ונראית כאהינא סומקא [כתמרה אדומה] — הרי זו כשרה, וכל שכן אם רק ניקב הקרום העליון. אולם אם אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה [ניקב הקרום התחתון ולא ניקב העליון], האם הקרום העליון מגין, ואינה טריפה, או לא מגין?

פליגי [נחלקו] בה בשאלה זו רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: לא מגין, וחד [ואחד מהם] אמר: מגין. והלכתא [וההלכה היא]: מגין, וכדברי רב יוסף. שאמר רב יוסף: האי ריאה דאוושא [ריאה זו שמשמיעה קול] כשמנפחים אותה, אי ידעינן היכא אוושא [אם יודעים אנו מהיכן היא משמיעה קול] — מותבינן עלה גדפא [מניחים עליה באותו מקום נוצה], או רוקא [רוק], או גילא [קש], אי מבצבצא [אם מעלה הרוק בועות] בזמן הנשיפה — טרפה, שברור שיש שם חור מפולש, והאויר יוצא מן הריאה דרך שני הקרומים, ואי [ואם] לא אין יוצא משם — כשרה. ואי לא ידעינן היכא אוושא [ואם אין אנו יודעים מהיכן היא משמיעה קול] — מייתינן מתיכלתא דמיא פשורי [מביאים אנו גיגית של מים פושרים], ומותבינן לה בגוה [ומניחים את הריאה בתוכה].

ומעירים: בחמימי [במים חמים] לא מניחים את הריאה — מפני דכווצי [שמכווצים] את הריאה, והנקב נסתם, בקרירי [במים קרים] לא — מפני דמטרשי [שמקשים אותה], ובשל כך עלול להיווצר קרע שלא היה שם מתחילה. אלא מותבינן בפשורי [ומניחים אנו אותה במים פושרים], ונפחינא לה [ומנפחים אנו אותה], אי מבצבצא [אם היא מבצבצת, מעלה בועות] — הרי היא טרפה, שהאויר יוצא דרך שני הקרומים. ואי [ואם] לא — כשרה, ומדוע? שאנו אומרים תתאה אינקיב [הקרום התחתון ניקב], עילאה לא אינקיב [העליון לא ניקב], והאי דאוושא [וזה שהיא משמיעה קול] — זיקא דביני ביני הוא [מחמת הרוח שיוצאת בין זה לזה בין קרום עליון לתחתון הוא]. הרי שלדברי רב יוסף, ניקב קרום תחתון ולא ניקב העליון — כשרה.

א (אהיני סומקא דיבש גילדי, סימן למימרות המובאות בשם רבא בענין ריאה

). גופא [ושבים לגופה] של הלכה שאמר רבא לעיל: האי ריאה דאיגליד [ריאה זו שנקלף] הקרום העליון שלה, ומראיה כאהינא סומקא [כתמרה אדומה] — כשרה. ומוסיפים הלכות נוספות שאמר בעניינים אלו. ואמר רבא: ריאה שהאדימה, שהקרום העליון שלה, שהוא לבן בדרך כלל, נעשה אדום מדם שהצטבר תחתיו, אם האדימה מקצתה — הרי היא כשרה, אם כולה — טרפה.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: מקצתה מאי טעמא [מה טעם] אותה אתה מכשיר? משום דהדרא בריא [שבאופן כזה היא חוזרת ומבריאה], והרי אם האדימה כולה נמי הדרא בריא [גם כן היא חוזרת ומבריאה]! מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא] בענין שמונה השרצים הטמאים, שאם עשה בהם חבורה בשבת — חייב: ושאר שקצים ורמשים שחבל בהם, אינו חייב עד שיצא מהם דם, ואם לא יצא הדם לחוץ — גם אם האדים העור פטור, כיון שהדם חוזר ונבלע בגופם!

וכי תימא [ואם תאמר]: לשמונה שרצים מדמינן לה [מדמים אנו אותה] את הריאה, דתניא [ששנויה ברייתא] לגבי שמונה שרצים: אם נצרר (התאסף) הדם, מתחת העור, אף על פי שלא יצא — חייב, מפני שהדם אינו חוזר ונבלע בהם. והוא הדין לריאה, שאם האדימה אין הדם חוזר ונבלע. אי הכי [אם כך], אפילו מקצתה האדימה נמי [גם כן] תהיה טריפה! אלא, לא שנא [אינו שונה], אין לחלק בין מקצתה לכולה.

ואמר רבא עוד בהלכות אלה: ריאה שיבשה מקצתה — טרפה. ושואלים: וכמה הוא שתיבש ותהא טריפה? אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: כדי שתפרך, שאפשר יהיה לפורר אותה בצפורן, וזה סימן שהתייבשה לגמרי, ואין לה תקנה.

ושואלים: כמאן [כדעת מי אמר זאת], האם כדעת היחיד רבי יוסי בן המשולם? דתניא [ששנויה משנה], בענין בכור בהמה טהורה, שאם יבשה אוזנו הרי זה מום המתיר לשוחטו מחוץ למקדש: איזו היא יבשה — כל שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם; ר' יוסי בן המשולם אומר: צריך שתהא יבשה יותר מכך, כדי שתהא נפרכת בצפורן?

ודוחים: אפילו תימא רבנן [תאמר כדברי חכמים], גבי [אצל] אוזן בכור, דקא שליט ביה זיקא [ששולטת בה הרוח], שהרי היא גלויה — לא הדרא בריא [אינה חוזרת ומבריאה], אבל ריאה דלא קא שליט ביה אוירא [שאין האויר שולט בה] — הדרא בריא [חוזרת ומבריאה] כאשר היא מתייבשת, ואם כן אין להוכיח מכאן. ואמר רבא: האי ריאה דקיימא גילדי גילדי [ריאה זו שעומדת לפנינו כשהיא מכוסה גלדים גלדים], או אוכמי אוכמי [כתמים שחורים] או חזותא חזותא [מראות, צבעים שונים] — עדיין היא כשרה.

ב אמר אמימר משמיה [משמו] של רבא: אין מקיפין [מקרבים, משווים] בבועי [בבועות שעל גבי הריאה], שאם נמצא נקב בבועה, ואין ידוע אם היה בה קודם שחיטה והיא טריפה, או לאחר שחיטה והיא כשרה — אין עושים נקב בבועה אחרת, כדי להשוות אותן.

ועוד אמר רבא: הני תרתי אוני דסריכן להדדי [שתי אונות של הריאה, שדבוקות בסירכא זו לזו], שמחוברות במעין חוטים ריריים שהתעבו — לית להו [אין להם] צורך בבדיקה, שוודאי טריפה היא, שסירכא זו מחמת נקב היא באה. ומוסיפים, ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא שלא כסדרן, כלומר, באונות שאינן סמוכות זו לזו, אבל אם הם היו כסדרן — היינו רביתייהו [זהו דרך גידולן], ואינה טריפה.