שהיה לו חולה. מע''ש דכיון דשוגג הוא כדאוקמינן וליכא איסור שבת איסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות ואפילו בשבת משום דחולי דפיקוח נפש דוחה את השבת: מ''ט דרבי יהודה. הא אפי' במזיד איסור שבת ליכא וכ''ש בשוגג: והבריא. היום בשבת איסור מוקצה ליכא דהא בין השמשות חולה היה הלכך לר''מ דלאו משוי שוגג דאיסור שבת שרי ולרבי יהודה אסור דאיסור שבת דשוגג איכא דהא הבריא: וכי הא. כלומר הא דאוקימנא דמשום איסור מוקצה שתקיה רב לתנא ואע''ג דבאיסור שבת שוגג הוה היינו כי הא דאמר רב: השוחט לחולה. שנחלה ביום השבת: אסור. לאכול בריא מאותה בהמה בו ביום דאע''ג דאיסור שבת ליכא דפיקוח נפש דוחה את השבת איסור מוקצה מיהא איכא דבין השמשות מוקצה הואי ולא היתה ראויה לישחט בשבת דהא עדיין לא היה חולה: המבשל. בשר שהיתה שחוטה מאתמול ובשלה היום לחולה שנחלה היום מותר לבריא: מ''ט האי. בשר הוה חזי להאי בריא בין השמשות לכוס חי הילכך אין כאן איסור מוקצה ואיסור שבת נמי אין כאן דהא לחולה בשלה: והאי. שוחט לא היה בין השמשות ראוי לכוס ואיכא איסור מוקצה אע''ג דאיסור שבת ליכא: פעמים שהשוחט. לחולה מותר לבריא לכוס כגון שהיה לו חולה מבעוד יום דאין כאן לא איסור מוקצה ולא איסור שבת: והמבשל. לחולה שנחלה היום אסור לבריא: כגון שקצץ דלעת. מן המחובר ובשלה לו דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות ואית דמפרשי בדלעת תלושה ומוקצה דידה משום דקשה היא ולא היא חדא דדלעת רכה היא יותר מן הבשר ועוד קצץ מן המחובר משמע דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חיתוך כגון (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפני הבהמה: הלכתא השוחט לחולה בשבת. לחולה מבעוד יום: באומצא. לכוס: אדעתא דחולה קא שחיט. וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה: מתני' במגל יד. רפש''א בלע''ז ויש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והאחת יש בה פגימות: הכל שוחטין ובכל שוחטין. כולה מפרש בגמרא: מגל קציר. שקוצרין בה התבואה פלציל''א בלע''ז שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד בשיפוע: מגירה. סכין מלא פגימות ואין משופעות כשל מגל קציר אלא מכוונות שיש לפגימה מורשא מכאן ומכאן כסתם פגימות אוגרת ומגירה בלעז סייג''א: שינים. התחובים בלחי של בהמה: והצפורן. מחוברת: שהם חונקין. שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימות והאי חונקין אשארא קאי ולאו אצפורן דטעמא דצפורן מפרש בגמרא משום מחובר: גמ' דלמא אתי למעבד באידך גיסא. במקום הפגימות ושמעינן מהא דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן אסור לשחוט בה לכתחלה דהא הכא גזרינן משום אידך גיסא וכל שכן הכא דבההיא גיסא גופה פגומה: קרומית. צלע של קנה: רבי פוסל. לקמן נפקא לן מויקח את המאכלת: ורבי חייא מכשיר. ומתניתין דקתני שחיטתו כשרה לא מתוקמא כרבי אלא כרבי חייא ולכתחלה מיהת לא שחטינן ואשמועינן מתני' דעד כאן כו': בין שהסכין למעלה. כעין כל השחיטות: ובין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה. ולא חיישינן שמא יכבד הצואר על הסכין ויתיז בבת אחת קודם שיוליך ויביא: לעולם רבי חייא ואפי' לכתחלה. נמי מכשר: קשיא דרבי אדרבי. דהא קתני בברייתא רבי פוסל דמשמע דיעבד: מחובר מעיקרו. פוסל ואפילו בדיעבד: במוכני. גלגל שקורין טו''ר והשכיב בו הסכין חודו למעלה וגלגל ושחט: נעץ סכין בכותל. והוליך והביא צואר בהמה עליה:

כגון שהיה לו חולה והבריא. וא''ת אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי לר''מ בשוחט לחולה והבריא ור' יהודה נמי אמאי לא אסר משום מוקצה דלא אסר אלא משום דקניס שוגג אטו מזיד כדאמרינן בהניזקין (גיטין נג:) דבעיא היא בשילהי אין צדין (ביצה דף כו:) אם יש מוקצה לחצי שבת אם לאו וי''ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם דשרי התם אי נמי רב גופיה מספקא ליה דשמא אין מוקצה לחצי שבת ולהכי לא אוקמיה כר''מ אלא כר' יהודה דאסר משום דקניס שוגג אטו מזיד: כגון שקצץ לו דלעת. פירש בקונטרס מדנקט קצץ משמע דאיירי מן המחובר וקשה דא''כ מאי איריא מבשל אפילו כי לא נתבשל נמי אסור ואומר ר''ת דבתלושה איירי ושייך נמי בתלושה לשון קציצה כמו כאן קיצץ בן עזאי תורמוסי תרומה בפ' במה מדליקין (שבת דף לד.) ובריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג:) אדמוקדך יקוד קוץ קרך וצלי דבתלושה איירי והא דלא נקט לשון חתיכה כדתנן (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפי שדרך לקוצצן בחתיכות גדולות כשבאין לבשל שייך בו לשון קציצה ומבשל אסור משום דדלעת לא חזיא לכוס כדאמרינן במס' תמיד (דף כז:) כל מידי לא תפלט קמי רבך בר מקרא חייא דכפתילה של אבר דמיא וא''ת והא חזיא לבהמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם כדמסיק בפ''ק דביצה (דף ו:) גבי אפרוח שנולדה בי''ט. וי''ל כיון דדלעת עומדת לאדם ואינה ראויה לאדם הוי מוקצה אע''ג דחזיא לבהמה: אלא צור וקנה לכתחלה לא. וא''ת ודלמא נקט לשון דיעבד משום מגל יד כדאשכחן בריש כל הפסולין (זבחים דף לב.) דנקט ששחט משום טמא אע''ג דזרים ונשים ועבדים שוחטין לכתחלה וי''ל דהתם ניחא ליה למינקט כל הפסולין בעבודה יחד דשחיטה כשרה אבל כאן מה לו לשנות יחד כשרים לכתחלה עם כשרים בדיעבד וא''ת דבפ' חבית (שבת קמז.) קתני הרוחץ דיעבד משום מי מערה אע''ג דחמי טבריא אפי' לכתחלה וי''ל דמש''ה קתני חמי טבריא בהדי מי מערה למידק נמי דמי מערה חמין דומיא דמי טבריא כדאמר התם: ורמינהי בכל שוחטין בין בצור. הוה מצי למימר בשלמא קנה אקנה לא קשיא הא בסימוניא דאגמא הא בשאר קנה כמו שמחלק לקמן (דף טז:) אלא צור אצור קשיא: להודיעך כחו דרבי. ולא חייש לאשמועי' כח דהיתרא דרבי חייא דכבר אשמועינן בברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר.: כאן במחובר מעיקרו. לעיל גבי רבי חייא לא הוה מצי לשנויי הכי דכיון דמחובר מעיקרו כשר בדיעבד למה יאסור לכתחלה דאי משום שמא ידרוס א''כ תלוש ולבסוף חיברו נמי: או שהיה קנה עומד מאליו. לאו למעוטי נטעו אדם קאתי דההוא נמי חשיב מחובר מעיקרו דאפי' למאן דאמר המשתחוה לבית אסרו המשתחוה לאילן לא אסרו אלא תוספת דוקא ולא נקט הכא עולה מאליו אלא לגלות על צור היוצא מן הכותל דאיירי בכותל מערה דומיא דקנה העומד מאליו: