הבכרות והדוד אחד תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה מרע" (ירמיה כד, א— ג)

ודורשים: תאנים הטובות — אלו צדיקים גמורים, תאנים הרעות — אלו רשעים גמורים. ושמא תאמר אבד סברם (תקוותם) ובטל סיכוים של הרשעים? תלמוד לומר: "הדודאים נתנו ריח" (שיר השירים ז, יד) כלומר: אלו ואלו עתידין שיתנו ריח.

כיון שהובא פסוק זה מביאים מה שדרש רבא על הכתוב "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך": מאי דכתיב "הדודאים נתנו ריח" — אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא.

"ועל פתחינו כל מגדים" — אלו בנות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהן. כלומר, אומרות להם מתי הן נדות. לישנא אחרינא [לשון אחר]: שאוגדות (קושרות, שומרות) פתחיהן לבעליהן ואינן נבעלות לאחרים.

"חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך" — אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הרבה גזירות גזרתי על עצמי בתקנות חכמים וסייגיהם יותר ממה שגזרת עלי בתורה, וקיימתים, ואלה הם החדשים הנוספים על הישנים האמורים בתורה.

מסופר: אמר ליה [לו] רב חסדא לההוא מדרבנן דהוה קא מסדר אגדתא קמיה [לאחד החכמים שהיה מסדר מסורות אגדה לפניו] מי שמיע לך [האם שמעת] "חדשים גם ישנים" מהו? אמר ליה [לו]: אלו מצו‍ת קלות ואלו מצו‍ת חמורות.

אמר ליה [לו] רב חסדא: אינו כן, וכי תורה פעמים פעמים ניתנה — ומצוות קלות שבה ניתנו בנפרד ממצוות חמורות? אלא ישנים — הללו ציוויים מדברי תורה, וחדשים הללו — מדברי סופרים.

ועוד דרש רבא בדומה לכך: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר" (קהלת יב, יב) — בני הזהר לקיים דברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן מצוות עשה ולא תעשה, ואף באלה יש מהן שעונש העובר עליהם הוא מלקות בלבד. ואילו דברי סופרים — כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה שנאמר "ופורץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י, ח).

שמא תאמר: אם יש בהן ממש וחשיבות כה רבה בדברי סופרים מפני מה לא נכתבו?! על כן אמר קרא [המקרא]: "עשות ספרים הרבה אין קץ" שאי אפשר לתורה שבעל פה שתיכתב, שאין קץ להקיפה.

מהו "ולהג הרבה יגיעת בשר"? אמר רב פפא בריה [בנו] של רב אחא בר אדא משמיה [משמו] של רב אחא בר עולא: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים, נידון בצואה רותחת שהיא התוצאה של יגיעת בשר האדם.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מי כתיב [האם כתוב] לעג? "להג" כתיב [כתוב]! אלא להיפך: כל ההוגה בה טועם ונהנה כטעם בשר.

א ובענין חומרת דברי חכמים מסופר. תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה ר' יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היו מכניסין לו תלמידיו מים במדה הראויה לשתות. יום אחד מצאו שומר בית האסורין לר' יהושע הגרסי, אמר לו: היום מימך מרובין, שמא לחתור בית אסורין אתה צריך להשתמש במים אלה כדי לרכך את הטיט שבכתלי הבית? שפך חציין ונתן לו חציין בלבד.

כשבא ר' יהושע אצל ר' עקיבא, וראה ר' עקיבא כמה מעטים המים, אמר לו: יהושע, אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך? שאין אדם אחר מביא לי מים, ואם אתה מביא פחות מכשיעור, מסתכן אני בחיי.

סח לו כל אותו המאורע. לאחר מכן אמר לו ר' עקיבא: תן לי מים שאטול ידי, אמר לו ר' יהושע: הלא לשתות אין מגיעין (מספיקים), ליטול ידיך מגיעין?! אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן, על אכילה בלא נטילת ידים לפניה, מיתה, כעובר על דברי חכמים? ואם כן, מוטב אמות מיתת עצמי בצמא, ולא אעבור על דעת חבירי!

אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו, וכששמעו חכמים בדבר אמרו: מה בזקנותו ובחולשתו כך היה מדקדק במצוות — בילדותו על אחת כמה וכמה. ומה בבית האסורין כך, שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה.

ב אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה המלך עירובין (עירובי חצירות) ונטילת ידים שהם סייגים נוספים על דברי תורה יצתה בת קול ואמרה: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" (משלי כג, טו). וכן אומר הכתוב עליו: "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר" (משלי כז, יא).

ועוד מביאים ממה שדרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דודי לך" (שיר השירים ז, יב-יג).

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר, אלא "נצא השדה" — בא ואראך תלמידי חכמים שעובדי אדמה הם, ובכל זאת עוסקין בתורה מתוך הדחק וביושר.

"נלינה בכפרים" — אל תקרי [תקרא] "בכפרים" אלא בכופרים, כלומר: בא ואראך אותם אומות העולם שהשפעת להן טובה והן כפרו בך.

"נשכימה לכרמים" — אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. "נראה אם פרחה הגפן" — אלו בעלי מקרא שהם הלומדים בתחילת הלימוד. "פתח הסמדר" — אלו בעלי משנה. "הנצו הרמונים" — אלו בעלי גמרא. "שם אתן את דודי לך" — אראך כבודי וגודלי שבח בני ובנותי כמה דבוקים הם בקדושה. ועוד דרשו על שלמה המלך.

אמר רב המנונא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף". (מלכים א' ה, יב) — מלמד שאמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה, שלשת אלפים משל. על כל דבר ודבר של סופרים, חמשה ואלף טעמים.

עוד דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ויתר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם ואזן וחקר תיקן משלים הרבה" (קהלת י, ט). והוא מבאר: "לימד דעת את העם" — דאגמריה בסימני טעמים ואסברה במאי דדמי ליה [שלמדו בסימני הטעמים בתורה והסביר דבר על ידי הדומה לו].

"ואזן וחקר תקן משלים הרבה" — אמר עולא אמר ר' אליעזר: בתחילה היתה תורה דומה לכפיפה (סל) שאין לה אזנים (ידיות) עד שבא שלמה ועשה לה אזנים, שעל ידי הסבריו ומשליו ניתן לכל אדם להחזיק בה ולהבינה, לקיים מצוותיה ולהתרחק מדבר עבירה.

ג על הכתוב "ראשו כתם פז קוצותיו תלתלים שחורות כעורב" (שיר השירים ה, יא) אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: "קווצותיו" מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ שבתורה תילי תילים של הלכות.

"שחרות כעורב" משמעו: במי אתה מוצאן את דברי התורה — במי