דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קא - ב

ושור הנסקל שנגמר דינו על שהרג את האדם או ששכב עם אדם, ונאסר בהנאה ושוב שחטו, [1] ועגלה ערופה ששחטה לאחר שנאסרה בהנאה, וצפורי מצורע [שהוא מביא לטהרתו] ששחטן, [2] ופטר חמור ששחטו ישראל והוא מפרכס ואינו נבילה, [3] ובשר שנתבשל בחלב -

אף שכל אלו אסורים בהנאה, הרי כולם מטמאין טומאת אוכלין.

רבי שמעון אומר:

כולן אין מטמאין טומאת אוכלין כיון שנאסרו בהנאה, כדמפרש טעמא ואזיל.

ומודה רבי שמעון בבשר בחלב - אף על פי שהוא עכשיו אסור בהנאה - שהוא מטמא טומאת אוכלין, הואיל והיתה לו כבר שעת הכושר לקבל טומאה לפני שנאסר משום בשר בחלב; מה שאין כן בכל השאר, שמעולם לא היתה להם שעה שהיו ראויים לקבל טומאה. [4]

ואמר רב אסי אמר רבי יוחנן:

מאי טעמא דרבי שמעון, משום שנאמר [ויקרא יא לט]:

"מכל האוכל אשר יאכל... יטמא [אם נגע בו שרץ] ", ולכך אמר הכתוב "אשר יאכל" כדי ללמד:

אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים [לגוי] קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ומשום שהנאתו אסורה עליך, אינו קרוי אוכל, ואינו מקבל טומאה כשאר אוכל. [5] ועל פי זה מבארת הגמרא את הטעם שפיגל במנחה אינו מטמא טומאת אוכלין לרבי שמעון:

והא פיגל במנחה נמי, הרי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא כי פיגול אסור בהנאה, ולכן אינו מקבל טומאת אוכלין. [6]

ומקשינן עלה: אי הכי - שמטעם אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, אינו מקבל טומאת אוכלין - בשר בחלב נמי תיפוק ליה שהוא מקבל טומאת אוכלין משום שאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, שהרי לדעת רבי שמעון אין בשר בחלב אסור בהנאה, ולמה הצרך רבי שמעון לטעם שהיתה לו שעת הכושר!? [7]

דהרי תניא:

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:

בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר גבי בשר בחלב [דברים יד]: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" -

ולהלן [שמות כב] הוא אומר: "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו", וילפינן קדושה קדושה:

מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה, שהרי התורה אמרה "לכלב תשליכון אותו" ומזונות הכלב הרי עליו הם ונהנה בהשלכתה לפניו, אף כאן בבשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה -

על כל פנים מבואר, שלדעת רבי שמעון בשר בחלב אינו אסור בהנאה, ולמה לי טעם שהיה לו שעת הכושר!?

ומשנינן: חדא ועוד קאמר [הטעם הנזכר בברייתא הוא טעם נוסף, ומשני טעמים מקבל בשר בחלב טומאת אוכלין]:

חדא: דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא לדעת רבי שמעון עצמו.

ועוד: לדידיה [לבעל הבשר] נמי היתה לו שעת הכושר קודם שנעשה בשר בחלב. [8]

מיתיבי לרבי אושעיא הסובר, שפיגל במנחה אינו מטמא טומאת אוכלין, ואף שהיתה לו שעת הכושר קודם שהקדשה המנחה; שהרי שנינו בברייתא:

רבי שמעון אומר:

יש נותר [שהוא אסור בהנאה] שהוא מטמא טומאת אוכלין, ואף שעכשיו אסור הוא בהנאה -

ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין כיון שעכשיו אסור הוא בהנאה ; כיצד:

לן הבשר [עבר עליו הלילה ונעשה נותר] לפניזריקה - שעדיין לא היתה לו שעת היתר כי לא נזרק הדם להתירו - אינו מטמא טומאת אוכלין.

אבל אם לן לאחר זריקה - שכבר היתה לו שעת היתר בזריקה - הרי זה מטמא טומאת אוכלין.

ופיגול - שהוא בהכרח בשעת עבודת המתיר - בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינו מטמא טומאת אוכלין, שהרי מעולם לא הותר, כי בשעה שעשה את העבודה המתרת כבר נתפגל, ואילו מחיים אפילו קודם שנתקדש אין זו שעת הכושר. [9]

אבל פיגל במנחה - שהיתה לה שעת הכושר קודם שנתקדשה למנחה - הרי זו מטמא טומאת אוכלין.

וקשיא לרבי אושעיא, שאמר: אף פיגל במנחה שהיתה לה שעת הכושר אינה מטמאה טומאת אוכלין!? [10]

ומשנינן לא קשיא:

כאן - בברייתא - בכגון שהיתה לו למנחה שעת הכושר קודם שהקדיש את המנחה, ולכן הרי היא מטמאה טומאת אוכלין.

כאן - בדברי רבי אושעיא - שלא היתה לו שעת הכושר, ולכן אינה מיטמאה טומאת אוכלין.

שואלת הגמרא: היכי דמי מנחה שלא היתה לו שעת הכושר, והרי קודם שהקדיש היתה לה שעת הכושר!?

ומשנינן: בכגון דאקדשינהו - לחיטי המנחה - במחובר לקרקע שאינם מקבלים טומאה.

ואכתי מקשינן: וליפרקינהו [יפדם], כלומר, הרי היתה להם שעת הכושר לאחר ההקדש בפה על ידי פדיון; ומפרשת הגמרא את קושייתה:

הניחא להךלישנא - בעמוד א - דאמררבי אושעיא: מנחות ונסכים שהקדישם בפה, כשהם טמאין בלבד הם נפדין, אבל כשהם טהורין אין נפדין - הרי שפיר אמר רבי אושעיא שפיגל במנחה והקדיש במחובר אין לו שעת הכושר, שהרי אין יכול לפדותם. [11]

אלא להך לישנא דאמר רבי אושעיא: אפילו טהורין נפדין, אם כן לפרקינהו [ומפרש לה ואזיל]!?

