ולפי זה יש לדון על כלים דומיא [בדומה] לאדם, מה אדם מדובר דבעינן [שצריכים אנו] כוונה, אף כלים נמי [גם כן] מדובר דקא מכוין להו [שמתכוון להם] אדם שייטהרו בכך!

וכי תימא [ואם תאמר, תקשה] על פירוש זה: אם ביושב ומצפה מדובר מאי למימרא [מה בא לומר]? מה חידוש יש בדבר?

על כך יש להשיב, מהו דתימא [שתאמר]: ליגזר [נגזור] שלא יטהר הגל, גזירה משום חרדלית של גשמים, מפל של מי גשמים שאינו מטהר. אי נמי [או גם כן], ליגזר [נגזור] שלא יטהרו הראשין של הגלים עצמם, כשהם נופלים על האדם והכלים המונחים על הקרקע, גזירה אטו [משום] הכיפין, הגל כשהוא באויר, שהוא עשוי כמין כיפה, שאין מטבילים שם כלים, קא משמע לן דלא גזרינן [משמיע לנו שאין אנו גוזרים]!

ומעירים: ומנא תימרא דלא מטבלינן [ומנין אתה אומר שאין מטבילים אנו] בכיפין של הגל? דתנן [ששנינו]: מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין, לפי שאין מטבילין באויר, אלא בקרקע.

וחוזרים ושואלים: אלא חולין דלא בעי [שלא צריך] כוונה לטהרתם מיהא מנלן [על כל פנים מנין לנו]? ומשיבים, ממה דתנן [ששנינו במשנה]: פירות שנפלו בלא כוונה לתוך אמת המים, ופשט מי שידיו טמאות את ידיו ונטלן את הפירות — ידיו של אותו אדם טהורות לאכילת חולין, משום שנטבלו במים, למרות שלא נתכוון להדיח ולטהר, ואילו הפירות אינן ב"כי יותן" (ויקרא יא, לח), אינם מוכשרים על ידי מים אלה לקבלת טומאה, מפני שלא רצה במים שעליהם, ואין מים מכשירים אלא לרצון.

ואם פשט את ידו לאמת המים בשביל שיודחו ידיו, ונטל את הפירות — גם ידיו טהורות, וגם הפירות ב"כי יותן", מפני שרצה במים אלה. על כל פנים, מן הדין הראשון מוכח שאין צורך בכוונה כדי להיטהר לחולין, שהרי פשט ידיו כדי ליטול את הפירות, ובכל זאת ידיו טהורות.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנה: מי שטבל לאכילת חולין בטהרה והוחזק (נתכוון להיטהר) לאכילת חולין — אסור לאכילת מעשר שני. וממה שנאמר "הוחזק לחולין" נדייק: הוחזק לחולין — אין [כן], מותר בחולין, לא הוחזק — לא הותר אף בחולין!

השיב לו רב נחמן: אין לדייק מכאן שצריך כוונה לחולין, אלא הכי קאמר [כך הוא אומר]: אף על פי שהוחזק לחולין — אסור למעשר.

איתיביה [הקשה לו] רבא ממה ששנינו באותה משנה: טבל ולא הוחזק — כאילו לא טבל. מאי לאו [האם אין הכוונה]: כאילו לא טבל כלל, אפילו לחולין?

השיב לו רב נחמן: לא, כאילו לא טבל למעשר, אבל טבל לחולין. הוא רבא סבר [סבור היה]: דיחויי קא מדחי ליה [דחיה הוא שדוחה אותו] רב נחמן, ואין זה הפירוש האמיתי, נפק דק ואשכח [יצא דקדק ומצא], דתניא [ששנויה ברייתא] מפורשת כדבריו: טבל ולא הוחזק — מותר לחולין ואסור למעשר.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהיה קושיה] על דברי רבי יוחנן מהא [מברייתא זו], שהרי נאמר בה שטבילה ללא כוונה מועילה לחולין, ואילו הוא אמר (בתחילת הסוגיה) שנדה שטבלה בלא כוונה אסורה גם לבעלה!

אמר ליה [לו] רב יוסף: ר' יוחנן הוא שאמר הלכה זו, כשיטת ר' יונתן בן יוסף אמרה.

דתניא [ששנויה ברייתא] בענין צרעת הבגד, ר' יונתן בן יוסף אומר: בגד שהיה בו נגע, והוסגר לשבוע ולא נשתנה הנגע — צריך לכבסו ולהסגירו למשך שבוע נוסף. ואם לאחר אותו שבוע סר הנגע, צריך לטובלו כדי לטהרו כאמור: "וכובס שנית וטהר" (ויקרא יג, נח). ולכאורה, די היה לכתוב: "וכובס וטהר", מה תלמוד (צורך) לומר "שנית"? אלא בכך מקיש משווה הכתוב תכבוסת שניה לתכבוסת ראשונה: מה תכבוסת ראשונה היא לדעת, שנאמר: "וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע" (שם) — אף תכבוסת שניה, שעניינה טבילת הבגד לטהרו — צריכה להיעשות לדעת.

ושואלים: אי (אם כן) נאמר גם: מה להלן בתכבוסת הראשונה בעינן [צריכים אנו] שתהא דווקא לדעת כהן, אף כאן בעינן [צריכים אנו] דעת כהן! תלמוד לומר: "וכובס שנית וטהר" (שם נח), מכל מקום. הרי שלשיטת ר' יונתן בן יוסף טבילה לטהרת בגד חולין צריכה גם כן כוונה, וכשיטתו הולך ר' יוחנן, שמצריך כוונה לטבילה בחולין.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שימי בר אשי: ומי אמר [והאם אומר] ר' יוחנן הכי [כך], שצריך כוונה בחולין? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה.

ותנן [ושנינו במשנה שלנו] העוסקת בשחיטת חולין: נפלה סכין מעצמה ושחטה, אף על פי ששחטה כדרכה — שחיטה פסולה היא. והוינן בה [והיינו עוסקים בה]: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שנפלה מעצמה הדין כן, הא [הרי] אם הפילה הוא — כשרה, ואף על גב דלא מיכוין [ואף על פי שאינו מתכוון] לשחוט. ואמרינן [ואמרנו] על כך: מאן תנא דלא בעי [מיהו התנא של המשנה שלא מצריך] כוונה לשחיטה? אמר רבא: ר' נתן היא!

ומשיבים: בשחיטה של חולין אפילו ר' יונתן בן יוסף מודה שאין צורך בכוונה, ומדוע? מדגלי רחמנא [מתוך שגילתה התורה] שהמתעסק בקדשים, ששוחט אותם בלא כוונה — פסול, שנאמר "לרצונכם תזבחו" (ויקרא יט, ה), ופירושו: לדעתכם, מכלל הדברים אתה למד שבחולין לא בעינן [אין אנו צריכים] כוונה.

אגב כך שואלים: ורבנן [וחכמים], החולקים על ר' נתן, ולדעתם אם הפיל את הסכין ושחטה — שחיטתו פסולה, מה הם משיבים לטענה זאת? ומשיבים: נהי דלא בעינן [גם אם אמנם לדעתם אין אנו צריכים] בחולין כוונה לזביחה, להתיר את הבהמה באכילה, כמו שנאמר בקדשים "לרצונכם תזבחו", מכל מקום כוונה לחתיכה (לחיתוך) בעינן [צריכים אנו], ואין די שיתכוון להפיל סכין.

אמר רבא: בהא זכנהו [בזה ניצחם] ר' נתן לרבנן [לחכמים], שכן מי כתיב [האם נאמר] בשחיטת חולין "וחתכת"? "וזבחת" כתיב [נאמר] (דברים יב, כא), ואם כן אי בעינן [אם צריכים אנו] כוונה לחתיכה — אפילו לזביחה נמי ליבעי [גם כן נצטרך], אי לא בעינן [אם לא צריכים אנו] כוונה לזביחה — לחתיכה נמי לא ליבעי [גם כן לא נצטרך]. ושבים לתחילת הדיון, בנדה שטבלה מתוך אונס, שמוסכם שהיא אסורה לאכול בתרומה, מפני שלא התכוונה לכך, אלא שנחלקו רב ור' יוחנן האם היא טהורה לבעלה.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] נדה שנאנסה וטבלה? אילימא [אם תאמר] דאנסה [שהכריחה] אותה חבירתה ואטבלה [והטבילה אותה], הרי כוונה של חברתה כוונה מעלייתא [מעולה] היא, ומועילה לנטבלת!

ועוד, במקרה כזה בתרומה נמי אכלה [גם כן אוכלת], דתנן [ששנינו במשנה]: החרשת, והשוטה, והסומא, ושנטרפה דעתה, שאינן יודעות להיטהר מנידתן, אם יש להן ידידות פקחות — מתקנות אותן לבודקן אם טהורות הן, ולהטבילן, והן אוכלות בתרומה!

אמר רב פפא: לשיטת ר' נתן, שאינו מצריך כוונה בשחיטת חולין, ואפילו לא כוונה לחיתוך, מדובר כגון שנפלה לאונסה מן הגשר לנהר, שלא היתה שם כוונה כלל. ולרבנן [ולשיטת חכמים], הסבורים שלענין שחיטה צריך כוונה על כל פנים לחיתוך, מדובר שירדה לנהר כדי להקר (לצנן עצמה), ולא לשם טהרה, שכיון שהתכוונה על כל פנים לרחיצה, תועיל טבילתה לענין חולין.

ועוד בענין מחלוקת ר' נתן וחכמים, אמר רבא: שחט פרה אדומה ושחט בהמה אחרת עמה באותה שעה — לדברי הכל פסולה הפרה האדומה.