ויש אופנים שבהם אמור רבנן [אמרו חכמים] כי הדבר תלוי בשיעור פי ששים שיש בדבר המותר כנגד הדבר האסור. הלכך [על כן], כשהתבשלו ביחד דברי מאכל שהם מין בשאינו מינו, השונים בטעמם, והריהם דהיתרא [של היתר], ששניהם דברים המותרים באכילה לאדם מישראל (כגון תרומה שהתבשלה עם חולין, שהתרומה אף שאסורה באכילה לישראל הריהי מותרת לכהן) — בירור הדבר נעשה בטעמא [בטעימה], שטועם כהן המותר באכילת שני הדברים שבתערובת. וכשהתערבו יחד דברי מאכל השונים בטעמם (מין ושאינו מינו), והריהם דאיסורא [של איסור] — בירור הדבר נעשה בטעימת קפילא [נחתום] גוי.

וכשהתערבו שני מיני מאכל מין במינו, שהם שוים בטעמם, דליכא למיקם אטעמא [שמעתה אין מקום לעמוד, להבחין, על הטעם של דבר האיסור], אי נמי [או גם כן] במקרה של מין בשאינו מינו דאיסורא [של איסור] ובמקרה דליכא קפילא [שאין נחתום] גוי — בירור הדבר נעשה בבדיקה האם יש פי ששים בדבר ההיתר כנגד דבר האיסור.

א למעלה הובאו דברי שמואל בדין הירך, שנתבשל או שניצלה בה גיד הנשה. ובענין זה מסופר: הנהו אטמהתא דאימליחו בי ריש גלותא בגידא נשיא [אותן ירכות שנמלחו בבית ראש הגולה בגיד הנשה בתוכן, שלא הוצא מהן לפני המליחה], נחלקו חכמים בדינן, שרבינא אסר אותן, ואילו רב אחא בר רב אשי שרי [התיר] אותן. אתו שיילוה [באו אנשי בית ראש הגולה ושאלו אותו] את מר בר רב אשי מהו דין הירכות הללו, אמר להו [להם]: אבא שרי [אבי היה מתיר].

אמר ליה [לו] רב אחא בר רב לרבינא: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה אוסר את הירכות הללו — משום שאתה סומך על מה שאמר שמואל: מליח (דבר הנתון במלח) — הרי הוא נחשב כרותח, דבר שהוא כבוש (נתון בחומץ ותבלינים) — הרי הוא נחשב כמבושל. ולכך נאסרו הירכות הללו שהיו נתונות במלח עם גיד הנשה שבהן, שהריהן כמי שנתבשלו עמו.

ואולם האמר [הרי אמר] שמואל עצמו בהסבר דברי משנתנו בדין ירך שלא הוצא ממנה גיד הנשה כי לא שנו שנאסרת, אלא כשנתבשל בה גיד הנשה, אבל כשנצלה בה גיד הנשה — אין הירך נאסרת בכך, והריהו קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, ומעתה מדוע תיאסרנה הירכות הללו שנמלחו, ולא נתבשלו, עם גיד הנשה שבהן?

וכי תימא [ואם תאמר], מאי [מה פירוש] "כרותח" דקאמר [שהוא, שמואל, אמר], הכוונה שהריהו כרותח שבמבושל — והא [והרי] אין לומר כך, שכן מדקאמר [ממה שאמר] שמואל בהמשך דבריו כי כבוש הרי הוא כמבושל, מכלל [מכאן נסיק] שמה שאמר בתחילת דבריו כי "מליח הרי הוא כרותח", הכוונה לרותח דצלי קאמר [הוא אמר]! ומסכמים: אכן קשיא [קשה] על שיטת רבינא.

ב למעלה הובא כי כאשר דבר מאכל אסור התבשל עם דבר היתר, והם מין בשאינו מינו, דבר האיסור בטל כשיש פי ששים בדבר ההיתר כנגדו. ובענין זה אמר ר' חנינא: כשהן משערין אם יש פי ששים כנגד האיסור, משערין בכל הנמצא בקדירה, ברוטב, ובקיפה (חתיכות קטנות שנושרות מן הבשר), ובחתיכות המאכל המתבשלות בקדירה, ובקדרה. ובהסבר דברי ר' חנינא שמשערים בקדירה, מביאים שתי שיטות: איכא דאמרי [יש שאומרים] שהכוונה היא שמשערים אף בנפח הקדרה עצמה, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שהכוונה היא שמשערים במאי דבלעה [במה שבולעת] הקדרה.

ג ומביאים עוד מדיני ביטול איסור בתערובת. אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל איסורין שבתורה (חוץ מגיד הנשה) שהתערבו עם דברים המותרים, ואי אפשר לדעת באמצעות טעימה אם נתן האיסור טעם בהיתר — משערינן [משערים אנו] כאילו הן אותם דברי איסור היו בצל וקפלוט, שטעמם ניכר ביותר. ומעתה אם בצל וקפלוט בגודל הדומה לדבר איסור זה היו נותנים טעם בדבר היתר זה — אף תערובת זו אסורה.

אמר ליה [לו] ר' אבא לאביי בשאלה על הדברים הללו: ולשערינהו [ושישער אותם] כאילו היו דברי איסור אלה בפלפלין ותבלין, שנותנים טעם ביותר, עד שאפילו בתערובת אלף הם לא בטלין! אמר ליה [לו] אביי בתשובה: כך שיערו חכמים שאין נותן טעם באיסורין (שאין בין הדברים האסורים דבר שנותן טעם) יותר מבצל וקפלוט.

ד ועוד בדיני ביטול איסור בהיתר, אמר רב נחמן: גיד הנשה שהתערב בהיתר והתבשלו יחד — משערים אנו בששים, ואין הגיד עצמו נחשב מן המנין של ששים של ההיתר, שצריכים אנו שיהיו ששים של היתר מלבדו. ואולם כחל (עטין של פרה שיש בו חלב) שהתבשל עם בשר, והרי לפנינו תערובת בשר בחלב — שיעור הביטול הינו בששים, והכחל עצמו נחשב מן המנין של בשר ההיתר, לצורך ביטול החלב. ואילו ביצה של עוף טמא שהתבשלה עם דברי היתר — שיעור הביטול הריהו בששים, ואין הביצה נחשבת מן המנין.

אמר ר' יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: ואף שלמדנו כי כחל שנתבשל עם בשר אחר, אם יש ששים בכלל התבשיל כנגד הכחל, לא נאסר התבשיל בכך — הכחל עצמו הריהו אסור בכל מקרה, שכן הבשר שבתבשיל נתן טעם בחלב שבתוך הכחל, ונאסר בכך הכחל לאכילה. ואי [ואם] נפל הכחל לקדרה אחרת והתבשל שם — הריהו אוסר את הנמצא באותה קדירה, אם אין בה כשיעור ששים כנגד הכחל.

ה ומביאים עוד בדינו של כחל שהתבשל עם בשר, אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית] של רב כהנא, איבעיא לן [נשאלה לנו] שאלה בדינו של כחל שהתבשל בקדירה עם בשר: כי משערינן [כאשר אנו משערים] ששים בהיתר, האם בדידיה משערינן [בו עצמו אנו משערים], שצריך שיהיה פי ששים כנגד כולו. או שמא במאי דנפק מיניה משערינן [במה שיצא ממנו אנו משערים], ובאופן שהכחל עצמו הוצא מן הקדירה?

ודנים בשאלה זו: פשיטא [פשוט] הוא דבדידיה משערינן [שבו עצמו אנו משערים], דאי [שאם] במה דנפק מיניה [שיצא ממנו] אנו משערים — מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] כמה יצא?! ודוחים: אלא מעתה, שאתה אומר כי משערים בכחל עצמו, אם נפל הכחל לקדרה אחרת — לא יאסר אותה, שהרי כבר יצא כל איסורו, ולא כפי שלמדנו!

ומשיבים: כיון שאמר רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: וכחל עצמו אסור, משמע ששויוה רבנן [עשאוהו חכמים] כאילו היה חתיכה של נבלה, שאסורה היא כשלעצמה, ולא משום מה שיש בה. ולכך הריהי אוסרת את הנמצא בקדירה אחרת שבה התבשלה.

ו למדנו שאמר רב נחמן כי ביצה של עוף טמא שהתבשלה עם היתר, בטלה בששים, ואין הביצה עצמה נחשבת מן המנין. ובענין זה אמר ליה [לו] רב אידי בר אבין לאביי: למימרא [האם יש לומר, להסיק] מכאן שביצת עוף טמא המתבשלת עם ביצים כשרות, דיהבה טעמא [שנותנת היא בהן טעם]? והא אמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא [והרי אומרים אנשים כביטוי הרווח לדבר חסר טעם שהריהו "כמו מי ביצים סתם"], הרי שמי ביצים אין בהם טעם!

אמר ליה [לו] אביי בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]?