ומשנינן: אכן אילו היה פודה היתה המנחה ראויה לקבל טומאה, אבל מכל מקום הרי השתא מיהא לא פריק [עדיין לא פדאה].

ואכתי מקשינן: והרי כיון דאי בעי פריק ליה [אם היה רוצה היה יכול לפדות], הא שמעינן לרבי שמעון דאמר: כל העומד לפדות כפדוי דמי!? דהרי תניא:

רבי שמעון אומר:

פרה אדומה שנשחטה הרי היא מטמאה טומאת אוכלין ואף שאסורה היא בהנאה כקדשים, הואיל והיתה לה שעת הכושר כדמפרש ואזיל. [12]

ואמר ריש לקיש לפרש: אומר היה רבי שמעון פרה אדומה נפדית אפילו על גב מערכתה [משהושמה שם לישרף], וכל העומד לפדות כפדוי דמי ויש לה שעת הכושר -

ואם כן אף מנחה כיון שהיה לה שעת הכושר משהקדישה עד שנתפגלה, כי היה יכול לפדותה, נאמר שלרבי שמעון מטמאה היא טומאת אוכלין, ודלא כרבי אושעיא!?

ומשנינן: הכי השתא [וכי הנידון דומה לראיה]!?

בשלמא פרה אדומה אכן עומדת לפדות היא, שאם מצא אחרת נאה הימנה הרי מצוה לפדותה ולכן אמרינן "כל העומד לפדות כפדוי דמי" -

אלא הני מנחות, וכי מצוה לפדותן!? עד שאתה אומר "כל העומד לפדות כפדוי דמי".

כאן שבה הגמרא להקשות על הברייתא [13] מדינו של רבי שמעון גבי פרה:

והא "לן לפני זריקה" - דאיתא בברייתא שאינו מטמא טומאת אוכלין כיון שעדיין לא נזרק הדם ולא היתה לו שעת הכושר - דהרי מצוה למיזרקיה וגם אי בעי זרק [מצוה לזרוק ובידו לזרוק], ומכל מקום קתני: דאין מטמא טומאת אוכלין, ואין אנו מחשיבים אותו משום כך כהיה לו שעת הכושר, ותיקשי מפרה שעומדת ליפדות וחשובה משום כך "היתה לה שעת הכושר"!?

ומשנינן: אכן, אילו היה מצב שיכול הוא לזרוק, הרי הוא מיטמא טומאת אוכלין, אלא דהכא במאי עסקינן בברייתא, בכגון שלא היתה שהות ביום למיזרקיה, ששחט סמוך לשקיעת החמה, [14] ומעולם לא היתה לו שעת הכושר.

ומקשינן עלה: אבל היתה לו שהות ביום למיזרקיהמאיתאמר - לפי תירוצך - שאכן מטמא הוא טומאת אוכלין, ואם כן עד שהברייתא מחלקת בין נזרק הדם ללא נזרק הדם -

ליפלוג התנא בדידה [בלן לפני זריקה עצמו], וכך יאמר: במה דברים אמורים שאינו מטמא טומאת אוכלים בכגון שלא היתה לו שהות ביום לזרוק את דמו, אבל היתה לו שהות ביום לזרוק את דמו הרי הוא מטמא טומאת אוכלין, כיון שיכול הוא לזרוק, וכל העומד לזרוק כזרוק דמי!?

ומשנינן: הכי נמי קאמר [אכן כך היא כוונת הברייתא לחלק] -

כי מה ששנינו "לן קודם זריקה" היינו: לן קודם שיראה לזריקה, אינו מטמא טומאת אוכלין, ומה ששנינו "לן לאחר זריקה", היינו: לן לאחר שיראה לזריקה מטמא טומאת אוכלין.

ואכתי מקשינן מהמשך הברייתא לפי סברת רבי שמעון דכל העומד ליפדות או ליזרק כאילו כבר נעשה וחשוב "היתה לו שעת הכושר":

והא בפיגל בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, דהרי קודם שפיגל הוי מצוה למיזרקיה בלי פיגול,


הערות

[1] אבל אם נסקל, הרי הוא נבילה ומטמא טומאת נבלות, וכן בצפורי מצורע וכן בפטר חמור.

[2] קיימא לן כרבי יוחנן בקדושין נז א, שאותו ציפור שדינה לישחט הרי היא אסורה, והשניה שדינה להישלח על פני השדה לא נאסרה מעולם.

[3] כמבואר בחולין קיז ב, שבאופן זה הרי היא מטמאה טומאת אוכלין ואינה מיטמאה טומאת נבילה.

[4] א. ביאר רש"י, ששור הנסקל לא היתה לו שעת הכושר, משני טעמים: א. דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, כלומר, שהיה אסור משום אבר מן החי; ב. ולטומאה נמי לא חזיא מחיים, כלומר, אף אם לא היה בזה איסור, מכל מקום הרי לא היתה לו שעה שראוי הוא לקבל טומאה, שאין בעלי חיים מיטמאין; וכן צריך לומר גם בציפורי מצורע; ומיהו ביאורו הראשון של רש"י מחודש, כי מחיים לא היה בזה איסור הנאה רק איסור אכילה, ומטעם זה לבד ראוי הוא לקבל טומאה, כי אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים הוא. ב. עוד כתב רש"י, שבשר בחלב נקרא היתה לו שעת הכושר, משום שלאחר שריית הבשר בחלב עדיין הוא מותר בהנאה עד שלא נתבשל, וביאור דברי רש"י אלו, ראה לקמן בהערה.

