אי [אם] לענין טומאת נבלות — תנינא [שנינו]!

ומפרטים: טומאת אוכלין — דתניא [ששנויה ברייתא]: העור והשליא — אין מטמאין טומאת אוכלין, אבל עור ששלקו, והשליא שחישב עליה — מטמאין טומאת אוכלין.

טומאת נבילות נמי תנינא [גם כן שנינו]: שעור ששלקו אינו מטמא, שנאמר: "וכי ימות מן הבהמה וכו' הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט), ודרשו חכמים "בנבלתה" — ולא בעור, ולא בעצמותיו, ולא בגידין, ולא בקרנים, ולא בטלפים.

ואמר רבה בר רב חנא: לא נצרכה הלכה זו אלא אפילו שעשאן ציקי קדרה, שבישל את העור והעצמות וכו' בישול מרובה עם תבלינים, שבכל זאת אינם מטמאים. ואם כן, מדוע הוצרך ר' יצחק נפחא לשאול מה דינו של עור חמור ששלקו?

ומשיבים: לעולם שאל ר' יצחק נפחא מה דינו לענין טומאת אוכלין, ואף שלכאורה שנינו שעור ששלקו מיטמא טומאת אוכלים, יש לומר ששאני [שונה] עור חמור דמאיס [שהוא מאוס], והשאלה היתה האם על ידי הבישול הוא נעשה אוכל.

א שנינו במשנה: שליא שיצתה מקצתה קודם שחיטה אסורה באכילה, שמא יצא באותו מקצת ראשו של העובר. אמר ר' אלעזר: לא שנו אלא שאין עמה ולד שלם במעי הבהמה, אבל יש עמה ולד שלם — אין חוששין לולד אחר שהיה בשליה זו ויצא ראשו או רובו. ור' יוחנן אמר: בין אין עמה ולד, בין יש עמה ולד — חוששין לולד אחר שהיה בה, ויצא, ואסורה באכילה. ומכאן עולה שר' יוחנן הוא המחמיר ור' אלעזר מיקל.

ושואלים: איני [כן הוא]? והא [והרי] אמר ר' ירמיה בקשר למחלוקת זו: לחומרא [להחמיר] אמרה ר' אלעזר, ור' יוחנן הוא המיקל!

אלא, אי אתמר הכי אתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר ר' אלעזר: לא שנו ששליה שיצאה מקצתה אסורה באכילה אלא במקרה שאינה קשורה בולד (שלם) שנמצא במעי הבהמה, אבל אם קשורה בולד — אין חוששין לולד אחר.

ור' יוחנן אמר: אנו אין לנו לאסור אלא בשליא בלא ולד, אבל יש עמה ולד, בין קשורה בולד בין אין קשורה בולד — אין חוששין לולד אחר. והיינו [והוא] שאמר ר' ירמיה: לחומרא [להחמיר] אמרה ר' אלעזר.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אלעזר: אשה המפלת עובר הנראה כמין בהמה חיה ועוף, ושליא עמהן, בזמן שהשליה קשורה בהן — אין חוששין לולד אחר, וכיון שעובר כזה אינו נחשב לוולד — אין האשה נחשבת יולדת, להביא עליו קרבן ולשבת בגללו ימי טומאה וימי טהרה. אבל אם השליה אינה קשורה בהן — הריני מטיל עליה חומר שני ולדות, שדנים אותה להחמיר כיולדת זכר וכיולדת נקבה,

שאני אומר: שמא נימוח שפיר (עובר) של שליא זו שנמצא שם, והיתה בו צורת אדם (ואין ידוע אם זכר או נקבה), ושמא נימוחה שליתו של שפיר זה שנמצא, שיש לו צורת בהמה, והשליה שנמצאה היא של עובר אחר בצורת אדם שהיה שם.

ב שנינו: המבכרת שהפילה שליה — יכול להשליכה לכלבים, ואין חוששים שהיה שם זכר והוא בכור. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב איקא בריה [בנו] של רב אמי: רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה כלומר, ולד גמור, ומיעוט בהמות יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה, ומאי ניהו [ומהו זה]? נדמה, שהוא דומה ליצור אחר ולא לאמו;

וכל היולדות — יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות. אם כן, סמוך מיעוטא [צרף את המיעוט] לשל נדמה שפטור מבכורה, למחצה של נקבות, והוו להו [ונמצאו] הזכרים מיעוטא [מיעוט], ולכן אין לחשוש שזו שליה של בכור. עוד שנינו:

ושליה שנמצאה במעי בהמת מוקדשין — תקבר, מפני שהיא אסורה בהנאה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? רובא בר מיקדש [רוב הוולדות בן הקדשה] הוא, שהרי בניגוד לבכורה, בשאר קדשים גם ולד נקבה קדוש.

ג עוד שנינו בענין שליה, ואין קוברים אותה בפרשת דרכים. ובענין זה, אביי ורבא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: כל דבר שיש בו רפואה, שאנשים עושים אותו כדי להתרפא — אין בו משום איסור דרכי האמורי, וכל דבר שאין בו רפואה, אלא עושים אותו כמין כישוף — יש בו משום דרכי האמורי.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אילן שמשיר פירותיו, שפירותיו נושרים — סוקרו (צובעו) בסיקרא בצבע אדום, וטוענו (מעמיס אותו) באבנים! בשלמא [נניח] שמה שטוענו באבנים יש לזה טעם מסברה — כי היכי [כדי]