אכן לא איצטריך קרא לרבויי [לא נצרך הכתוב לרבות], וכדברי חכמים. ואולם כי איצטריך קרא [כאשר נצרך הכתוב] לרבות, הרי זה לענין הקרבתו של גיד הנשה במחובר, שקרב על המזבח. ואולם אם פרש, אין הוא קרב.

ורבנן [וחכמים] משיבים על דבריו אלה של רבי, כי אין מקום לרבות את גיד הנשה (אף שהוא מחובר לגוף ירך הבהמה) להקרבה. שכן נאמר בדינם של הקרבנות "ממשקה ישראל" (יחזקאל מה, טו) — שאין דבר ראוי להיות קרב על המזבח אלא מן המותר באכילה לישראל. וכיון שגיד הנשה אסור באכילה לישראל, מעתה אף להקרבה על המזבח הריהו פסול.

ורבי משיב על דברי חכמים אלה, שאין גיד הנשה (המחובר לירך) נפסל להקרבה משום "ממשקה ישראל", מידי דהוה [כדבר שהוא] בדינם של החלב ודם, שאסורים למאכל ישראל, ובכל זאת הריהם קרבים על המזבח. ורבנן [וחכמים] משיבים על דברי רבי, שאין להשוות את הדברים — שכן דברים שמצותן בכך, כחלב ודם, שהתורה ציותה שיש להקריבם שאני [שונה]. הוא מדינו של גיד הנשה, שלא נאמר ציווי להקריבו. ונמצא איפוא כי ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן אכן חלוקים ביניהם (ושלא כדעת רב פפא), ומחלוקתם היא כמחלוקתם של תנאים אלה. שדעת ר' חייא בר יוסף כדעת רבי, ודעת ר' יוחנן כדעת חכמים.

א ועוד בדין הקרבת גיד הנשה בקרבנות שאינם נאכלים (עולה), אמר רב הונא: אין גיד הנשה של עולה (קרב) על המזבח, אלא המקריב את העולה חולצו לגיד הנשה מן הירך לפני ההקרבה, ומטילו לתפוח (ערימה עגולה של אפר הנתונה בראש המזבח). אמר רב חסדא לרב הונא בתמיהה על דבריו: מרי דיכי [אדון הלכה זו, בעל שמועה זו], מי כתיב [האם נאמר] בתורה באיסור גיד הנשה "על כן לא יאכל המזבח את גיד הנשה"? שנלמד מכאן איסור זה אף בקרבנות העולים על המזבח, והרי "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה" (בראשית לב, לב) כתיב [נאמר]. הרי שלא נאמר איסור זה אלא לענין אכילת אדם ולא לענין אכילת מזבח.

ורב הונא הסבור שאף מזבח אסור באכילת גיד הנשה, מה טעם אמר כן? שכן נאמר בדין הקרבנות שיהיו "ממשקה ישראל" (יחזקאל מה, טו) — שאין הם באים אלא מן הדבר המותר באכילה לישראל, וגיד הנשה מאחר שאסור לישראל, אף למזבח הריהו פסול.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא כי גיד הנשה (האסור באכילה) של קרבן שלמים (שמצוותו באכילה), מה יעשה בו? מוציאו מן הירך, ומכבדו (מטאטא אותו) לאמה (תעלת מים העוברת בעזרה שבמקדש, ודרכה היו מתפנות הפסולת ושאריות אל מחוץ למקדש), ואילו גיד הנשה של קרבן עולה — מעלהו להקרבה על גבי המזבח. ובפירוש דברי הברייתא האומרת בגיד הנשה של עולה "מעלהו", מאי לאו [האם אין] הכוונה שמעלהו ומקטירו, שלא כדברי רב הונא! ודוחים:

לא, כוונת הדברים היא שמעלהו את קרבן העולה כפי שהוא, ולאחר מכן הריהו חולצו לגיד הנשה מתוך הירך, בראש המזבח. ותוהים על הסבר זה: ומאחר שלאחר מכן הריהו חולצו לגיד הנשה, ואינו מקריבו, אם כן למה הריהו מעלהו בתחילה, ומדוע לא יחתוך את הירך ויוציא את הגיד מתוכה לפני העלאתה למזבח? ומשיבים: הטעם שמעלים בתחילה את הירך בשלמותה, משום שנאמר כנגד המביאים למקדש קרבנות פגומים ופחותים: "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך" (מלאכי א, ח). ואף ירך חתוכה הריהי כדבר הפחות ופגום, שאין זו כדרך כבוד הראויה להביאה לפני מלכים.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כמותו], כשיטתו של רב הונא: גיד הנשה של קרבן שלמים — מכבדו לאמה העוברת בעזרה, וגיד הנשה של קרבן עולה — חולצו מתוך הירך של הקרבן, ונותנו לתפוח.

ב מתוך שהוזכר למעלה התפוח שבראש המזבח, מביאים עוד בעניינו, שכן תנן התם [שנינו שם, במשנה במסכת תמיד]: תפוח היה באמצע המזבח, פעמים היה עליו אפר ששיעורו כשלש מאות כור. אמר על כך רבא: לשון זו הריהי לשון גוזמא (הפלגה מרובה). ועניינה לומר שהיתה גדולה ביותר, ואולם מעולם לא היה בתפוח שיעור שכזה.

וכן על זו ששנינו עוד במסכת תמיד כי לפני שחיטתו, השקו את קרבן התמיד מים בכוס של זהב, כדי להקל בכך על פשיטת עורו לאחר השחיטה, אמר רבא: הרי זו לשון גוזמא, שלא היתה זו כוס של זהב.

ועוד בענין שימוש לשון שאינו מכוון כדיוקו, אמר ר' אמי: יש ודברה תורה לשון הואי (גוזמה), וכמו כן יש ודברו נביאים לשון הואי, וכיוצא בזה יש ודברו חכמים לשון הואי. ומפרטים: דברו חכמים לשון הואי — הא דאמרן [זה שאמרנו מקודם, בתפוח ובכוס של זהב],

דברה תורה לשון הואי — שכן נאמר ("שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים" (דברים ט, א). והרי זו לשון גוזמה. וכן דברו נביאים לשון הואי — כגון זה שנאמר בתיאור המלכת שלמה המלך "ויעלו כל העם אחריו והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ לקולם" (מלכים א א, מ). וודאי לא נבקעה הארץ למשמע קול זה.

ועוד בענין זה, אמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי, אלו הן: תפוח, גפן, ופרוכת. ומפרטים: תפוח — הא דאמרן [זה שאמרנו מקודם],

גפן — דתנן [ששנינו במשנה]: כי צורה כעין גפן של זהב היתה עומדת באולם המקדש על פתחו של היכל, ומודלה (מורמת) היתה על גבי כלונסות (מוטות), וכל מי שהיה מתנדב (נודב) למקדש זהב בצורת עלה או בשיעור גדול יותר של גרגיר (ענבה יחידה), או שיעור גדול יותר כעין אשכול ענבים, היה מביא למקדש והיה תולה אותה תרומה בה, בצורת גפן זו. ועל כך אמר ר' אלעזר בר' צדוק: מעשה היה במקדש, שכה גדולה היתה גפן זו, עד שהיה צורך שנמנו עליה שלש מאות כהנים כדי לפנותה ממקומה למקום אחר, והרי זו לשון גוזמה.

פרוכת מה עניינה? — דתנן [שכן שנינו], רבן שמעון בן גמליאל אומר משום [בשם] ר' שמעון הסגן (סגן הכהנים): הפרוכת שבמקדש היה עוביה כשיעור טפח, ועל שבעים ושנים נירים (נימים, חוטי שתי) היתה נארגת, ועל כל נימה ונימה מאותן שבעים ושנים נימים היו עשרים וארבעה חוטין לעשותה. שכן היתה הפרוכת עשויה מארבעה מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני, ושש, וחוטו של כל אחד מארבעת אלה היה כפול ששה חוטים. ומידותיה של הפרוכת: ארכה — ארבעים באמה, כגובהו של פתח האולם. ורחבה — עשרים באמה, כרוחבו של פתח האולם. ומשמונים ושתי רבוא (שמונה מאות ועשרים אלף) דינרים היתה הפרוכת נעשת, ושתים פרוכות חדשות היו עושים בכל שנה ושנה. וכה כבדה היתה הפרוכת עד שהוצרכו לשלש מאות כהנים לשאת אותה כשהיו מטבילין אותה. ואף זו לשון גוזמה הבאה להורות שהיתה כבדה מאד.

ג שנינו במשנתנו כי נוהג דין גיד הנשה בירך של ימין ובירך של שמאל. ומסבירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כדעת ר' יהודה, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: איסור גיד הנשה אינו נוהג אלא בירך אחת בלבד משתי ירכותיה של הבהמה, והדעת מכרעת כי את גיד הנשה של ירך צד ימין הוא שאסרה התורה.

איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] מה כוונתו: האם מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] לר' יהודה שכך הוא הדין, ומאי [ומה] היא דעת זו המכרעת? דעת תורה, או דלמא ספוקי מספקא ליה [או שמא מסופק לו] ר' יהודה בדבר, ומאי [ומה] היא דעת זו המכרעת? דעת נוטה מן הסברה?

ומציעים: תא שמע [בא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו כי העצמות והגידים והבשר הנותר מקרבן פסח ישרפו ליום ששה עשר בניסן (למחרת יום טוב ראשון של פסח), והוינן [והתקשינו] בה, בלשונה של ברייתא זו: הני גידי מאי עבידתייהו [אלה הגידים הנזכרים בה, מה עניינם], שהרי אי [אם] המדובר בגידי בשר, הגידים הרכים המצויים בבשר הבהמה — ליכלינהו [שיאכלם], שהרי הם בני אכילה, ובכלל מצות אכילת קרבן הפסח הם. ואי דאייתור [ואם המדובר שקרה ולא אכלם והם נותרו] — היינו [זהו] השנוי בברייתא זו "נותר"! אלא יש לומר כי המדובר בגידי צואר הקשים כעצמות, ודרכם של בני אדם שלא לאוכלם בכלל. ויש להקשות: אי לאו [אם לא] בשר נינהו [הם] — לישדינהו [שיזרקם] לאשפה, ואין צורך להמתין ליום ט"ז בניסן ולשורפם אז!

ואמר רב חסדא: לא נצרכא [לא נצרכה] זו להישנות אלא לענין גיד הנשה, ואליבא [ולשיטתו] של ר' יהודה שאמר שאיסור גיד הנשה אינו נוהג אלא בירך אחת בלבד.

ומכאן נאמר: אי אמרת בשלמא ספוקי מספקא ליה [נוח הוא אם אומר אתה כי מסופק לו] לר' יהודה אם איסור גיד הנשה נוהג בירך ימין או בירך שמאל — שפיר [יפה, מובן] מדוע הגידים של ירך ימין ושל ירך שמאל, אינם נאכלים (מפני הספק שמדין התורה), ונשרפים שניהם למחרת יום ראשון של פסח (מפני הספק איזהו הגיד הנאכל, ולכן עתה הוא נותר החייב בשריפה). ואלא אי אמרת מיפשט פשיטא ליה [אם אומר אתה כי פשוט לו, לר' יהודה שאיסור גיד הנשה נוהג בירך של ימין], אם כך את הגיד דהיתירא [של היתר], שאין בו איסור גיד הנשה, זה שבירך שמאל — ליכליה [שיאכלנו], כשאר קרבן הפסח, ואילו הגיד שבירך ימין שהוא דאיסורא [של איסור] — אין צורך לשרפו למחרת היום, אלא לשדייה [שיזרקנו]!

אמר רב איקא בר חנינא בדחיית הראיה: לעולם אימא [אומר] לך כי אכן מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו, לר' יהודה] שאיסור גיד הנשה נוהג בירך של ימין, והכא במאי עסקינן [וכאן בברייתא זו ששנינו בה ששני הגידים נשרפים, במה אנו עוסקים] — כשהוכרו בתחילה שני הגידים, של ירך ימין ושל ירך שמאל, והאחד נועד לאכילה והשני נועד להיזרק, ואולם לבסוף (לאחר מכן) נתערבו זה עם זה, ואין יודעים מיהו הנאכל ומיהו הנזרק. ומפני הספק שניהם אינם נאכלים ונשרפים למחרת היום.