[5] כתבו התוספות, שעולה מטמאת טומאת אוכלים אפילו לרבי שמעון, כיון שראויה היא למזבח ואכילת מזבח שמה אכילה, ראה שם.

[6] משמעות לשון הגמרא הוא, שרק משום שזה הוא טעמו של רבי שמעון, לכן פיגל במנחה אינו מטמא טומאת אוכלין; אך זה צריך תלמוד, כי יהיה טעמו של רבי שמעון מה שיהיה, הרי ודאי משום איסור הנאה הוא דאינו מטמא, ואם כן פיגל במנחה שהיא אסורה בהנאה אינה מטמאת טומאת אוכלין לרבי שמעון.

[7] [יש לעיין מאי "אי הכי", והרי אף לו יהא שמטעם אחר הוא, תיקשי כן, כיון שבהכרח טעמו של רבי שמעון משום איסור הנאה, ובשר בחלב אינו אסור בהנאה].

[8] לכאורה תמוה: הרי פיגל במנחה היתה לו שעת הכושר, שהרי קודם שהקדישו היה מותר בהנאה, ולמה אמר רבי אושעיא שלרבי שמעון אינו מקבל טומאת אוכלין! ? ואכן בהמשך מקשה הגמרא מטעם זה; ומה שלא מקשה הגמרא מכח ברייתא זו, הוא משום שהיה מקום לפרש, שאין נקרא "היתה לו שעת הכושר" אלא בשר בחלב דוקא, כי אף לאחר שכבר שרו את הבשר בחלב ונקרא "בשר בחלב" עדיין היה מותר, אבל מה שהיה מותר באכילה קודם שחל עליו שם האיסור, זה לא מיקרי שעת הכושר; כן פירשו התוספות. ואף רש"י לעיל גבי בשר בחלב פירש כן "היתה לו שעת הכושר", [כמובא בהערה לעיל], ויתכן שפירש כן רק לפי ההוה אמינא, ועל דרך דברי התוספות; [וראה עוד ברש"י בפסחים כה א ד"ה זאת אומרת "תאמר בבשר בחלב שהיתה לו שעת הכושר משעה שבא לכלל זה, דאם שורהו כל היום בחלב אינו נאסר בכך", (ולענין אחר אומרת שם הגמרא שבשר בחלב היה לו שעת הכושר) ; ורש"י שם הקשה על פירוש זה, כי שריית בשר בחלב לא מיקרי בשר בחלב, ואין זו שעת הכושר משבא לכלל בשר בחלב, ועוד כמה גמגומים בפירוש זה; והוא פירש שם כפשוטו, וראה גליון מהרש"א].

[9] כפי שנתבארו הטעמים בהערה לעיל.

[10] כבר נתבאר בהערה לעיל הטעם שאין הגמרא מקשה על רבי אושעיא מבשר בחלב; ומיהו קושיית הגמרא כאן אינה רק ממה ששנינו "פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין", אלא אף ממה ששנינו "לן לאחר זריקה מטמא טומאת אוכלין", שהרי מבואר מזה שבהיתה לו שעת הכושר הרי הוא מטמא טומאת אוכלין, וקשה לרבי אושעיא שאינו מטמא פיגול של מנחה אף שהיתה לו שעת הכושר.

[11] מכאן יש להוכיח שטהורים אין נפדין מן התורה, שאם לא כן הרי היתה להם שעת הכושר מן התורה, זבח תודה; וראה עוד בטהרת הק ודש.

[12] מבואר מלשון "הואיל והיתה לה שעת הכושר", דאף על גב שאנו אומרים: כל העומד לפדות כפדוי דמי, מכל מקום אין די בסברא זו לבד לטמאותה, ורק משום שבהיתה לה שעת הכושר הרי היא מיטמאה טומאת אוכלין, משום הכי אמרינן דמאחר שיכול לפדותה וכפדוי דמי - הרי זה כאילו יש לה שעת כושר.

[13] ראה הגהות הגאון ר' אלעזר משה זצ"ל.

[14] בשפת אמת נתקשה: הרי לאחר השקיעה עדיין ספק יום הוא, ואם כן יש לנו לומר דמידי ספק טומאה לא יצאה, כי שמא עדיין יום הוא, ויש שהות ביום למיזרקיה! ? וראה מה שכתב בזה, וראה עוד במנחת אריאל.

ובשרו של שור הנסקל (שנגמר דינו בבית דין להיסקל), ובשרה של עגלה ערופה, ובשרם של צפורי מצורע, ובשרו של פטר חמור שנערף כדינו, ובשר שהתבשל בחלב, שאף שהם אסורים באכילה — מכל מקום כולם מטמאין (ראויים לקבל) טומאת אוכלין.

ר' שמעון אומר: כולן אין מטמאין טומאת אוכלין, משום שהם אסורים בהנאה, ואינם נחשבים כאוכל. ואולם מודה ר' שמעון בבשר שהתבשל בחלב שמטמא טומאת אוכלין, וטעם הדבר: הואיל והיתה לו, לכל אחד מהם, לבשר ולחלב, שעת הכושר (זמן שהיה ראוי בו) לקבל טומאה, לפני שהתבשלו כאחד.

ואמר רב אסי, אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה טעם] שיטתו של ר' שמעון שדבר האסור בהנאה אינו מיטמא טומאת אוכלין? — נאמר "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא..." (ויקרא יא, לד), ובא כפל הלשון "האוכל אשר יאכל" להורות: דווקא אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים — הוא הקרוי אוכל לענין קבלת טומאת אוכלין. ואולם אוכל שאי (שאין) אתה יכול להאכילו לאחרים — אינו קרוי אוכל לענין זה. ומכאן שהאסור בהנאה, שאסור להאכילו גם לאחרים, אינו נחשב אוכל לענין קבלת טומאה.

ומסכם ר' אושעיא את שמועתו: הא [הרי] כשפיגל במנחה נמי [גם כן] נאסרה המנחה בהנאה, ואוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא, ולכך לדעת ר' שמעון אינה טומאת אוכלין.

ומקשים: אי הכי [אם כך] היא שיטת ר' שמעון, שכל אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים — אינו מקבל טומאה, מעתה בשר שהתבשל בחלב נמי תיפוק ליה [גם כן יצא, יילמד, לו לר' שמעון], שראוי לקבל טומאת אוכלין משום שאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא. שהרי לשיטת ר' שמעון אין בשר וחלב נאסרים בהנאה.

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: בשר שהתבשל בחלב אף שהוא אסור באכילה, מותר בהנאה, שכן נ אמר באיסור בשר וחלב "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא), ולהלן [ושם, בספר שמות] הוא הכתוב אומר "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), מה להלן בשר טריפה (שנאמר בו "אנשי קודש") אסור באכילה אבל מותר בהנאה, אף כאן בשר שהתבשל בחלב (שנאמר בו "עם קדוש") אסור באכילה ומותר בהנאה!

ומשיבים: חדא [טעם אחד] מדוע בשר בחלב מקבל טומאה, ועוד טעם נוסף קאמר [הוא, ר' שמעון אמר], ומפרטים: טעם חדא [אחד], משום שאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, ולכך הריהו נקרא אוכל לענין קבלת טומאה. ועוד טעם, משום שאף לדידיה נמי [לו עצמו, לישראל, שעתה הוא אסור באכילתו, גם כן] הרי היתה לו לבשר זה וכן לחלב שעת הכושר שבו היו מותרים באכילה, ולכך אף עתה הריהם ראויים לקבל טומאה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו עוד בברייתא שר' שמעון אומר כי יש קרבן הנותר (שלא נאכל בתוך זמן אכילתו הראוי, ונאסר בהנאה) שהוא מטמא טומאת אוכלין, ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין,

כיצד? אם לן (עבר עליו לילה) לפני זריקה של דמו על המזבח — אינו מטמא טומאת אוכלין. שכיון שלא נזרק דמו, לא הוכשר באכילה עד שנאסר. ואולם אם לן לאחר זריקה, שהוקרב כדינו — הריהו מטמא טומאת אוכלין, שכן היתה לו שעת הכושר.

(והא) ובשר הפיגול (שחשב בשעת עבודה לאוכלו מחוץ לזמנו הראוי ונפסל), בין בקרבנות קדשי קדשים בין בקרבנות קדשים קלים — אינו מטמא טומאת אוכלין, שהרי נאסר באכילה בשעת עבודה, ולא היתה לו שעת הכושר. ואולם אם פיגל הכהן במנחה (שחשב לאוכלה שלא בזמנה הראוי) — הריהי מטמא טומאת אוכלין, שכן היתה לה שעת הכושר (בעודה קמח לפני שהתקדשה למנחה). והרי זה בניגוד לשמועה ששמע ר' אושעיא בדברי ר' שמעון שאין המנחה שהתפגלה ראויה לקבל טומאת אוכלין!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמר ר' שמעון בברייתא שהמנחה שהתפגלה ראויה לקבל טומאת אוכלין מדובר כשהיתה לה שעת הכושר קודם שהתקדשה. ואילו כאן ששיטת ר' שמעון (לשמועתו של ר' אושעיא) שהמנחה שהתפגלה אינה מקבלת טומאת אוכלין מדובר כשלא היתה לה לפני כן שעת הכושר.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] אתה יכול למצוא מנחה שלא היתה לה שעת הכושר, והרי לפני שהוקדש קמח החיטים למנחה, היה מותר באכילה? ומשיבים: במקרה דאקדשינהו [שהקדיש אותם, את החיטים] עוד בהיותם מחובר לקרקע שאז אין הם מקבלים טומאה). ולכשנקצרו לא היו ראויים לקבל טומאה, שהרי נאסרו באכילה.

ושואלים: אף אלה היתה להם שעת הכושר לאכילה, שהרי יכול היה ליפרקינהו [לפדות אותם], שכל עוד לא התקדשו בקדושת הגוף על ידי כלי שרת יכולים לפדותם! ומסייגים את השאלה: הניחא להך לישנא [זה נוח, אין זו שאלה, ללשון זו] שאמר ר' אושעיא כי מנחות ונסכים שטרם התקדשו בכלי, הטמאין — נפדין, ואילו הטהורין — אין נפדין, אם כן שפיר [יפה, מובן הדבר], מדוע החיטים שהוקדשו בעודם במחובר לקרקע אינן נחשבות שהיתה להם שעת הכושר, שהרי אין אפשרות לפדותן מפני שטהורות הן.

אלא להך לישנא [ללשון זו, השניה] שאמר ר' אושעיא, שאפילו הטהורין נפדין, הרי כיון שהוקדשו החיטים במחובר היתה להם שעת הכושר, שהרי יכול לפרקינהו [לפדות אותן] עכשיו, אף שהן טהורות!

ומשיבים: אם אמנם היה פודה אותן — היתה זו נחשבת להן כשעת הכושר, ואולם השתא מיהא [עכשיו על כל פנים] הוא לא פריק [לא פדה] אותן, ולכך אין זו נחשבת כשעת הכושר.

ודוחים: אף שבפועל לא פדה אותן, ואולם כיון דאי בעי, פריק ליה [שאם רצה, היה פודה אותן], נחשב הדבר כשעת הכושר, אף שלא פדה אותן בפועל. שכן שמעינן ליה [שמענו אותו] את ר' שמעון שאמר שכל דבר העומד לפדות — כפדוי דמי [הוא נחשב].

