והכא [כאן] במצב של טופח על מנת להטפיח, כלומר, רטוב עד כדי כך שיכול להרטיב אחרים, איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, שלדעת תנא קמא צריך שהרטיבות תהיה טופח על מנת להטפיח ואילו ר' יוסי סבור שאף אם היה זה מטפיח בלבד — אסור.

א שנינו במשנה שאם ירד לטבול לקריו, צריך הוא לעשות את החישוב אם יכול לעלות ולהתלבש ולקרוא קריאת שמע עד הנץ החמה. על כך שואלים: לימא תנא סתמא [האם לומר ששנה ר' יהודה הנשיא במשנה שיטה זו בסתם, ללא ציון שם] ונלמד מכאן שהריהו סבור כשיטת ר' אליעזר שאמר שסוף זמן קריאת שמע הריהו עד הנץ החמה?

הנחה זאת נדחית מיד, אפילו תימא [תאמר] שהוא סבור כדברי ר' יהושע החולק על ר' אליעזר ולדעתו זמן קריאת שמע של שחרית עד שלוש שעות, ודלמא [ושמא] שיטת המשנה כאן נשנתה לנוהגים כותיקין. שכן אמר ר' יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה, את קריאת שמע, עם הנץ החמה.

ב ועוד שנינו במשנה שאם לחשבונו הוא לאו [לא] יכול להספיק לעלות ולהתלבש — יתכסה במים ויקרא. ושואלים: כיצד יכול הוא לקרוא, והרי אף על פי שראשו מעל למים מכל מקום זאת לבו רואה את הערוה, שהלא אין חציצה ביניהם כלל?

על כך אמר ר' אלעזר, ואי תימא [ויש אומרים] ר' אחא בר אבא בר אחא משום (בשם) רבינו (רב): כאן במים עכורין שנו, דדמו כארעא סמיכתא [שנחשבים כאדמה סמיכה], והריהם מהווים חציצה גמורה, ובכך די שלא יראה לבו ערותו.

ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אם היה יושב במים צלולין — ישב בהן עד צוארו וקורא קריאת שמע. ויש אומרים שעוכרן את המים ברגלו.

על כך שואלים: ותנא קמא [הראשון], והרי לבו רואה את הערוה במים הצלולים! ומשיבים: קסבר [הוא סבור, לדעתו] גם אם לבו רואה את הערוה — מותר. שוב שואלים: ובמים הצלולים הרי עקבו רואה את הערוה! ומשיבים: גם בענין זה קסבר [הוא התנא קמא סבור] עקבו רואה את הערוה שמותר.

ומעירים: אמנם אתמר [נאמר] שאם עקבו רואה את הערוה — מותר, ואולם עדיין צריך לברר מה יהיה הדין בשהיה עקבו נוגע בערווה האם מותר בכגון זה לקרוא קריאת שמע, או לא? אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. ומעירים: רב זביד מתני לה להא שמעתא הכי [היה לומד את השמועה, ההלכה, הזו כך] כפי שנאמר כאן. ואילו רב חיננא בריה [בנו] של רב איקא מתני לה הכי [היה שונה כך, בגרסה אחרת]: שביחס לעקבו נוגע בערווה — לדברי הכל אסור, והמחלוקת היתה בכגון שעקבו רואה את הערווה, שאביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר, וטעמו: לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת, והאדם באשר יש לו, בניגוד למלאכי השרת, ערווה, אינו יכול להישמר מכל זה. והלכתא [והלכה היא] שבעקבו נוגע — אסור, וברואה בלבד — מותר.

ג אמר רבא: אם היתה צואה מונחת בעששית (כיסוי שקוף), מותר לקרות קריאת שמע כנגדה. אך אם היתה ערוה מכוסה בעששית שקופה, אסור לקרות קריאת שמע כנגדה. וטעם הדבר: צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה שכן צואה בכיסוי תליא מילתא [תלוי הדבר], והא מיכסיא [והרי היא מכוסה], ואין זה חשוב אם היא נראית, וכפי שנאמר "וכיסית את צאתך" (דברים כג, יד). ואילו ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, שכן "ולא יראה בך ערות דבר" (שם פסוק טו) אמר רחמנא [אמרה התורה]. והא קמיתחזיא [והרי היא נראית].

