ושואלים על הסבר זה: מדוע אומר אתה כי אם אינו ענין לשומר בענין טומאת נבילה תנהו ענין ליד בכלל, אימא [אמור] באופן אחר: אם אינו ענין לשומר בטומאת נבלה תנהו ענין לשומר דעלמא [בכלל], לכל דברי מאכל. ואף שכבר למדנו מן הכתוב "על כל זרע זרוע" (ויקרא יא, לז) לענין שומר בכלל האוכלים, עדיין נצרכים אנו לשני לימודים: האחד בדין שומר לענין להכניס את הטומאה לדבר המאכל, והשני בדין שומר לענין לצרף אותו להשלמת שיעור, אבל בדין יד להכניס את הטומאה — לא למדנו, ואין לנו כל מקור המלמדנו כן!

אלא כך צריך לומר: אכן אין למדים דין יד לענין הכנסת טומאה מהכתוב המיותר הנאמר בטומאת נבילה, ויש לשוב לאופן ההסבר הנאמר למעלה: שכן למדנו יד לענין הכנסת הטומאה מן הכתוב "לכם" האמור בטומאת זרעים, וביחס למה ששאלנו על כך שמא בא הכתוב הזה ללמד לענין יד להוצאה ולא לענין יד להכנסה — אין זה קשה, כי מעיקרא [מתחילה, ביסודו] של הכתוב "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (שם, לח), כי כתיבא [כאשר הוא נאמר] ללמדנו דין יד, לענין הכנסה של הטומאה כתיבא [הוא שנאמר]. ומעתה יש איפוא לסכם ולומר כי יד לענין הוצאה נלמדת בקל וחומר מיד לענין הכנסה, וכן דין שומר בטומאת אוכלים להכנסה ולהוצאה נלמד בקל וחומר מדין יד, ואילו דין שומר בטומאת אוכלים לענין צירוף נלמד מן הכתוב "על כל זרע זרוע".

ומקשים: אלא מעתה, הלימוד לענין שומר בטומאת נבלה הנלמד מן הכתוב "יטמא", למה לי? ומשיבים: נצרך הדבר לגופיה [לגופו], ללמדנו שנוהג דין שומר בטומאת נבילה.

ושואלים על כך: ולמאי [ולמה, לאיזה ענין] נצרך להשמיענו לגופו? אי [אם] תאמר שבא לענין אצטרופי [צירוף] של השומר להשלמת שיעור טומאת נבילה בכזית — הרי כבר אמרת במשנתנו כי השומר לא מצטרף להשלים לשיעור טומאת נבילה. אי [אם] תאמר שבא לענין להכניס טומאה ולהוציא אותה — אין צורך בכתוב מיוחד להשמיענו כן, שהרי בדרך לימוד של קל וחומר מיד אתיא [באה, נלמד הדבר]. שכן חמור הוא שומר מן היד (שכן היד אינה מגינה, ואילו השומר מגן)! ומשיבים: אף שבא הדבר מקל וחומר, מילתא דאתיא [דבר שבא, יכול להילמד] בקל וחומר, בכל זאת יש וטרח וכתב לה קרא [טורח וכותב אותו המקרא] ואין זה נחשב לייתור. ומעתה יודעים אנו שכדרך שהיד מוציאה את הטומאה, כן השומר מוציא את הטומאה, מדרשת הכתוב.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה אומר שהתורה משמיעתנו גם דבר שיכול להילמד במידת קל וחומר, מעתה שומר דעלמא [בכלל, בטומאת אוכלים], שאמרנו בו מקודם כי משום שאין צורך להשמיענו לענין הכנסה והוצאה (כי נלמד הדבר בקל וחומר מיד), יש לומר כי בא הכתוב ללמדנו דין צירוף. ועתה אימא [אומר] לך כך: אף בשומר בא הכתוב לענין להכניס טומאה ולהוציאה. וטעם הדבר שנכתב דבר בתורה, אף שהוא נלמד בקל וחומר: כי מלתא דאתי [ודבר שבא, יכול להילמד] בקל וחומר, יש וטרח וכתב לה קרא [טורח וכותב אותו המקרא]!