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: פרה אדומה, אף שנשחטה, והריהי אסורה בהנאה, מטמאה טומאת אוכלין, הואיל והיתה לה שעת הכושר להיפדות, ולהיאכל. ויותר מכך אומר ריש לקיש שאומר היה ר' שמעון כי פרה אדומה נפדית אפילו כאשר היא כבר נתונה על גב מערכתה ועומדת להישרף!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משוה] פרה אדומה לדין המנחה. שהרי בשלמא [נניח, מובן הדבר] מדוע הפרה עומדת לפדות היא כל עוד לא נשרפה, שכן אם מצא פרה אדומה אחרת נאה הימנה (ממנה), הרי זו מצוה לפדותה ולקנות בדמיה את הפרה האחרת. אלא הני [אלה] המנחות וכי יש מצוה לפדותן?!

ומקשים: והא [והרי] במקרה שלן הבשר לפני זריקה, שמצוה למיזרקיה [לזורקו] את הדם, ואי בעי [ואם רצה] זרק את הדם ולא היה הקרבן נפסל, ויש לומר אף כאן כל העומד להיזרק כזרוק דמי, וייחשב כנזרק כבר, והיתה לו איפוא לבשר שעת הכושר, ובכל זאת קתני [שנה] ר' שמעון בברייתא שאין מטמא הנותר טומאת אוכלין, כיון שלא היתה לו שעת הכושר!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן בברייתא במה, באיזה מקרה, אנו עוסקים]? כשלא היתה שהות ביום למיזרקיה [לזורקו], את הדם, וכגון שנשחט הקרבן סמוך לשקיעת החמה, ולכך אינו עומד להיזרק.

ושואלים: אבל נוכל איפוא לדייק כי במקרה שנשחט הקרבן במשך היום, והיתה לו שהות ביום לזרוק את הדם, מאי [מה] יהא הדין לשיטת ר' שמעון? שבשר הנותר מטמא טומאת אוכלין, אם כן,

אדתני [עד שהתנא שונה] בברייתא להבחין בין הבשר הלן לפני זריקה (שאינו מיטמא טומאת אוכלין) לבין לן לאחר זריקה שהריהו מטמא טומאת אוכלין — ליפלוג בדידה [שיחלק בה עצמה, כשלן הבשר קודם זריקה], ויאמר כך: במה דברים אמורים שכאשר לן הבשר לפני הזריקה אינו מיטמא טומאת אוכלין? כשלא היתה לו שהות ביום לזרוק את הדם, אבל אם היתה לו שהות ביום — הריהו מטמא טומאת אוכלין!

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כלומר, זו משמעות דבריו בברייתא, שאם לן הבשר קודם שיראה (שהיה דמו ראוי) לזריקה — אינו מטמא טומאת אוכלין, ואם לן לאחר שיראה (שנעשה הדם ראוי) לזריקה — מטמא טומאת אוכלין.

ומקשים עוד: האם אמר ר' שמעון שכל העומד להיפדות נחשב כבר כפדוי, ולכך הריהו כמי שהיה לו שעת הכושר (אף שלא נפדה בפועל): והא [והרי] שנינו עוד בברייתא שאם פיגל, בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים — אין הם מיטמאים בטומאת אוכלין, שכן לא היתה להם שעת הכושר, ואולם כיון שקודם שהתפגלו היתה מצוה למיזרקיה [לזורקו], את דמם,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the flesh of an ox that is stoned, a heifer whose neck is broken,the birds sacrificed by a leper (see Leviticus 14:4–7), a firstborn donkey whose neck was broken, and meat cooked together with milk are all susceptible to the ritual impurity of food, despite the fact that they are forbidden for consumption.

Rabbi Shimon says: None of them are susceptible to the ritual impurity of food, since they are all items from which it is prohibited to derive benefit, and they are therefore not considered food. And Rabbi Shimon concedes with regard to meat cooked together with milk that it is susceptible to the ritual impurity of food since it, i.e., both the meat and the milk, had a time that it was fit for consumption before it was rendered forbidden.

And Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for Rabbi Shimon’s opinion that an item from which it is prohibited to derive benefit is not susceptible to impurity of food? It is because it is stated: “All food which may be eaten [ha’okhel asher ye’akhel], that on which water comes, shall be impure” (Leviticus 11:34). The redundancy in the phrase “food which may be eaten” indicates that specifically food that you are able to feed to others, in this case, gentiles, is termed food for the purposes of susceptibility to the impurity of food, but food that you are not able to feed to others is not termed food. Therefore, items from which it is prohibited to derive benefit and which it is therefore prohibited to feed to others are not considered food in this context.

Rabbi Oshaya explains how this can be applied to piggul: A meal offering that one rendered piggul is also food that you are not able to feed to others, as it is prohibited to derive benefit from it. Consequently, it is not susceptible to the ritual impurity of food according to Rabbi Shimon.

The Gemara asks: If so, why doesn’t he also derive that meat cooked in milk is susceptible to impurity because it is food that you may feed to others, as Rabbi Shimon maintains that it is permitted to derive benefit from meat and milk cooked together?

As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: With regard to meat cooked in milk, eating it is prohibited and deriving benefit from it is permitted, as it is stated: “For you are a holy people to the Lord your God; you shall not cook a kid in its mother’s milk” (Deuteronomy 14:21). And elsewhere the verse states: “And you shall be holy men to Me; therefore you shall not eat any flesh that is torn by animals [tereifa] in the field” (Exodus 22:30). Just as there, with regard to an animal torn by animals, which is forbidden as a tereifa, i.e., an animal possessing a wound that will cause it to die within twelve months, eating it is prohibited but deriving benefit from it is permitted, so too here, with regard to meat cooked in milk, where being a holy people is also mentioned, eating it is forbidden but deriving benefit from it is permitted.

