הרי זה כגון שהיה לו חולה שיש בו סכנה מבעוד יום, שמצוה לשחוט בשבילו אפילו בשבת, ולכן לא היה בבהמה איסור מוקצה, שהרי זה כאילו יועדה לכך.

ושואלים: אי הכי [אם כך], אם בזה מדובר, מאי טעמא [מה הטעם] של רבי יהודה דאסר [שאוסר]? ומשיבים: הכוונה היא כגון שהיה לו חולה בערב שבת והבריא בינתיים, שאף על פי שאיסור מוקצה לא היה כאן, מכל מקום איסור שחיטה בשבת יש כאן, ולדעת ר' יהודה גם אם עשה כן בשוגג הרי זה אסור בשבת עצמה.

ושבים לעיקר הענין, ואומרים: ומה שהסברנו שרב השתיק את התנא על שלא הבחין בין מבשל בשבת לשוחט בשבת, הריהו כי הא [כמו זו] שאמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רבי יצחק בר אדא אמר רב: השוחט בשבת לצורך חולה שחלה חולי שיש בו סכנה בשבת — אסור לבריא לאכול מן הבשר, המבשל לחולה שחלה בשבת בשר בהמה שנשחטה מערב שבת — מותר לבריא לאכול ממנו.

מאי טעמא [מה טעם] ההבדל? האי [זה] הבשר שאינו מבושל ראוי היה לכוס אותו גם לפני הבישול, ולא היה מוקצה בכניסת השבת, ואילו האי [זה] שלא נשחט קודם השבת אינו ראוי לכוס קודם השבת, שהרי הוא אבר מן החי והוא נעשה מוקצה בכניסת השבת.

אמר רב פפא: פעמים שגם השוחט בשבת מותר לבריא לאכול מן הבשר — כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, והבהמה עמדה לשחיטה בכניסת השבת, ולא היתה מוקצה. ומצד שני, פעמים שמבשל בשבת אסור לבריא לאכול מן המבושל — כגון שקצץ לו בשבת דלעת מן המחובר ובישל אותה, מפני שהיתה מוקצה מחמת האיסור לקוצצה.

אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא [הלכה היא]: השוחט לחולה בשבת — מותר לבריא לאכול מן הבשר באומצא, כלומר, בשר חי, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט — אדעתא דחולה קא שחיט [כאשר הוא שוחט — על דעת החולה הוא שוחט], שהרי גם אם החולה אוכל מעט צריך לשחוט עבורו בהמה שלימה, וכיון ששחט בהיתר — מותר גם לאחרים. אבל המבשל לחולה בשבת — אסור לבריא לאכול מן התבשיל, והטעם הוא: גזירה שמא ירבה יוסיף לתבשיל גם בשבילו.

א משנה השוחט בשפתו החלקה של מגל יד, ששפתו האחת חלקה והשניה משוננת, או בצור (אבן חדה), או בקנה שנחתך לאורכו ושפתו חדה — שחיטתו כשרה.

הכל שוחטין, ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין (בכל דבר שחותך) חוץ ממגל קציר והמגירה (משור), והשינים כשהן קבועות בעצם הלחי של בהמה, והציפורן, שאין שוחטים בהם מפני שהם חונקין ולא חותכים, שיש להם פגימות הנאחזות בסימנים (הקנה והושט) וקורעות אותם.

ב גמרא שנינו במשנה "השוחט" במגל יד בצור ובקנה, ומשמע: בדיעבד — אין [כן], שחיטתו כשרה, אבל לכתחלה — לא ישחט באלה. ושואלים: בשלמא [נניח] במגל יד מובן הטעם — דלמא אתי למעבד באידך גיסא [שמא יבוא לשחוט בצד האחר] המשונן, אלא צור וקנה שהיו חדים האם לכתחלה לא שוחטים בהם? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו בברייתא: בכל שוחטין, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה!

ומשיבים, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שמשמע ששוחטים לכתחילה — מדובר בתלוש, כאן שמשמע שהדבר נאסר לכתחילה — מדובר במחובר, כששוחט על ידי צור או קנה המחובר לקרקע, וכשיטת ר' חייא. שאמר רב כהנא: השוחט באמצעות דבר המחובר לקרקע — רבי פוסל ור' חייא מכשיר; והרי עד כאן לא שמענו שקא מכשיר רבי חייא במחובר אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא.

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת] לפי זה את המשנה? כדעת רבי חייא ודיעבד; אלא הא דתניא [זו ששנויה] בברייתא: בכל שוחטין לכתחילה, בין בתלוש, בין במחובר, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה, מני [כשיטת מי היא]? לא כשיטת רבי ולא כשיטת ר' חייא, שכן אי [אם] לשיטת ר' חייא — הרי בדיעבד אין [כן] השחיטה כשרה, אבל לכתחלה — לא יעשה כן, אי [אם] לשיטת רבי — בדיעבד נמי [גם כן] לא כשרה השחיטה!

ומשיבים: לעולם תפרש שברייתא זו היא כשיטת רבי חייא, והוא מתיר לשחוט במחובר אפילו לכתחלה, והאי דקמיפלגי [וזה שנחלקו] בדיעבד, כפי שאמר רב כהנא — הרי זה כדי להודיעך כחו של רבי, שהוא אוסר אפילו בדיעבד.

ושואלים: אלא, לפי זה, מתניתין דקתני [משנתנו שהוא שונה בה]: "השוחט", ומשמע: בדיעבד — אין [כן], לכתחלה — לא, מני [כשיטת מי היא]? לא שיטת רבי ולא שיטת רבי חייא, שכן אי [אם] שיטת רבי חייא — הרי אמרת שלדעתו אפילו לכתחלה מותר לשחוט במחובר, אי [אם] שיטת רבי — הרי בדיעבד נמי [גם כן] לא מכשיר!

ומשיבים: לעולם יש לפרש שלשיטת רבי חייא שוחטים במחובר ואפילו לכתחלה, ומתניתין דקתני [ומשנתנו שהוא שונה בה] "השוחט", ומשמע ששחיטה במחובר כשרה רק בדיעבד — שיטת רבי היא.

ושואלים: אם כן, קשיא [קשה] מדברי רבי על דברי רבי, שהרי במחלוקתו עם ר' חייא מפורש שהוא פוסל אפילו בדיעבד! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן ששנינו שהוא פוסל בדיעבד — מדובר כששוחט בדבר שהוא מחובר מעיקרו, כאן ששנינו שהוא מכשיר בדיעבד — מדובר כששוחט בדבר שהיה תלוש ולבסוף חיברו.

ומוסיפים: ומנא תימרא דשני לן [ומנין תאמר ששונה לנו], שיש הבדל בהלכה בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו? דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט באמצעות מוכני (סוג של מכונה שקבועה בה סכין) — שחיטתו כשרה, וכן השוחט במחובר לקרקע — שחיטתו כשרה, וכן אם נעץ סכין בכותל כשהלהב בולט החוצה ושחט בה, שהוליך והביא את צואר הבהמה עליה — שחיטתו כשרה. אבל אם היה צור יוצא (בולט) כמין זיז מן הכותל, או קנה עולה מאליו מן הקרקע, ושחט בו — שחיטתו פסולה;