א גמרא שנינו במשנתנו שיש לקרוע את הכחל לפני בישולו. ואם בישלו בלא שקרעו, אינו עובר עליו. ובביאור דברים אלה אמר ר' זירא, אמר רב: כוונת הלשון "אינו עובר עליו" לומר שאין איסור מן התורה בדבר, ואף מותר לכתחילה לאוכלו אם נתבשל בלא קריעה, אפילו מדברי חכמים. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] "אינו עובר עליו", משמע כי מיעבר [לעבור] על איסור תורה, שילקה על כך, הוא שלא עבר, ואולם הא איסורא איכא [הרי איסור יש] באכילה זו!

ומשיבים: בדין הוא דאיסורא נמי ליכא [שאיסור גם כן אין בכך], ואיידי דבעא למיתנא סיפא [ואולם מתוך שרצה לשנות בסוף המשנה] בדינו של הלב, שקורעו ומוציא את דמו, ואם לא קרעו — אינו עובר עליו. והתם [שם] בענין הלב, באמת מיעבר [לעבור] על איסור תורה, לענין שילקה על כך, הוא שלא עבר, אבל הא איסורא איכא [הרי איסור יש בזה], לכך תנא נמי רישא [שנה גם כן בראש המשנה] אותו הלשון "אינו עובר עליו", אף שאכן גם איסור אין בדבר.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לומר שאפשר לסייע לו, לרב], ממה ששנינו בברייתא: הכחל — קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו — אינו עובר עליו. הלב — קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו — קורעו לאחר בשולו ומותר. ונדייק בדברים: דווקא הלב הוא דבעי [שצריך] קריעה לאחר הבישול, אם לא נקרע קודם לכן, אבל כחל לא בעי [אינו צריך] קריעה לאחר שבישלו.

ודוחים: דלמא [שמא] יש לדייק באופן הפוך: דווקא בלב שנינו כן, משום שלב הוא זה דסגי ליה [שדי לו] בקריעה לאחר בישול, כדי להתירו לאכילה. אבל כחל — לא סגי ליה [אין די לו] בקריעה לאחר בישול, והוא נאסר. עד כאן הובא נוסח דברים אחד בסוגיה זו.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את מהלך הסוגיה באופן שונה, שכך אמר ר' זירא אמר רב: כחל שהתבשל בלא קריעה — אינו עובר עליו מדין תורה משום אכילת בשר בחלב. ואולם אסור לאוכלו מדברי חכמים. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו], ממה ששנינו: אינו עובר עליו. ונדייק מכאן: מיעבר [לעבור] הוא שלא עבר, ואולם הא איסורא איכא [הרי איסור יש בזה].

ודוחים: בדין הוא דאיסורא נמי ליכא [שאיסור גם כן אין בזה], והיה מקום לשנות במשנתנו "ומותר", ואולם איידי דבעא למיתנא סיפא [מתוך שרצה לשנות בסוף המשנה] בדינו של הלב, שקורעו ומוציא את דמו, ואם לא קרעו — אינו עובר עליו. שכן התם [שם, בענין הלב] מיעבר [לעבור] הוא שלא עבר, ואולם הא איסורא איכא [הרי איסור יש בזה], מה שאין כן בכחל, שאין בו איסור. תנא נמי רישא [שנה גם כן בהתחלת המשנה] לשון זו "אינו עובר עליו".

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לשיטת רב ממה ששנינו בברייתא כי הכחל — קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו — אינו עובר עליו. הלב — קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו — קורעו לאחר בשולו, ומותר. ונדייק: דווקא לב הוא דבעי [שצריך] קריעה לאחר בישולו, אבל כחל — לא בעי [אינו צריך] קריעה!

ודוחים: אין זו ראיה, שכן דלמא [שמא] דווקא לב הוא זה דסגי ליה [שדי לו] בקריעה לאחר בישולו, ומשום שאין הדם נבלע בו בבישול. אבל כחל — לא סגי ליה [אין די לו] בקריעה, שכן נתבשל בשר הכחל בחלב, והריהו נבלע בו, ולכך הוא אסור באכילה.

ומעירים: תניא כלישנא קמא [שנויה ברייתא כלשון ראשונה] של רב: כחל שבשלו בחלבו — מותר. לעומת זאת, קבה של טלה או של עגל שיש בה חלב, שכן הריהם יונקים חלב אל תוך קיבתם, שבשלה בחלבה בחלב שיש בה — בשר הקיבה אסור באכילה.

ומה הפרש יש בין זה לזה? זה (החלב שבקיבה) הריהו מוגדר כ"חלב" משעה שיצא מעטין הבהמה שממנה ינקו הטלה או העגל, והינו כנוס במעיו של הגדי או העגל. ובישולם יחד הריהו בישול בשר בחלב. ואילו זה (החלב שבכחל) אינו מוגדר כ"חלב" שהרי לא יצא מעטין בהמה, ואין זה כחלב הכנוס במעיו, אלא הריהו מובלע בבשר, ולכך אם התבשלו כאחד אין הוא נאסר בכך. אכן מדברי חכמים יש מלכתחילה לקורעו.

ב שנינו במשנתנו כי יש לקרוע את הכחל קודם בישולו, ומבררים: כיצד קורעו? אמר רב יהודה: קורעו שתי וערב (לאורך ולרוחב) וטחו (דוחקו בכח) בכותל שהוא משטח קשה, ומתוך כך נסחט הכחל ויוצא החלב שבתוכו. ומביאים בענין זה כי אמר ליה [לו] ר' אלעזר לשמעיה [לשמשו]: קרע לי כחל לפני שתצלנו, ואנא איכול [ואני אוכל אותו]. ותוהים: מאי קא משמע לן [מה הוא, ר' אלעזר, משמיע לנו] בכך? והלא הלכה מפורשת במתניתין [משנתנו] היא שכך יש לעשות! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה הוא משמיע לנו]: דלא בעינן [שאין אנו צריכים] לצליה שיקרענו שתי וערב וטחו בכותל, כפי שאמר רב יהודה, אלא די בחיתוך אחד, לאורך או לרוחב, ובלא דחיקה על משטח קשה.

ג ומביאים עוד בענין אכילת כחל, אמרה ליה [לו] ילתא לרב נחמן בעלה: מכדי [הרי] כלל נקוט בידינו כי כל דבר דאסר לן רחמנא [שאסר לנו הכתוב], שרא לן כוותיה [התיר לנו דבר אחר שהריהו כמותו בטעמו], למשל: אסר לן דמא [לנו אכילת דם] — שרא לן כבדא [התיר לנו אכילת כבד] שמלא דם, ויש בו מעין טעם דם. וכיוצא בדבר, אסר לנו הכתוב ביאת האשה הנדה — התיר לנו ביאת אישה כשיש לה דם טוהר בימים שלאחר לידה. שאף אם רואה בהם דם, אינה נטמאת בכך, ומותרת לבעלה בימים אלה. אסר לנו הכתוב אכילת

חלב בהמה — התיר לנו אכילת חלב חיה, הדומה לו בטעמו. אסר לנו הכתוב אכילת חזיר — התיר לנו אכילת מוחא [מוח] של הדג שיבוטא שטעמו דומה לזה של חזיר. אסר לנו הכתוב גירותא (מין דג טמא) — התיר לנו לישנא דכוורא [לשון של דג] הדומה לו בטעמו.

אסר לנו ביאת אשת איש — התיר לנו גרושה בחיי בעלה, שיש בדבר דמיון לביאת אשת איש. אסר לנו הכתוב ביאת אשת אח — התיר לנו את יבמה במצות ייבום (אם מת האח בלא זרע). אסר לנו את הגויה — התיר לנו את יפת תאר (שבויית מלחמה). ואם כן, כיון שאסרה עלינו התורה אכילת בשר בחלב, בעינן למיכל בשרא בחלבא [רוצה אני לאכול דבר שיש בו טעם בשר בחלב]!

אמר להו [להם] רב נחמן לטבחי [לטבחים]: זויקו [שפדו, צלו על שיפוד] לה כחלי [כחלים] ותאכל מהם. ושואלים על הוראת רב נחמן: והאנן תנן [והרי אנו שנינו] שקורעו לכחל קודם בישולו, וכאן עשה בלא קריעה! ומשיבים: הדין ההוא, דין הקריעה, נאמר לבישול בקדרה בלבד, א בל לא לצליה. ושואלים:

והא קתני [והרי שנה] בברייתא שהובאה למעלה כי הכחל שבשלו (שצלאו) בחלבו הריהו מותר, ונדייק: דיעבד [כשנעשה] כבר הדבר — אין [כן] מותר לאוכלו, אבל לכתחלה — לא ינהג כן, אלא יקרענו, ושלא כדברי רב נחמן! ומשיבים: הוא הדין שאפילו לכתחלה מותר לצלות את הכחל בלא לקורעו, ואיידי דקא בעי למיתנא סיפא [ומתוך שהוא התנא רוצה לשנות בסוף] קבה