The Gemara answers: The baraita that cites Rabbi Shimon’s opinion states one reason why meat cooked in milk is susceptible to impurity and adds another. One reason is that it is food that you can feed to others. Therefore, it is called food for the purpose of being susceptible to impurity. And another reason is that even for him, i.e., a Jew, although it is currently prohibited to eat the milk and meat, it had a time when each was fit to be eaten, i.e., before they were cooked together; therefore, they remain susceptible to impurity.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rabbi Oshaya from a baraita: Rabbi Shimon says that there is a case of the leftover of an offering that is susceptible to the ritual impurity of food, but there is also a case of the leftover of an offering that is not susceptible to the impurity of food.

How so? If it was left overnight before the sprinkling of the blood on the altar, it is not susceptible to the ritual impurity of food, as it never became fit for consumption. But if it was left overnight after the sprinkling of the blood, it is susceptible to the ritual impurity of food, since from after the sprinkling of the blood until it was left overnight, it was fit for consumption.

The baraita continues: And with regard to piggul, both in cases of offerings of the most sacred order as well as in cases of offerings of lesser sanctity, the meat of the offering is not susceptible to the impurity of food. This is because it was rendered forbidden for consumption at the beginning of the sacrificial rite, and was never fit for consumption. If the priest rendered a meal offering piggul, it is susceptible to the impurity of food, since it did have a period of time when it was acceptable, i.e., when it was still flour before it was consecrated as a meal offering. This ruling contradicts Rabbi Oshaya’s understanding that according to Rabbi Shimon, a meal offering that became piggul is not susceptible to the impurity of food.

The Gemara answers: That is not difficult, as here, in the baraita where Rabbi Shimon ruled that the meal offering that became piggul is susceptible to the impurity of food, it is referring to a case where it had a time in which it was fit for consumption. There, where it is not susceptible to the impurity of food, it is referring to a case where it did not have a time in which it was fit for consumption.

The Gemara asks: What are the circumstances where it did not have a time in which it was fit for consumption? Before the flour was consecrated as a meal offering, it was certainly permitted for consumption. The Gemara answers: This would occur where he consecrated the wheat while it was still attached to the ground and was therefore not yet susceptible to impurity. Once harvested, it was already prohibited for consumption.

The Gemara raises a difficulty: The flour may still have a time in which it was fit. Let him redeem it before it is placed in a service vessel. Why is it regarded as not having a time in which it was fit for consumption? The Gemara qualifies the question: This distinction, between flour that came from wheat that was consecrated before it was harvested and wheat or flour that was consecrated at a later point, works out well according to this version of that which Rabbi Oshaya said: Impure meal offerings and libations that have not been consecrated in a service vessel are redeemed; if they are pure, they are not redeemed. Accordingly, it works out well that the flour does not have a time in which it was fit for consumption when it came from wheat that was consecrated before being harvested. It could not be redeemed and made fit for consumption.

But according to this version of what Rabbi Oshaya said: Even pure meal offerings and libations are redeemed, there remains the possibility of letting him redeem the meal offering while it is pure and before is consecrated in a service vessel. Therefore, it should be considered as having a time in which it is fit for consumption.

The Gemara answers: In any event, now he has not redeemed it. Therefore, it is not considered to have had a time in which it is fit for consumption.

The Gemara asks: How can the flour be considered as not having a time in which it is fit for consumption merely because he has not redeemed it, even though he could have redeemed it? Since in a case where if he wants, he may redeem it, don’t we attribute to Rabbi Shimon that he said that for any item that stands to be redeemed, it is as if it already is redeemed?

The Gemara cites a source for this assertion: As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: A red heifer, even if it has been slaughtered and it is therefore prohibited to derive benefit from it, is susceptible to the ritual impurity of food, since it had a time in which it was fit. And Reish Lakish said, explaining how it is possible to derive from this halakha that any item that could be redeemed is considered as though it has been redeemed: Rabbi Shimon would say that a red heifer is redeemed with money even when it has already been slaughtered and placed upon its pyre in preparation for being burned. If so, a meal offering that could be redeemed should also be considered fit for consumption, as it is considered as though it has been redeemed.

The Gemara answers: How can these cases be compared? Granted, with regard to the red heifer, it is considered to be an item that stands to be redeemed, since if he found another animal choicer than it, there is a mitzva to redeem the first one and purchase the choicer one with the money. But is there a mitzva to redeem these meal offerings?

The Gemara challenges: But there is a case where sacrificial meat remained overnight before the sprinkling of the blood occurred, where there was a mitzva to sprinkle the blood the day before, and if he had wanted he could have sprinkled it, and the offering would not have been disqualified. And yet, Rabbi Shimon teaches in the baraita that sacrificial meat that remained overnight is not susceptible to the ritual impurity of food, even though it should have been considered fit for consumption on the day the offering was slaughtered, as the blood stood to be sprinkled and there was a mitzva to sprinkle it.

The Gemara answers: Here, we are dealing with a case where there was not sufficient time remaining in the day to sprinkle the blood, as the offering was slaughtered close to sunset. Therefore, the blood did not stand to be sprinkled and the meat was therefore never fit for consumption.

The Gemara asks: But in a case where the offering was slaughtered when there was sufficient time remaining in the day to sprinkle the blood, what would then be the halakha according to Rabbi Shimon? Would meat left overnight be susceptible to the ritual impurity of food?

If so, rather than Rabbi Shimon teaching the following: Sacrificial meat that was left overnight before the blood was sprinkled is not susceptible to the ritual impurity of food, but if left overnight after the sprinkling of the blood it is susceptible to the ritual impurity of food, instead let him distinguish within the case itself: In what case is this statement said? When is sacrificial meat left overnight without the blood of the offering having been sprinkled not susceptible to the ritual impurity of food? It is in a case where there was not sufficient time remaining in the day to sprinkle the blood; but if there was sufficient time remaining in the day to sprinkle the blood, it is susceptible to the ritual impurity of food.

The Gemara answers: That is indeed what he is saying in the baraita, that if the offering was left overnight before it was available for sprinkling, i.e., if it was slaughtered so late in the day that there was no time left to sprinkle the blood, it is not susceptible to the ritual impurity of food. By contrast, if it was left overnight after it was available for sprinkling, i.e., there was still time to sprinkle the blood, then it is susceptible to the ritual impurity of food.

