אם יש בעור הקיבה שיעור שיש בו בנותן טעם בחלב — הרי זו הגבינה שנעשתה מן החלב אסורה. בהמה כשרה שינקה מן הבהמה הטרפה — החלב שבקבתה אסורה, שהרי דינו כחלב הטריפה. ואילו בהמה טרפה שינקה מן הבהמה הכשרה — החלב שבקבתה מותרת, שדין החלב הוא כדין הבהמה ממנה ינקו, מפני שהחלב שיונקת הבהמה מבהמה אחרת הוא כנוס במעיה, ואינו חלק מגופה.

א גמרא שנינו במשנתנו דינן של קיבת בהמת גוי וקיבת בהמה נבלה שהן אסורות. ותוהים: אטו [וכי] קבת בהמה ששחטה גוי לאו [לא] נבלה היא?! ואם כן, מדוע מחלק אותם התנא? אמר רב הונא בתשובה: הכא [כאן במשנתנו ששנינו בה "קיבת גוי"] אין אנו עוסקים בבהמה ששחטה גוי, אלא בישראל הלוקח (קונה) גדי מן הגוי ונשחט הגדי בידי הישראלי עסקינן [עוסקים אנו]. שאין בגדי זה משום איסור נבלה, ואולם חיישינן [וחוששים אנו] בו שמא ינק מן הבהמה הטרפה, ולכך החלב שבקיבתו אסור, והוא השנוי במשנתנו "קיבת גוי".

ומקשים על הסבר זה: ומי חיישינן [והאם אנו חוששים] בגדי הנקנה מן הגוי שמא ינק מן הטרפה? והתנן [והרי שנינו במשנה] כי לוקחים (קונים) מלכתחילה ביצים מן הגוים, ואין חוששין בדבר זה לא משום שמא באו הביצים מתרנגולת נבלה ולא משום שמא באו מתרנגולת טרפה! ומשיבים: אכן אין חוששים ליניקת הגדי מן הבהמה הטרפה, אלא כך אימא [אמור] את הסברו של רב הונא בדברי משנתנו: חיישינן [חוששים אנו] בגדי זה שנקנה מן הגוי שמא ינק מן הטמאה, ולכך החלב שבקיבתו אסור.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] בהמה טרפה דלא חיישינן [שאין אנו חוששים] שהגדי ינק ממנה, ומאי שנא [ובמה שונה] בהמה טמאה דחיישינן [שאנו חוששים] ליניקת הגדי ממנה? ומשיבים: בהמה טרפה לא שכיחא [אינה מצויה], ולכן אין לחשוש שמא ינק ממנה גדי זה, ואילו בהמה טמאה היא שכיחא [מצויה], ולכן חוששים שמא ינק ממנה גדי זה.

ומקשים: אי [אם] בהמה טמאה היא שכיחא [מצויה], מעתה אפילו גבי דידן ניחוש [אצלנו, בקונה גדי מן הישראל, נחשוש] שמא ינק גדי זה מן הטמאה, ויהא החלב שבקיבתו אסור! ומשיבים: אנן דבדלינן מינייהו [אנו, ישראליים, שבדלים אנו מהן, מבהמות טמאות], וכי חזינן להו [וכאשר אנו רואים אותן], מיד מפרשינן להו [מרחיקים אנו אותם את הגדיים היונקים מן הבהמות הללו] — לא גזרו בהו חכמים [בהם חכמים], אינהו [הם, הגוים], דלא בדילי מינייהו [שאין בדלים מהן, מן הטמאות], וכי חזו להו [וכאשר הם רואים אותן] הם לא מפרשי להו [לא מרחיקים אותם את הגדיים היונקים מן הטמאות] — גזרו בהו רבנן [בהם חכמים].

ושמואל אמר תשובה אחרת לשאלה מדוע שונים אנו במשנתנו "קיבת גוי וקיבה של נבלה" והרי אף הקיבה של הבהמה הנשחטת על ידי גוי היא קיבת נבלה: הלכה חדא קתני [אחת שנויה במשנתנו], שכך יש לשנותה, קבת שחיטת גוי, שהריהי נבלה, הרי זו אסורה.

ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך] שקיבת נבלה אסורה, כיון שהיא נחשבת כחלק מגוף הבהמה? והאמר [והרי אמר] שמואל: מפני מה אסרו חכמים את גבינת הגוים? מפני שמעמידין אותה בעור קבת נבלה. ונדייק מכאן: טעם האיסור הוא רק משום עור קיבת הנבלה, שהרי זה גוף הבהמה עצמה. הא [הרי] נלמד מכאן כי הקבה (החלב שנמצא בקיבה) גופה [עצמה] — שריא [מותרת]!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן שנינו במסכת עבודה זרה (כט,ב) שבתחילה אמר ר' יהושע בטעם איסור גבינות הגוים שהוא משום שמעמידים את החלב (ממנו נעשית הגבינה) בחלב הקרוש שבקיבת הנבלה. ולאחר מכן חזר בו ר' יהושע מהסברו זה, ואמר בטעם הדבר שהוא משום שמעמידים את החלב בקיבת עגלי עבודה זרה. ובעבודה זרה אף קיבתה אסורה. ומעתה יש לומר כי כאן במשנתנו מדובר קודם החזרה של ר' יהושע, ולכך אמר שמואל בהסבר דברי משנתנו כי האיסור הוא בכך שקיבת שחיטת גוי הינה נבלה. ואילו כאן שאמר שמואל בטעם איסור גבינות הגוים שהוא מפני שמעמידים אותן בעור קיבת נבלה, ולא מפני שמעמידים אותן בקיבת נבלה, הרי זה לאחר החזרה של ר' יהושע.