ואומרים: אף על פי כן, היכא דאיכא למידרש דרשינן [במקום שאפשר לדרוש את המקרא להשמיענו דין חדש, דורשים אנו], ואין אנו אומרים שהפסוק בא רק ללמד מה שאפשר ללמוד בקל וחומר. ועוד מביאים בענין זה כי

רב חביבא אמר בהסבר הדברים שלמדים אנו דין יד להכנסה משומר בטומאת נבילה. שאם אינו ענין לעצמו, שהרי הוא נלמד בקל וחומר מיד בטומאת נבילה, תנהו ענין ליד בטומאת אוכלים, וללמדנו דין יד לענין הכנסת טומאה. ובאשר לשאלה מדוע אין אנו אומרים תנהו ענין לשומר בטומאת אוכלים ולענין הכנסה וגם לענין צירוף — אין לומר כן, כי שאני [שונה, מיוחד] הוא דין שומר בטומאת נבלה, כיון שאין הוא מצטרף לבשר להשלים לשיעור טומאה (כדין שומר בטומאת אוכלים), אלא הריהו רק מכניס ומוציא את הטומאה, ונמצא שכ מעשה יד קא עביד [הוא עושה], שהרי גם היד אינה אלא מכניסה ומוציאה את הטומאה, לכך דווקא איד [על היד] ולא על השומר שדינן ליה [משליכים אנו, דנים אנו, אותו כתוב] ללומדו באם אינו ענין לעצמו, תנהו ענין ליד.

א למעלה (קיז,ב) הוסבר כי דין שומר לענין צירוף בטומאת אוכלים נלמד מן הכתוב "על כל זרע זרוע אשר יזרע", שתוספת הלשון "אשר יזרע" באה ללמדנו שדברי האוכל מיטמאים כדרך שבני אדם מוציאים את הזרעים לשדה לזריעה, חיטה בקליפתה ושעורה בקליפתה. ומביאים כי מתקיף לה [מקשה על כך, על דרשה זו] רב יהודה בר ישמעאל מהלכה הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: הפיטמא (הבליטה שבראש הפרי, במקום בו נשרה ניצתו) של הרמון — מצטרפת לפרי עצמו, להשלים שיעורו לשיעור כביצה. שהרי הפיטמה הינה שומר לפרי, שאם תינטל יירקב הפרי. והנץ (הפרח, כעין שיער שמסביב לפיטמה) שלו — אין מצטרף, שאין הנץ נחשב שומר לפרי, אלא הוא שומר לשומר.

ויש לשאול: ואמאי [ומדוע] מצטרפת הפיטמה להשלים את שיעור פרי הרימון, והרי קרי [קרא] כאן הכתוב "על כל זרע זרוע אשר יזרע", שלמדנו ממנו דין שומר המצטרף משום שדין השומר הוא כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה בשדה. ואילו ברימונים ליכא [אין כאן] "כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה", שהרי אין זורעים את זרעי העצים, אלא נוטעים שתילים. ואם נוטעים עץ רימון — כבר נשרה אותה פיטמה!

ותו [ועוד] יש להקשות על דרשה זו מהא דתנן [זו ששנינו במשנתנו] כי העור והרוטב והקיפה וכו' מצטרף לטמא טומאת אוכלים, מנלן [מנין לנו] שאף בדברי אוכל אלה יש דין שומר, שהרי מן המקרא אנו יודעים רק לענין הדברים הנזרעים!

ומשיבים: אלא יש לומר כי תלתא קראי כתיבי [שלושה מקראות כתובים] בדינו של השומר לענין טומאה ("זרע", "זרוע", "יזרע"): שכן אמר הכתוב "על כל זרע זרוע אשר יזרע", מקרא חד [אחד] — ללמד עניינו של השומר בזרעים, ומקרא חד [אחד] — ללמד עניינו של השומר בפירות האילנות, ומקרא אידך [אחר] — ללמד עניינו של השומר בבשר וביצים ודגים.

