו מכל צדדיו ואין לו דבר המגין בעדו.
'וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לַמֶּלֶךְ לֹא הוּכָנָה' כלומר למלך של תורה כמו אלישע אחר דאמרו עליו מתחלה לא מידן לדון ליה בגיהנם מפני שעסק בתורה ולא יתי לגן עדן מפני שחטא ויצא לתרבות רעה תַּלְמוּד לוֹמַר 'גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן' (ישעיהו ל, לג) כאשר עשה רבי מאיר ע"ה שבקש דיתי אלישע אחר לגיהנם כדי שיתכפר לו.
'וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֵין בָּהּ עֵצִים' פירוש גיהנם של אלישע אחר וכיוצא בו אין בה גחלים הנעשים משריפת עצים מפני שהם עסקו בתורה שנמשלה לעץ ולאש דכתיב עֵץ חַיִּים הִיא (משלי ג, יח) ולכן אין ראוי שיהיו נדונים בגיהנם של גחלי אש הנעשים מן עצים אלא יהיו נדונים בגיהנם של עשן בלבד וכמו שאמר רבי מאיר שיצא עשן מקברו של אחר שהוא הוכחה שנידון בגהינם של עשן תַּלְמוּד לוֹמַר 'מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה' (ישעיהו ל, לג) פירוש גהינם של זה שהיה חכם בתורה בהיותו בעולם הזה יש בה גחלי אש ומדורתה עצים אף על פי שעסק בתורה שנמשלה לאש ונמשלה לעצים.
'וְשֶׁמָּא תֹּאמַר זֶה שְׂכָרָהּ' של תורה זו של אלישע אחר וכיוצא בו שהועיל לו ליכנס לגיהנם בשביל כפרה ולא תועיל להכניסו לגן עדן גילוי עריות לישב במקום הראוי לבעלי תורה על שלחן הצדיקים וחכמים חביריו תַּלְמוּד לוֹמַר 'וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן' (איוב לו, טז) שישב על שלחן הגדול והעצום עם גדולי חכמי ישראל ולא ישב במדרגה קטנה שבגן עדן.
ונראה לי בס"ד לרמוז בפסוק זה דאמר 'וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן' דשם הוי־ה דמלוי ע"ב ושם הוי־ה דמלוי ס"ג שהם סוד חו"ב [חכמה ובינה] עולים מספר קפ"ד ומספר קס"ו ברבוע הנקרא אחוריים ושניהם המה מספר ש"ן [184+166= 350] ומשם יהיה השפעה גדולה מאד. וידוע דבתורה יש ארבעה חלקים שהם 'פשט רמז דרש וסוד' וכל חלק נקרא קרן לשון אור כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג) וכתיב וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ (חבקוק ג, ד) ואמר קַרְנַיִם לשון רבים מפני שיש בתורה ד' חלקים וכל חלק נקרא קרן שהוא רצונו לומר אור נמצא הם ד' פעמים קרן ולכן בזכות לימוד כל חלק מארבעה חלקים הנזכר שנקרא קרן ימשך שפע מן שמות קפ"ד וקס"ו שהם מספר ש"ן כמנין קרן [350] ונמצא בזכות לימוד ד' חלקים שלומדים החכמים בתורה ימשך להם ד' פעמים ש"ן וזהו שנאמר 'וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן' כלומר ד' שן דזה קאי על שלחן תלמידי חכמים.

"וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד", זֶה הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מִשָּׁנָה לְשָׁנָה (דברים כח, סו). נראה לפרש בס"ד דבר זה נרמז בפסוק זה כי נֶּגֶד אותיות חַיִּים באלפא ביתא יש אותיות טי"ת כ"ף כ"ף נו"ן אשר במלואם עולה מספר תשכ"ה [725] כמנין 'דְּאָגָה שָׁנָה בְּשָׁנָה' [725] וזהו שנאמר 'חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד' רצונו לומר באותיות שהם נֶּגֶד אותיות חַיִּים שם רמוז עניינך ומצבך בזה שיהיה לך דאגה שנה בשנה כי תדאג בשנה זו על שנה האחרת הבאה שאינך יודע אם יהיה לך מעות לשנה הבאה לקנות תבואה וכמו שפירש רש"י ז"ל.
ואומרו 'וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם' זֶה הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, נמצא זה בכל ערב שבת שהוא יום ששי דואג על לחם ששה ימים שהם יום שבת וחמשה ימי השבוע עד יום שישי ולא עד בכלל ונרמז זה בכתוב 'וּפָחַדְתָּ לַיְלָה' הוא ליל ערב שבת על וא"ו ימים כי ביום ששי צריך להביא לחם ששה ימים מיום שבת עד יום שישי הבא ובליל ערב שבת דואג אם ימצא בידו מחר שהוא ערב שבת לחם ששה ימים וזהו 'לַיְלָה וְיוֹמָם' קרי ביה לילה וא"ו 'יוֹמָם'.
ומה שאמר 'וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ' זֶה הַסּוֹמֵךְ עַל הַפַּלְטֵר לקחת ממנו בבוקר דבר יום ביומו נמצא בכל ימיו דואג בכל לילה שמא למחר לא יהיה לו מעות לקנות בהם מן הפלטר או שמא הפלטר לא יאפה בו ביום.

למלך לא הוכנה. לתלמיד שפירש מן התורה לא הוכנה גיהנם שלא יהא נידון בה. מלך קרי לתלמיד חכם דכתיב (משלי ח) בי מלכים ימלוכו: שמא תאמר זהו שכרה של תורה. שמצלת מגיהנם אבל שכר אחר אין לה: ומתוך ששונאין חכמי ארץ ישראל את הבבליים. קורין את האלכסנדריים שעושין מנהג רעבתנות על שם בבליים: אלכסנדריים. של מצרים: משפחת רבי יהודה מבבל היתה לפיכך שמח בדברי ר' יוסי: מתני' פסול. דמחוסר זמן הוא שלא היה על השלחן אלא ששה ימים והכא אי אפשר לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת קידשו שלחן ושוב אין יכול להשהותן אלא עד שבת ראשונה דמיפסיל בלינה (הואיל ולן הלחם בלא בזיכין): משום פיגול. אם הקטירן על מנת לאכול מן הלחם למחר אינו פיגול שלא קרב המתיר כמצותו: ולא משום נותר. שאין נותר חל על הלחם שהרי אין ראוי לאכילה: וטמא. האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת כדאמר בהקומץ [רבה] (לעיל דף כה:) הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה וזה לא ניתר לטהורים מעולם דבזיכין הוו מתירין דידיה ולא קרבו כהילכתן: לאחר שבת. למחר: יניחנו לשבת הבאה. ויעמוד שבועיים על השולחן דכיון דלא נסדר בשבת אין שולחן מקדשו עד השבת הילכך לא מיפסל בלינה למוצאי שבת: גמ' זמן השחיטה. אם האיר היום לשחוט את התמיד: ברקאי. האיר היום כמו (תהלים צז) האירו ברקיו תבל: מתתיא בן שמואל. היה ממונה על כך כדאמר בשקלים (דף ז:) שהיה ממונה על הפייסות והיינו פייסות שמפייסין כשהאיר היום מי שוחט ומי זורק וכשהוא שואל אם הגיע זמן שחיטה אומר לאותו שעל הגג אמור אם האיר פני כל המזרח והוא אומר לו הן ובתלמוד ירושלמי נמצא שלפיכך היה אומר עד שבחברון ביום הכפורים כדי להזכיר ישיני חברון: ולמה הוצרכו לכך. לעלות לגג ולראות אם האיר היום: ודימו. סבורים היו: והוציאו לבית השריפה. שפסול היה לפי שנשחט בלילה דכתיב (ויקרא יט) ביום זבחכם ביום בעי לזבוח: והורידו כ''ג כו'. מפרש בסדר יומא בפרק שלישי (דף כט.) היכא קאי: מיסך רגליו. גדולים שהלך לבית הכסא: לא זו בלבד. תמיד שנשחט בלילה יוצא לבית השריפה: אלא אפילו עולת העוף ומנחה. דלאו קרבן חשוב הוא דאין באין בציבור אם נעשו בלילה יצאו לבית השריפה: מקדשין. וזה שקמץ ונתן קומץ בכלי אע''ג דלילה לאו זמן קידוש הוא מקדש ליה כלי ושוב אי אפשר לערבו בשירים