"ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד" (דברי הימים ב ה, ג), משמע שהלויים צריכים להיות כולם מסוגלים לשיר בקול אחד, ומי שאינו יכול לשיר עוד כאחד מהם הרי הוא פסול. שנינו שהכהן כשר לעבודה עד שיזקין. ושואלים: עד כמה?

מהי הגדרת זיקנה לענין זה? אמר רבי אלעא אמר ר' חנינא: עד שירתת, שידיו ורגליו רועדות.

ועוד בענין הגדרת זיקנה תנן התם [שנינו שם] במסכת מקואות: בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם שטבל, לכשיטיל מים אחרי כן — טמא, משום שמקצת משכבת הזרע נשאר בגופו, ויצא עם מי הרגלים, ובכך חזר ונטמא. ר' יוסי אומר: דווקא בחולה ובזקן — הרי הוא טמא כשלא הטיל מים לפני הטבילה, אבל בילד (שאינו זקן) ובבריא — טהור, מפני שמתחילה יצאה ממנו כל שכבת הזרע בכח.

ושואלים: ילד עד כמה? עד מתי הוא נחשב ילד ולא זקן? אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: כל זמן שעומד על רגלו אחת ובאותה שעה חולץ מנעלו או נועל מנעלו שברגלו האחרת. ומעירים: אמרו עליו על רבי חנינא עצמו, שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמר רבי חנינא: חמין שרחצה אותי אמי בהם ושמן שסכתני (שסכה אותי) אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי שאשאר בשלימות הבריאות.

ועוד בענין הגיל הראוי לעבודה תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שנתמלא זקנו, ראוי ליעשות שליח ציבור לעניינים שונים, ולירד לפני התיבה ולהתפלל, ואם היה כהן — לישא את כפיו ולברך את העם. מאימתי כשר הכהן לעבודה? משיביא שתי שערות במקום הערוה, שאז הוא נחשב גדול. רבי אומר, אומר אני: אינו כשר לעבודה עד שיהא בן עשרים.

אמר רב חסדא: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? דכתיב [שנאמר]: "ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה' "(עזרא ג, ח). ואידך [והאחר, התנא הראשון], מדוע אינו לומד מכאן? לדעתו לנצח על מלאכת בית ה', שאני [שונה], שצריך לזה איש בוגר, אבל לעבוד עבודה אחרת הוא יכול כבר מזמן שמגיע לבגרות גופנית.

ושואלים: וכיצד למדים מכאן לכהנים? והא האי קרא [והרי מקרא זה] בלוים כתיב [נאמר]! ומשיבים: צריכים לפרש אותו כדברי ר' יהושע בן לוי, שאמר רבי יהושע בן לוי לענין אחר: בעשרים וארבעה מקומות במקרא נקראו כהנים "לוים", וזה אחד מהן: "והכהנים הלוים בני צדוק" (יחזקאל מד, טו), וגם הפסוק שאנו עוסקים בו הוא בין אותם מקומות.

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת הכהנים הפסולים לעבודה: "דבר אל אהרן וכו' איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם א-להיו" (ויקרא כא, יז), מכאן, ממה שהקדים הכתוב ואמר "איש", אמר רבי אלעזר: קטן פסול לעבודה, ואפילו היה תם שלם בלא מום. מאימתי הכהן כשר לעבודה? משיביא שתי שערות, אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים. ונחלקו בהבנה המדוייקת של ברייתא זו.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: הא [זו] כשיטת רבי היא, שאמר בברייתא לעיל כי הכהן כשר לעבודה משעה שיהא בן עשרים, ומכאן אנו למדים כי קודם לכן אפילו פסול דרבנן לית ליה [שמדברי חכמים אין בו] בדיעבד, אלא שלכתחילה כך צריכים הכהנים לנהוג. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: רבי אית ליה [יש לו] פסול מדרבנן [מדברי סופרים] עד שיהא בן עשרים, והא [וברייתא זו] כשיטת רבנן [חכמים] היא, החולקים על רבי בברייתא, ומכשירים כהן לעבודה משיביא שתי שערות. ולשיטתם לכתחלה הוא שלא יעבוד עד שיהא בן עשרים, כפי ששנינו בברייתא זו, אבל דיעבד — עבודתו כשרה, כפי ששנו לעיל.

א משנה ועוד בסגנון המשניות הקודמות: מה שטהור בכלי חרש — טמא בכל שאר הכלים, כגון כלי מתכת וכלי עץ. ומה שטהור בכל שאר הכלים — טמא בכלי חרש.

ב גמרא בפירוש משנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: אויר (חלל) כלי חרש טמא, שאם נפל דבר טמא, כגון שרץ מת לתוך חללו של כלי חרס — טימא אותו, גם אם לא נגע בו. ואילו גבו, אם נגע שרץ בצידו החיצוני של כלי חרס — הרי הוא טהור. ולהיפך, אויר כל שאר הכלים טהור, שאין הכלי עצמו נטמא כל זמן שלא נגעה בו הטומאה, ואילו גבן טמא, אם נגעה טומאה בגבם. נמצא, שהטהור בכלי חרש, שנגעה טומאה בגבו — טמא בכל הכלים, והטהור בכל הכלים, שהגיעה טומאה לאוירו — טמא בכלי חרש.

ואומרים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שכלי חרס נטמא באוירו ולא מגבו? דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר בפרשת השרצים הטמאים: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשבורו" (ויקרא יא, לג), ונדייק: "אל תוכו" — ואף על פי שלא נגע בו נטמא הכלי.

ויש לשאול, אתה אומר שנטמא באוירו אף על פי שלא נגע? או אינו נטמא אלא אם כן נגע בו השרץ! בתשובה לכך רבי יונתן בן אבטולמוס אומר: נאמר בפסוק זה "תוכו" לענין לטמא, שהכלי מטמא את האוכלים שבתוכו, שנאמר: "כל אשר בתוכו יטמא", ונאמר "תוכו" לענין ליטמא, שהכלי עצמו נטמא על ידי השרץ שנמצא בתוכו, שנאמר שם: "אשר יפול מהם אל תוכו... ואותו תשבורו", ויש ללמוד בגזירה שווה: מה "תוכו" האמור לטמא מה שבתוכו, הוא אף על פי שלא נגע השרץ בכלי החרס עצמו, אלא נמצא באוירו, אף "תוכו" האמור ליטמא הכלי עצמו — אף על פי שלא נגע בו השרץ.

ושואלים: והתם [ושם], לטמא אחרים שבתוכו, מנלן [מנין לנו] שהוא מטמא אפילו לא נגע בו השרץ? אמר רבי יונתן: התורה העידה על כלי חרס שכל שבתוכו נטמא