ד אמר אביי: צואה כל שהו, כלומר, שהיה שיעורה קטן ביותר מבטלה ברוק, וכל עוד מכוסה היא ברוק אין בה איסור. על כך אמר רבא: וצריך שיהא זה רוק עבה דווקא. אמר רבא: אם היתה צואה מונחת בתוך גומא — אם רוצה, מניח את סנדלו עליה על הגומה ולכסות אותה, וקורא קריאת שמע. בעא [שאל] מר בריה [בנו] של רבינא: אם היתה הצואה דבוקה ממש בסנדלו — מאי [מה] הדין? שמא במקרה זה נחשב הוא עצמו כמלוכלך. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה ללא פתרון.

ה אמר רב יהודה: גוי ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. על כך שואלים: מאי איריא [מדוע לימד דווקא] בגוי? אפילו ישראל נמי [גם כן אסור]! ומשיבים: ישראל פשיטא ליה [פשוט לו] שאסור לו לקרוא כנגד ערוותו, אלא גוי איצטריכא ליה [צריך היה לו לומר] שכן מהו דתימא [שתאמר], אפשר היה לחשוב כי הואיל וכתיב בהו [ונאמר בהם, בגויים] "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ), ועל כן אולי אימא [הייתי אומר] שכחמור בעלמא [סתם] הוא ואין בו משום גילוי ערווה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דאינהו נמי איקרו [שהם, אצלם גם כן הרי זו נקראת] ערוה. וראיה לדבר ממה דכתיב [שנאמר] בבני נח: "וערות אביהם לא ראו" (בראשית ט, כג), והרי אף שלא היה נח יהודי, בכל זאת מזכירים בו "ערווה".

ו ועוד שנינו במשנה שלא יתכסה אדם שנמצא בתוך מים וצריך לקרוא את שמע לא במים הרעים ולא במי המשרה של פשתן עד שיטיל לתוכן מים. ושואלים: וכמה מיא רמי ואזיל [מים שופך והולך]? שהרי אם הוא נמצא בתוך מי המישרה ודאי הם רבים, ובוודאי צריך להוסיף להם מים נקיים רבים כדי לבטל את המים הרעים! אלא הכי קאמר [כך אמר] לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל. ואילו מי רגלים מאוסים עד שיטיל לתוכן מים נקיים, ואז יקרא את שמע.

ולעומת זאת תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא מחלוקת בענין זה: כמה יטיל לתוכן מים כדי לבטל את מי הרגלים — כל שהוא, ודי בכך. ואילו ר' זכאי אומר: יש להוסיף רביעית.

על כך אמר רב נחמן: מחלוקת זו היא דווקא לבסוף, כשהיו כבר מי רגלים בכלי והוא רוצה לבטל אותם. אבל אם היו מים נקיים בתחילה, הרי מי הרגלים הנופלים שם מתבטלים והולכים עם נפילתם בכלי, ועל כן אין צורך אלא שיהא בכלי כל שהן (משהו) מים נקיים.

ואילו רב יוסף אמר: שהמחלוקת היא לגבי כמות המים שצריכים להיות בכלי לכתחילה. אבל לבסוף לדברי הכל צריך רביעית. ומסופר: אמר ליה [לו] רב יוסף לשמעיה [לשמשו]: אייתי [הבא] לי רביעיתא דמיא [רביעית המים] בתחילה, כשיטת ר' זכאי.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא בענין אותה בעיה בהרחבה: גרף (כלי המיוחד לכך) של רעי (צואה) או עביט של מי רגלים — אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, ואף על פי שאין בהם כלום, שהם כמטונפים בכל עת. וכנגד מי רגלים עצמן — אסור עד שיטיל לתוכן מים. וכמה יטיל לתוכן מים — כל שהוא. ר' זכאי אומר: רביעית. דבר זה נאמר בין לפני המטה בין לאחר המטה, כלומר, בין שהיה הכלי גלוי לפני המטה, ובין כשהיה מכוסה מתחת המטה. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: לאחר המטה — קורא, אבל לפני המטה — אינו קורא, אבל מרחיק הוא ארבע אמות וקורא. ור' שמעון בן אלעזר מחמיר יותר ואומר: אפילו בית ששיעורו מאה אמה — לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה.

איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: היכי קאמר [כיצד אמר, מה היתה כוונתו] של רבן שמעון בן גמליאל. האם לפרש שאם היה הכלי אחר המטה — קורא מיד, ולפני המטה — מרחיק ארבע אמות וקורא, או דילמא הכי קאמר [שמא כך אמר]: אם היה כלי זה לאחר המטה — מרחיק ארבע אמות וקורא, ואולם אם היה לפני המטה — אינו קורא כלל. כדי לפתור בעיה זו מביאים ברייתא אחרת.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אחר המטה — קורא מיד, לפני המטה — מרחיק ארבע אמות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו בבית גדול של מאה אמה — לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה. ואם כן, למדנו מברייתא שאם היה הכלי תחת המטה — מותר לו לקרוא מיד.

על כך מעירים: בעיין איפשיטא לן, מתנייתא קשיין אהדדי [בעייתנו נפתרה לנו, ואולם הברייתות קשות זו על זו], שהדברים שנאמרו בברייתא אחת בשם רבן שמעון בן גמליאל נאמרו באחרת בשם ר' שמעון בן אלעזר. על כך מתרצים: איפוך בתרייתא [הפוך את האחרונה] ואמור שנשתבשו שמות בעלי הדעות.

תירוץ זה מעורר את התמיהה: מה חזית דאפכת בתרייתא [ראית שהפכת את האחרונה]? איפוך קמייתא [הפוך את הראשונה]!

ומוכיחים כי הדבר נעשה בהתאם לשיטות החכמים הללו בכלל כי מאן שמעת ליה [מי שמעת אותו] שאמר כי כוליה [כל] הבית כארבע אמות דמי [נחשב] — ר' שמעון בן אלעזר היא, שזו דעתו בהלכות עירובין (רב נסים), ובכן נראה שגם בהלכות אלו תהא זו דעתו, ויש איפוא לגרוס בברייתא בהתאם לכך.

ז אמר רב יוסף: בעאי מיניה [שאלתי אותו] את רב הונא: מטה שיש מתחתיה חלל פחות משלשה טפחים פשיטא [ברור] לי שכלבוד דמי [נחשב], כלומר, כאילו חלל זה אינו קיים. כי להלכה נחשב חלל פחות משלושה טפחים כסתום. ועל מה היתה השאלה? במקרה שהיה גובה חלל זה שלשה טפחים, או ארבעה, חמשה, ששה, שבעה, שמנה, תשעה טפחים, מהו? אמר ליה [לו]: לא ידענא [איני יודע]. ואילו בחלל שגובהו עשרה טפחים ודאי לא מבעיא [נצרכה] לי לשאול, שברור לי שהדבר נחשב כתחום אחר. אמר לו אביי: שפיר עבדת [יפה עשית] שלא איבעיא [נשאלה] לך, שכן הלכה היא שכל הגבוה עשרה טפחים רשותא אחריתא [רשות אחרת] היא.

אמר רבא לסיכום הדברים: הלכתא [הלכה] אם כן, פחות משלשה טפחים כלבוד דמי [נחשב] הוא ומותר. עשרה — רשותא אחריתא [רשות אחרת] היא. ואילו משלשה עד עשרה — היינו דבעא מיניה [זהו ששאל ממנו] רב יוסף מרב הונא ולא פשט ליה [פתר לו]. ולעיקר הלכה זו, אמר רב: הלכה כר' שמעון בן אלעזר. וכן אמר החכם באלי אמר רב יעקב ברה [בנה] של בת שמואל: הלכה כר' שמעון בן אלעזר. ואילו רבא אמר: אין הלכה כר' שמעון בן אלעזר.

ח מסופר: רב אחאי איעסק ליה לבריה [עסק אתו עם בנו] להשיאו לבי [לביתו] של רב יצחק בר שמואל בר מרתא, עייליה [הכניסו] לחופה, ולא הוה מסתייעא מילתא [היה מצליח הדבר] של הבעילה. אזל בתריה לעיוני [הלך אחריו לבדוק], חזא [ראה] ספר תורה דמנחא [שמונח שם]. אמר להו [להם]: איכו השתא [אם עכשיו] לא אתאי [הייתי בא] סכנתון לברי [הייתם מסכנים את בני] להיענש בעוון זה במיתה. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: בית (חדר) שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם מן החדר או שיניחם כלי בתוך כלי.

בענין זה אמר אביי: לא שנו שכלי בתוך כלי נחשב ככיסוי מספיק אלא בכלי שאינו כליין הקבוע של ספר התורה או התפילין, אבל בכלי שהוא כליין — אפילו עשרה מאני [כלים] כחד מאנא דמי [ככלי אחד נחשבים], וצריך לכסותם בכלי נוסף, שאין רגילים להשתמש בו לצורך זה. אמר רבא: גלימא