ולחזור ולקמוץ שכבר נתקדש זה לשם קומץ: כל הקרב ביום. כגון סתם קרבנות: קדוש ביום. שאם נתנו בכלי שרת ביום כלי שרת מקדשו: בלילה. כגון מנחת נסכים: וקומץ קרב ביממא. מביום צוותו: ליפסל. כגון בלינה ומחוסר כפורים וכגון הכא דתו לא אפשר לאהדורי ונפסל במחוסר זמן: ליקדוש. מאחד בשבת וכי מטי אידך דחד בשבת ליפסל בלינה למוצאי אחד בשבת שהרי שהה יותר משמנה ימים: ואבוה דרבי אבא נמי מתני' קאמר. ולאו מדעתיה דנפשיה הילכך ליכא למימר בדותא היא ומבעיא לן לתרוצינהו: קסבר. תנא דר' אבין לילה אין מחוסר זמן דהלילה הולך אחר היום הילכך מקדש ליה כלי שרת לקומץ דזמנו הוא אלא שאין עבודת לילה כשירה: [אבל ימים] מחוסר זמן. דימים הוי מחוסר זמן הילכך לחם הנסדר באחד בשבת לא מקדש ליה לאיפסולי דאכתי כמה ימים יש עד זמנו:

ששונאין את הבבליים. כדאשכחנא בפ''ק דיומא (דף ט:) דאמר א''ל ר''ש בן לקיש לרבי אלעזר אלהא דישראל סנינא לכו לפי שלא עלו בימי עזרא ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלין את השעירים חיים אע''ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים דמיחזי כרעבתנותא: אמר להם הממונה. ביומא (דף כח.) פירש בקונטרס דממונה הוא הסגן וקשה דאם כן הוה ליה למיחשביה בהדי דברים דחשיב בירושלמי דיומא שהסגן משמש אומר לו אישי כ''ג הגבה שמאלך הסגן בימינו וראש בית אב בשמאלו והניף הסגן בסודרים ואחז הסגן בימינו והעלהו לא היה מתמנה להיות כהן גדול עד שנעשה סגן אלא ממונה אחר היה ושמא היה ממונה על הפייסות דמיקרי ממונה סתם כדתנן פרק שני דיומא (דף כב.) אומר להם הצביעו: מתתיא בן שמואל אומר (אם) האיר פני המזרח. מתתיא בן שמואל היה ממונה על כך כדאמר בשקלים (דף ז:) מתתיא בן שמואל היה ממונה על הפייסות והיינו הפייסות שכשהאיר היום היו מפייסין מי שוחט מי זורק וכשהוא שואל אם הגיע זמן אומר לאותו שעולה על הגג אמור אם האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר לו הן ובתלמוד ירושלמי נמצא שלפיכך אומר לו ביום הכפורים עד שבחברון כדי להזכיר ישיני חברון כך פי' בקונטר' ומה שכתוב בספרים בפ' אמר להן הממונה (יומא דף כח:) מתתיא בן שמואל אומר ממונה על הפייסות אומר כו' ליתא אלא אומר ה''ר מאיר דה''ג מתתיא בן שמואל ממונה על הפייסות אומר שהוא עצמו ממונה על כך והתם מפרש מי אומר כן: אלא אפי' עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה. רבותא היא מהני אע''ג דלאו בכלל ביום זבחכם נינהו קמ''ל דנפקי מביום צוותו כדמפרש במגילה (דף כ:) ומשום קודם התמיד לא מיפסלא דהיינו למצוה בעלמא כדאמרי' בפ' התכלת (לעיל דף מט:) ומשום פסול לינה נמי לא דלאלתר שרפו אפי' קודם עמוד השחר ומיהו אי אפשר לומר כן דהא פריך ניהדר קומץ לדוכתיה ולקמציה ביממא ומשני כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ומיפסיל משום לינה אלמא לא מיפסיל קמיצה ואי אפשר לשרוף עד אחר עמוד השחר שיפסל בלינה ונקמצה לאו דוקא אלא אפילו לא נקמצה נמי כדתנן בפרק שני דמעילה (דף ט.): בלילה. פי' בקונטרס כגון מנחת נסכים ויש מפרשים הטבת נרות לא שייך על זה לשון קרב:

דף ק - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד