יחקה את המינין, כדי שלא לעשות כמעשיהם.

א גמרא שנינו במשנתנו: אין שוחטין לא לתוך ימים וכו', אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] לתוך ימים שלא ישחט — מפני דאמרי [שאומרים] אנשים: לשרא דימא קא שחיט [לשר הים הוא שוחט], והרי אם שוחט לתוך עוגה של מים נמי אמרי [גם כן אומרים]: לבבואה שלו שנראית במים קא שחיט [הוא שוחט], וגם הוא כעין עבודה זרה! אמר רבא: במים עכורים שנו, שאין נראית שם בבואה.

ב עוד שנינו: אין שוחטין לגומא כל עיקר, אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שייכנס הדם לתוכה. ומקשים: כיצד שונה התנא שעושה גומא בתוך ביתו? והא אמרת [והרי אמרת] מתחילה: אין שוחטין לגומא כלל! אמר אביי: רישא [בתחילה], ששנינו שאין שוחטים כל עיקר, מדובר בגומא שבשוק, ששם אין שוחטים כלל.

אמר ליה [לו] רבא, והא מדקתני סיפא [והרי ממה שהוא שונה בסוף]: ובשוק לא יעשה כן, מכלל הדברים אתה למד דרישא לאו בשוק עסקינן [שבתחילה לא בשוק אנו עוסקים]!

אלא אמר רבא, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אין שוחטין לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר (לנקות) את חצרו, שלא תהא מלוכלכת בדם, כיצד הוא עושה? עושה מקום חריץ או מדרון חוץ לגומא ושוחט שם, ודם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן, אפילו בדרך זו, כדי שלא יחקה את המינין.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: היה מהלך (שט) בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט — מחזיק את הבהמה כשראשה חוץ לספינה, ומוציא ידו חוץ לספינה ושוחט, והדם שותת ויורד על דופני הספינה, ומשם לים, אבל לא ישחוט לתוך הים. ואין שוחט לגומא כל עיקר.

והרוצה לנקר את חצרו כיצד הוא עושה? עושה מקום מדרון או חריץ חוץ לגומא ושוחט, ודם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן, משום שנאמר: "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג), ואם עשה כן — צריך בדיקה אחריו, שמא מין הוא.

ג משנה השוחט בהמת חולין ואומר שהוא שוחט אותה לשם עולה, או לשם זבחים (שלמים), או לשם אשם תלוי, או לשם פסח, לשם תודה — בכל אלה שחיטתו פסולה, מפני שנראה כמקדיש ושוחט קדשים בחוץ, ור' שמעון מכשיר.

היו שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד מהם לשום (לשם) אחד מכל אלו הדברים הפוסלים, ואחד לשום דבר כשר — שחיטתו פסולה. השוחט בהמת חולין לשם חטאת, או לשם אשם ודאי, או לשם בכור, או לשם מעשר בהמה, או לשם תמורה שהם קרבים חובה, ואין חשש שהקדישם סתם — שחיטתו כשרה.

זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב (שאפשר להקדיש אותו על ידי נדר או בנדבה) — השוחט לשמו אסור, שנראה הדבר כמקדישו ושוחטו בחוץ, ושאינו נידר ונידב אלא הוא מוטל עליו כחובה, אם אין לו חובה כזו — הרי השוחט לשמו כשר.

ד גמרא שנינו במשנה: השוחט לשם עולה וכו' לשם אשם תלוי, לשם פסח — שחיטתו פסולה, מפני שהם באים בנדר או נדבה. ותוהים: אשם תלוי האם בר נידר ונידב הוא? הלא קרבן חובה הוא, במקום שיש ספק האם הוא חייב חטאת! אמר ר' יוחנן: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת רבי אליעזר היא, שאמר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, מחשש שמא עבר עבירה. ועוד תוהים: וכי קרבן

פסח בר נידב ונידר הוא? הלוא זמנא קביעא ליה [זמן קבוע לו] בערב הפסח, ואין אדם יכול להביא קרבן פסח אלא בזמנו! אמר ר' אושעיא: שאני [שונה] פסח, הואיל והפרשתו יכולה להיות כל השנה כולה.

אמר ר' ינאי: לא שנו שהשוחט לשם קרבן שחיטתו פסולה אלא כששוחט תמימים, אבל אם שוחט בעלי מומין — מידע ידיע [ידוע הדבר] שהוא בעל מום, ובוודאי אין חשש שלשם קרבן התכוון. ור' יוחנן אמר: אפילו בעלי מומין נמי [גם כן], זימנין דרמי ליה מידי אמומא ולא ידיע [פעמים שמוטל דבר מה על המום, ומכסה אותו, ואינו ידוע לכל], וסבורים שבהמה תמימה היא.

עוד שנינו: השוחט לשם חטאת וכו' שחיטתו כשרה, שאין אדם יכול לנדור חטאת, ואין לחשוש למראית עין. אמר ר' יוחנן: לא שנו שבכגון זה שחיטתו כשרה אלא במי שאינו מחוייב חטאת, אבל מי שידוע שהוא מחוייב חטאת — שחיטתו פסולה, אימא [אמור]: לשום (לשם) חטאתו הוא עושה, מקדיש ושוחט בחוץ. ותוהים: והא [והרי] במשנה לא קאמר [אינו אומר] "לשם חטאתי", אלא "לשם חטאת" סתם, ובזה אין לחשוש! אמר ר' אבהו: ר' יוחנן מדבר במי שאומר "לשם חטאתי".

עוד שנינו במשנה שהשוחט לשם תמורה שחיטתו כשרה. אמר ר' אלעזר: לא שנו ששחיטתו כשרה אלא באופן שאין לו כבר זבח מוקדש בתוך ביתו, אבל יש לו זבח בתוך ביתו — שחיטתו פסולה, אימא אמורי אמיר ביה [אמור שהוא ממיר בו]. ומקשים: והא לא קאמר [והרי במשנה אינו אומר] "לשם תמורת זבחי", אלא "לשם תמורה"! אמר ר' אבהו: ר' אלעזר עוסק במי שאומר במפורש "לשם תמורת זבחי".

ה שנינו במשנה זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב השוחט לשמו אסור. ושואלים: לאתויי מאי [להביא את מה] הובא הכלל? שהרי לכאורה מנינו הכל! ומשיבים: לאתויי [להביא] עולת נזיר, דמהו דתימא [שמהו שתאמר]: אין לחשוש כאן, הא [הרי] לא נדר קודם לכן נזירות, ואם כן אינו חייב בעולה כזו! לכן אומרת המשנה שיש לחשוש, אימר שמא נדר בצינעא בחשאי, ולא ידוע שנדר בנזיר.

ומה ששנינו ב"זה הכלל": כל שאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר — בא לאתויי [להביא] עולת יולדת, שהשוחט לשם עולת יולדת שחיטתו כשרה, והואיל וקרבן זה הוא קרבן חובה, ואינו נידר או נידב.

אמר ר' אלעזר: לא שנו אלא שאין לו אשה, ולכן ברור שהוא אינו חייב בכך, ואין מקום לטעות, אבל יש לו אשה — שחיטתו פסולה, אימר [אמור] שלשמה הוא עושה. ושואלים: והא לא קאמר [והרי אינו אומר] "לשם עולת אשתי"! אמר ר' אבהו: ר' אלעזר עוסק במי שאומר במפורש "לשם עולת אשתי".

ומקשים: במקרה זה, פשיטא [פשוט] שיש לחשוש שהוא עושה לשם עולת אשתו!