ב שנינו במשנתנו כי בהמה כשרה שינקה מן הבהמה הטרפה — החלב שבתוך קיבתה אסור, ואילו בהמה טריפה שינקה מן הבהמה הכשרה — החלב שבתוך קיבתה מותר. ועל כך מקשים: והא קתני רישא [והרי הוא, התנא, שונה בהתחלה של המשנה] כי קבת (החלב הנמצא בקיבה) של בהמת גוי ושל בהמת נבלה — הרי זו אסורה, ועתה שונים אנו שחלב קיבתה של הטריפה שינקה מן הכשרה הריהו כשר, ואין הבדל לענין זה בין בהמה נבלה לבין בהמה טריפה!

אמר רב חסדא בתשובה: אכן אין החלב הנמצא בקיבה של בהמת נבלה אסור, ואולם טעם הדבר שהרישא [ההתחלה] של המשנה אוסרתו הוא משום שהאוכל מחלב זה הריהו נראה כאוכל נבלות, ומאוס הוא. מה שאין כן הכא [כאן, באכילתו של החלב הנמצא בקיבה של בהמה טריפה] אין הדבר מאוס, כי איכא [יש כאן] שחיטה שהרי נשחטה בהמת טריפה זו.

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא בקושיה על הסברו: ולאו [והאם לא] כל שכן הוא מנבלה לטריפה, שיש בו ללמד שתהא קיבת טריפה אף היא אסורה. ובאופן זה: ומה נבלה הקלה בדינה בהשוואה לטריפה, דמאיסה [שכן היא מאוסה], ומשום שהיא מאוסה, דאי שרית ליה [שאם תתיר לה] את קבתה, לא אתי למיכל מינה [לא יבואו אנשים מתוך כך לאכול ממנה, מן הנבלה עצמה] — בכל זאת אמרת בה שהיא לא מותרת באכילה. בהמה טרפה שהיא שחוטה, ולכך אינה מאוסה, דאי שרית [שאם תתיר] את קיבתה לאכילה, יש מקום לחשש כי אתי למיכל מינה [יבואו אנשים לאכול ממנה] — לא כל שכן שצריך לאוסרה!

אלא אמר רב יצחק, אמר ר' יוחנן: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמרנו בתחילת המשנה שקיבת הנבלה אסורה הרי זה נשנה קודם החזרה שחזר בו ר' יהושע (כמובא למעלה) ובשלב זה סבורים היינו כי קיבת נבלה אסורה. ואילו כאן בסוף המשנה לענין קיבת טריפה ששנינו בה שהיא מותרת הרי זה נשנה לאחר החזרה. ואף שכאמור ראשית המשנה נשנתה קודם חזרה, מכל מקום המשנה כפי שהיא שנויה לפנינו לא זזה ממקומה אלא נשארה בנוסח של לפני החזרה.

ג ועוד בדין העמדת גבינות, אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: מעמידין חלב לעשותו גבינה בקבת נבלות, ואולם אין מעמידין בקבת שחיטת גוי. אמר לפניו ר' שמעון בר אבא: כמאן [כדעת מי] אתה אומר זאת? האם כדעת ר' אליעזר, שאמר כי סתם מחשבת גוי היא לשם עבודה זרה, ולכן בהמה שנשחטה על ידי כל גוי, נשחטה לשם עבודה זרה, ולכך כולה אסורה בהנאה, ונאסרה גם קיבתה (אף שאין היא אלא כפרש בלבד). מה שאין כן בנבלה, שאין אסורה אלא באכילה, ותוכן קיבתה מותר!

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' שמעון בר אבא: ואלא כמאן [כדעת מי] אמרתי את דברי?! שהרי ודאי הוא שנאמרו הדברים לדעת ר' אליעזר! אכן, שלא כדברי ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן, מביאים שיטה אחרת בשם ר' יוחנן.

שכן כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר רב יצחק אמר בשם ר' יוחנן כי מעמידין בין בקבת נבלה, בין בקבת שחיטת גוי, שלא צריך לחוש לדברי ר' אליעזר, שאין ר' יוחנן סבור כי סתם מחשבת גוי היא לשם עבודה זרה. ומסכמים:

והלכתא [והלכה] היא כי אין מעמידין בעור קבת נבלה, אבל מעמידין בקבת נבלה ובקבת שחיטת גוי, ובקבת כשרה שינקה מן הטרפה, וכל שכן שמעמידים בקבת טרפה שינקה מן הכשרה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? חלב המכונס (הנמצא) בה בפנים, פירשא בעלמא הוא [פרש בלבד הוא] ואיננו נחשב כמאכל.

ד משנה אף שהן חלב והן דם אסורים מן התורה באכילה, והאוכלם חייב כרת, מכל מקום יש צד חומר (חומרה) באיסור חלב יותר מב איסור דם, ויש צד חומר באיסור דם יותר מב איסור חלב. ומפרטים: יש צד חומר בחלב שאין בדם — שהחלב