חבטינהו [ניפו אותן את השעורים] לנקותן ולא אכל, נקרינהו [בררו אותן] ביד מן הפסולת ולא אכל, ותהו למה אין החמור אוכל. אמר להו [להם] ר' פנחס בן יאיר למארחיו: דלמא לא מעשרן [שמא אינן מעושרות]? עשרינהו [עישרו אותן] ואכל החמור. אמר להם: בהמה ענייה (מסכנה) זו הולכת לעשות רצון קונה בדרך של מצוה, לפדיון שבויים, ואתם מאכילין אותה טבלים? והוא מה שנאמר לעיל, שבהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן.

ותוהים: ומי מיחייבא [והאם התבואה חייבת] במקרה זה במעשר מן הספק? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הלוקח (הקונה) מן השוק תבואה לשם זרע או למאכל בהמה, או קמח לעיבוד עורות, או שמן להדליק בו את הנר, וכן שמן לסוך בו את הכלים, ואינו יודע אם נתעשרו, כל שאינו למאכל אדם — פטור מהדמאי, שלא חייבוהו חכמים לעשרו מן הספק!

ומשיבים: התם הא אתמר עלה [שם הרי נאמר על כך], אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה, או לשאר צרכים שאינם מאכל אדם, אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהם לתתן לבהמה — חייב לעשר; והתניא [וכן שנויה ברייתא]: הלוקח פירות מן השוק לאכילה, ונמלך עליהן לבהמה — הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו אלא אם כן עישר. ושעורים אלו שניתנו לפני האתון נלקחו מתחילה למאכל אדם.

שמע רבי שהגיע ר' פנחס בן יאיר לעירו, נפק לאפיה [יצא לקראתו] לקבל פניו, אמר ליה [לו]: רצונך לסעוד אצלי? אמר לו ר' פנחס: הן. צהבו (האירו) פניו של רבי מחמת שמחה, שנתכבד בדבר זה, שהיה הדבר מפורסם שאין ר' פנחס בן יאיר סועד אצל אחרים.

אמר לו ר' פנחס: כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? ישראל קדושים הן, אלא שיש רוצה להכניס אורחים ואין לו, ואיני רוצה ליהנות מסעודה שאינה מספקת לבעליה, ויש שיש לו ואינו רוצה שיאכלו אצלו, וביחס לאדם כזה כתיב [נאמר]: "אל תלחם (תאכל) את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך" (משלי כג ו-ז), ולכן אני חושש לסעוד אצל אחרים. ואתה רוצה לארחני וגם יש לך, ולכן אליך אני מוכן לבוא.

מיהא השתא מסרהיבנא [אולם עכשיו אני ממהר], דבמלתא דמצוה קא טרחנא [משום שבדבר של מצוה אני טורח], כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך [כאשר אחזור ואבוא לעירכם אכנס אליך]. וכך אכן עשה.

כי אתא [כאשר בא] לביתו של רבי, איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא [הזדמן שנכנס בפתח אחד שהיו עומדות בו פרדות לבנות], אמר ר' פנחס: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו? משום שפרדות ממין זה היו מפורסמות כמזיקות בבעיטותיהן.

שמע רבי נפק לאפיה [יצא לקראתו], אמר ליה [לו]: מזבנינא להו [מוכר אני אותן]. אמר ליה [לו] ר' פנחס: והרי בכך תעבור על "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד), שהרי לכל אחד מישראל נאסר להחזיק חיות מזיקות בביתו.

אמר לו: מפקרנא להו [אפקיר אותם]. אמר לו: אם כן, מפשת היזקא [אתה מרבה את ההיזק], שעכשיו לא יהיו להם בעלים שישמרו עליהן, ויזיקו לכל. אמר לו: עקרנא להו [אני מעקר את פרסותיהן שלא יזיקו]. ענה לו: איכא [יש בכך] צער בעלי חיים. אמר לו: קטילנא להו [אהרוג אותן]. אמר לו: איכא [יש בכך] איסור של "בל תשחית" (דברים כ, יט).

הוה קא מבתש ביה טובא [היה רבי מפציר בו הרבה] שייכנס לביתו, גבה טורא בינייהו [הר ביניהם], ולא יכול היה רבי להמשיך ולדבר עמו. בכה רבי ואמר: מה בחייהן של צדיקים כך הם גדולים, במיתתן על אחת כמה וכמה! ומסבירים: והוא כפי שאמר ר' חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, שנאמר: "ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע (הנביא) וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו" (מלכים ב יג, כא).

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: מה הראיה מכאן שצדיק גדול במותו יותר מבחייו? ודילמא לקיומי ביה ברכתא [ושמא נעשה הדבר באלישע כדי לקיים בו את ברכת] אליהו, דכתיב [שנאמר] שאלישע ביקש ממנו: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" (שם ב, ט), שאליהו החיה מת אחד ואלישע החיה שנים! אמר ליה [לו] אביי בתמיהה: אי הכי [אם משום כך], היינו דתניא [וכי זהו ששנויה ברייתא]: "ויקם על רגליו" — על רגליו עמד אבל לביתו לא הלך (אלא מת מיד)?! ומשמע שלא היתה כאן תחיית מתים ממש, ואם כן לא נתקיימה בכך ברכת אליהו.

ושואלים: אלא במה איקיים [במה התקיימה] הברכה של "פי שנים"? ומשיבים: כמו שאמר ר' יוחנן: שריפא אלישע צרעת נעמן, שהיא (צרעת) שקולה כמת. ומנין שצרעת שקולה כמיתה — שנאמר במרים שנצטרעה: "אל נא תהי כמת" (במדבר יב, יב).

אגב שהוזכרו פרדות לבנות ("מלאך הבית בביתו של זה"), מביאים מה שאמר ר' יהושע בן לוי: למה נקרא שמן של פרדים "ימים" (ראה בראשית לו, כד) — מלשון אימה, משום שאימתם מוטלת על הבריות, שאמר ר' חנינא שהיה רופא: מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה (ונשאר חי) ממכה זו, משמע שהם מסוכנים ביותר. ותוהים: והא קחזינא דחיי [והרי אנו רואים שאנשים חיים] מבעיטות אלה! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן בלשון "וחיית" [והבריאה] המכה, שהפצע מבעיטה זו אינו מבריא. ומקשים: והא קחזינא דמיתסי [והרי רואים אנו שהפצעים הללו מבריאים]! ומשיבים: לא בכל הפרדות הלבנות מדובר, אלא באלה דחיוורן ריש כרעייהו [שלבנים ראשי רגליהם] קא אמרינן [אומרים אנו]. אגב שהוזכרו דברי ר' חנינא מביאים עוד מדבריו.

על הנאמר "אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה) — אמר רבי חנינא: ואפילו כשפים, שאין כשפים יכולים לפעול נגד רצון שמים. ומסופר, ההיא איתתא דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתותיה כרעיה [אשה אחת היתה מחזרת, משתדלת לקחת עפר מתחת רגליו] של ר' חנינא כדי לעשות לו כישוף, אמר לה: שקולי [קחי], לא מסתייעא מילתיך [לא יסתייע הדבר שלך, מה שאת רוצה לעשות], "אין עוד מלבדו" כתיב [נאמר], והוא מגן עלי. ומקשים: והאמר [והרי נאמר] ר' יוחנן: למה נקרא שמן "כשפים" — הרי זה כעין נוטריקון — שמכחישין פמליא של מעלה, ומשמע שלכאורה הם פועלים גם כנגד רצון של מעלה! ומשיבים: אכן כך, ואולם שאני [שונה] ר' חנינא, דנפישא זכותיה [שמרובה זכותו], ואין כשפים שולטים בו.

ועוד אמר בשם ר' חנינא: אין אדם נוקף (מכה, פוצע) אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שהוא צריך להיפצע, שנאמר: "מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו" (ראה תהלים לז, כג. משלי כ, כד). בענין זה אמר ר' אלעזר: דם ניקוף (מכה) מרצה ומכפר לאדם כאילו היה זה דם עולה. אמר רבא: מדובר פה בגודל (בוהן) ימין, שאדם משתמש בו בכח, והמכה חזקה יותר, ובניקוף (מכה) שני באותו מקום קודם שהתרפאה המכה הראשונה, והוא דקאזיל [כשהיה הולך] באותה שעה לדבר מצוה, שאז הניקוף מרצה.

בקשר למסופר לעיל על ר' פנחס בן יאיר מעירים כי אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר: מימיו לא בצע (חתך, פתח באכילה) על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה אפילו מסעודת אביו, שלא רצה ליהנות כלל משל אחרים.