ב למעלה הובאו דרשות הכתוב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לז—לח) המלמדות לענין דין השומר, אכן עיקרו של כתוב זה הוא ללמדנו שטומאת אוכלים נוהגת רק בדבר שהוכשר לקבל טומאה, בירידת מים על הפירות. ובענין זה אמר רב חייא בר אשי, אמר רב: יש דין יד לענין טומאה, שהיד מכניסה טומאה אל הדבר שהיא משמשת לו יד, וכן מוציאה ממנו טומאה לטמא אחרים, ואולם אין דין יד להכשר האוכל לקבל טומאה על ידה. שאם נפלו מים על היד, ולא על האוכל עצמו — אין האוכל מוכשר בכך לקבל טומאה.

ואילו ר' יוחנן אמר כי יש דין יד הן לענין טומאה והן לענין הכשר.

ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? ומסבירים: איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שחלוקים הם בסברה], איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור שחלוקים הם בפירוש המקרא].

ומפרטים: איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור שחלוקים הם בפירוש המקרא], שכן מר סבר [חכם זה, רב, סבור] כי מקרא נדרש רק לפניו, לגבי הענין האמור לפניו, ולא לאמור לפני פניו. ולכן הכתוב "לכם" מלמד לענין יד לטומאה (האמורה בפסוק זה עצמו לפניו, "טמא הוא"), ואין הוא מלמד לענין הכשר לטומאה (שאמור בתחילת הפסוק "וכי יותן מים", שהרי זה "לפני פניו").

ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי מקרא נדרש לפניו וגם לפני פניו, ולכך יש לדרוש מן הכתוב "לכם" גם לענין יד להכשר אוכלים לטומאה.

איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שנחלקו בסברה], שכן מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי ההכשר לטומאה של האוכלים, תחלת טומאה הוא, ולכן דינו כדין הטומאה, שאף בו יש דין יד. ואילו מר סבר [חכם זה, רב, סבור] כי ההכשר לטומאה לאו [לא] תחלת טומאה הוא.

ומביאים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: כשם שיש יד לטומאה, כך יש יד להכשר לטומאה. וכשם שאין הפירות מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו ממקומם, שהרי אין הפרי המחובר לקרקע מקבל טומאה, שאם נגעה בו טומאה — אינו נטמא בכך. כך אין הם מקבלין הכשר אלא עד (משעה) שיתלשו, שאם נפלו עליהם מים בעודם מחוברים — אין הם מוכשרים לקבל טומאה.

ג ועוד מחלוקת בין רב ור' יוחנן בדין יד. אמר רב: אין יד לדבר אוכל ששיעורו פחות מכזית, ולכך אם נגעה טומאה ביד זו — אין היד מכניסה טומאה לאוכל זה, וכמו כן אם היה אוכל זה טמא — אין היד מוציאה ממנו טומאה לטמא אחרים. וכן אין דין שומר לדבר אוכל ששיעורו הוא פחות מכפול, לא לענין שיצטרף השומר לשיעור כביצה (בטומאת אוכלים), ולא לענין שיכניס או שיוציא טומאה.

ואילו ר' יוחנן אמר כי יש דין יד אף לדבר ששיעורו פחות מכזית, וכן יש דין שומר אף לדבר ששיעורו פחות מכפול.

מיתיבי [מקשים] על דברי שניהם ממה ששנינו: שתי עצמות מת, ועליהן היו שני חצאי זיתים של בשר המת. אם עמד אדם והכניס את ראשיהן השניים של העצמות (שאין בהן מבשר המת) לבית, והבית מאהיל עליהן, על חלק זה של העצמות — הבית נחשב כמאהיל אף על הבשר, ולכך הוא טמא בטומאת אוהל.

יהודה בן נקוסא אומר משום [בשם] ר' יעקב: היאך [כיצד] שני עצמות מצטרפין לכזית, והרי הבשר שעל כל עצם הוא פחות מכזית!