The Gemara asks: Does Rabbi Shimon in fact hold that an item that stands to be redeemed is treated as though it has already been redeemed, and is therefore considered to have had a time in which it is fit, even if it was never actually redeemed? But isn’t it so that when one renders either offerings of the most sacred order or offerings of lesser sanctity piggul, there was a mitzva to sprinkle the blood once the offering was slaughtered,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושור הנסקל. ששחטו לאחר שנגמר דינו. דאי נסקל הוה מטמא טומאה חמורה בכזית:

ועגלה ערופה. ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן:

ופטר חמור. כגון ששחטו ועדיין הוא מפרכס דלאחר שמת מטמא טומאה חמורה בכזית כדין נבילת בהמה טמאה שמתה:

כולן מטמאין טומאת אוכלין כדאמרן אע"ג דאיסורי הנאה נינהו:

ר' שמעון אומר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין. דאסור בהנאה ולא היתה להן שעת הכושר לעולם דשור ועגלה וציפרים אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה:

חוץ מבשר בחלב. אע"ג דאסור בהנאה מטמא טומאת אוכלין:

הואיל והיתה לו שעת הכושר קודם שנתערב ונתבשל:

מ"ט דר' שמעון. דאמר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין:

דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים. אפי' לנכרים דאסור בהנאה אין קרוי אוכל:

שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא. דאסור בהנאה:

מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה. דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשערך תתננה ואכלה או מכור לנכרי:

ועוד לדידיה נמי. לישראל נמי:

היתה לו שעת הכושר. קודם שנתערב:

לן לפני זריקה אין מטמא טומאת אוכלין. דלא היתה לו שעת הכושר לעולם לא בחיי הבהמה ולא לאחר שנשחטה דהא לן לפני זריקה דלא היה לו שעת היתר לכהנים. ופיגול בזבחים בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינו מטמא טומאת אוכלין דלא הוה ליה שעת הכושר. דפיגול לא הוי אלא בד' עבודות מכיון דפיגל אפילו באחרונה בזריקה לא היתה לו שעת היתר. פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין קשיא דר' שמעון אדר"ש:

לא קשיא. האי דאמר ר' שמעון דאין מטמא טומאת אוכלין:

דלא היתה לה שעת הכושר דאקדשה במחובר:

וליפרקינהו. וליהוי להו שעת הכושר:

השתא מיהא הא לא פריק. וכיון דלא פריק לא הוה להו שעה"כ:

פרה מטמא טומאת אוכלין. אע"ג דלא פדאה:

הואיל ובידו לפדותה. כדריש לקיש ואכתי קשיא דר' שמעון אדר' שמעון:

הכי השתא. בשלמא (השתא) [פרה] היינו טעמא דכפדויה דמייה דמצוה לפדותה אם מצא נאה הימנה. אלא הני מנחות מצוה לפדותן. בתמיה קאמר דהא מעיקרא לא אתו אלא ממובחר הילכך לא אמרי' כדפריקא דמו ולא מטמא טומאת אוכלין:

והא לן לפני זריקה וכו' מקשי עוד לר' שמעון דאמר משום דפרה מצוה לפדותה משום הכי מטמא דכפדויה דמי. והא לן דמצוה לזרוק קודם שילין ואיבעי למיזרקיה קודם שלן הוה יכול למיזרקיה וקתני דאין מטמא טומאת אוכלין אלמא לא אמרי' כזרוק דמי:

הא לא קשיא הכא במאי עסקינן שלא היה לו שהות ביום למיזרקיה. כגון ששחטו סמוך לשקיעת החמה משום הכי אין מטמא דלא עמד ליזרק:

הכי נמי קאמר לן קודם שיראה לזריקה. היינו דלא הוה ליה שהות ביום למיזרקיה:

לאחר שיראה לזריקה. דהיה שהות ביום מטמא טומאת אוכלין:

ותו פריך לר' שמעון דפרה. והא פיגול דמצוה למיזרקיה בלא מחשבת פיגול וקתני דאינו מטמא מאי לאו בזריקה הוא דפגיל אף על גב דהוה ליה שעת הכושר דאי בעי זרקיה בלא פגול ולא אמרינן כזרוק בלא פגול דמי אלא אינו מטמא טומאת אוכלין:

הואיל והיתה לו שעת הכושר. עיין מה שפירש רש"י ושמעתי מקשים דכאן כתב הפירוש שדחה הוא ז"ל עצמו בפסחים דף כ"ה וכבר אני בעניי בקונטריס זה לעיל שם בפסחים רמזתי בזה בס"ד ע"ש:

ושור הנסקל. ששחטו לאחר שנגמר דינו דאי נסקל ממש מטמא טומאה חמורה דנבילה היא: ועגלה ערופה. ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דאוסרתה: וצפורי מצורע. ששחטן: ופטר חמור. ששחטו לעובד כוכבים ולא בא עדיין לטומאת נבילות כגון בעודו מפרכס דאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קיז:) השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות: פטר חמור. אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה דקדוש בבכורה הוא ל''א ואפי' היו נבילות מטמא טומאת אוכלין וכגון דאיכא פחות מכזית דלא חזי לטומאת נבילות מצטרף לפחות מכביצה אוכלין להשלימו לכביצה: בשר בחלב. איכא תנא דאסר ליה בהנאה בפרק כל הבשר (שם דף קיד:): הואיל והיתה לו שעת הכושר. דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא לא מיתסר עד שיבשלנו: שאי אתה יכול להאכילו לאחרים . עובדי כוכבים שאסורים בהנאה: והאי דפיגל במנחה נמי אי אתה יכול להאכילו לאחרים. דבת שריפה היא ולקמן מוקי לה בשלא היתה לו שעת הכושר מעולם: אי הכי. דטעמא דר''ש משום אוכל שאתה יכול להאכילו הוא: מה להלן מותר בהנאה. כדכתיב לכלב תשליכון אותו והא הנאתו הוא מה שכלבו אוכל דמחשבתו עליו: ועוד לדידיה נמי. לצורך ישראל עצמו הוה ליה שעת הכושר אבל אינך לא הוה להו שעת הכושר לקבל טומאה ולא הותרו מעולם ואפילו שור הנסקל קודם שנגח דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ולטומאה נמי לא חזיא מחיים: לן לפני זריקה. לא היתה לו שעת הכושר: פיגל במנחה מטמאה טומאת אוכלין. וקשיא לרבי אושעיא: ליפרקינהו. כלומר והא קודם שקדשו בכלי יכול לפדותן ולאוכלן ואישתכח דהוה ליה שעת הכושר: פרה. אדומה אע''ג דאסורה בהנאה מודה ר''ש דמטמאה טומאת אוכלין: ואמר ריש לקיש. מאי שעת הכושר הוה לה: אומר היה ר' שמעון פרה נפדית על גב מערכתה. אפילו נשחטה כתיקונה אלמא אע''ג דלא פרקה הא חשיב ליה שעת הכושר הואיל ומצי למיפרקה: מצוה לפדותה. בתמיה: אבל היה לו שהות ביום כו'. וממילא הוה ידענא כ''ש לאחר זריקה: קודם שיראה לזריקה. דלא הוה ליה שהות: והא פיגל בין בקדשי קדשים כו' דמצוה למזרקיה. בלא מחשבה דאסור לשנות בקדשים:
עולה לרבי שמעון לא תטמא טומאת אוכלין דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא כמו מנחה שפיגל דלא מקבלת טומאה אם הקדישה במחובר וזה נמי לא היתה לה שעת הכושר וי''ל דאכילת מזבח שמה אכילה כדאשכחן באותו ואת בנו (חולין דף פא.) לענין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים בהיא חולין ובנה עולה דחשיב עולה שחיטה הראויה ואפילו לרבא דלא חשיב ליה שחיטה הראויה ופטר משום אותו ואת בנו לר''ש לענין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מודה דשמה אכילה מידי דהוה אטריפה שנשחטה דשחיטה שאינה ראויה והויא אוכל שאתה יכול להאכילו ותדע דהא עצים ולבונה מקבלין טומאה לר''ש על כרחך משום אכילת מזבח דאי משום חיבת הקודש לחודיה הא לא מהניא חיבת הקודש לשוייה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאי לא פיגל במנחה יטמא לר''ש טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם פיגול מיד כשנתקדש בכלי דחיבת הקודש מכשרתה ועוד כמו שמדקדק מפרה: ועגלה ערופה. לאו כשנערפה דא''כ תיפוק ליה משום נבילה אלא בששחטה וקא סבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה ולמאן דאמר עריפתה אוסרתה נמי מצינן למימר דקא סבר ר''ש עגלה בשחיטה כשירה כדאמרינן בפ''ב דכריתות (דף כה.) אי נמי משערפה ועריפתה מטהרתה מידי נבילה כדמוכח בסוף חטאת העוף (זבחים דף ע:): אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים. הקשה ה''ר אליעזר ממיץ דהכא לא ממעט ר''ש מדכתיב אשר יאכל אלא איסור הנאה ובפרק כיסוי הדם (חולין דף פה. ושם) ממעט ר' שמעון אף טריפה מכיסוי משום דכתיב אשר יאכל ולא אמרי' איסורי הנאה דווקא וי''ל דהכא כתיב מכל האוכל דמשמע כל לרבויי אפילו אסור באכילה הילכך לא ממעט אלא איסור הנאה אבל התם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל כתיב ולא כתיב כל הילכך אמרינן ההיא דווקא דשרי באכילה: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה. בסוף כל הבשר (חולין דף קטו:) יליף איסי איסור אכילה מהך ג''ש ואיסור הנאה מק''ו ונראה דהיינו טעמייהו דר''ש סבר אין ג''ש למחצה וילפינן מינה אף היתר הנאה ואיסי סבר אהני ג''ש ואהני ק''ו אי נמי משום דבההוא קרא דטריפה איירי נמי בקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כדאמר בפרק בהמה המקשה (שם דף סח:) דאסירי אף בהנאה וגלי קל וחומר דילפינן מינייהו ורבי שמעון דהכא סבר דפשטיה דקרא בטריפה מיירי: נאמר כאן אנשי קודש. וא''ת ונילף מבקודש באש תשרף דמיירי בפסול קודש כדאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כד.) ואסירי בהנאה ויש לומר דילפינן עם קודש מאנשי קודש: פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין. וקשיא לרבי אושעיא תימה למאי דס''ד השתא דאיירי רבי אושעיא אפי' בהיה לו שעת הכושר תיקשי ליה מההיא דלעיל דמודה רבי שמעון בבשר בחלב הואיל והיתה לה שעת הכושר ויש לומר דהוה אמינא שעת הכושר דבשר בחלב כגון שנתערבה קודם בישול כגון דתרי ליה כולי יומא בחלבא ואח''כ בישל וכי האי גוונא לא היתה למנחה שעת הכושר קודם שהקדישה: ההיא דפרה מטמאה טומאת אוכלין. מפורש בבבא קמא (דף עז.) יפה: והא לן לפני זריקה דמצוה למיזרקיה. אי לאו הנך שינויי דאסיקנא לרבי אושעיא ברייתא גופא לא קשיא ליה מאי שנא פיגל במנחה דמטמא טומאת אוכלין ומאי שנא לן לפני זריקה דאין מטמא דמנחה היתה לה שעת הכושר קודם שהוקדשה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד