שמדובר בו דווקא בזמן שהבשר מרודד (שטוח ברדידות על פני העור), הכא נמי [כאן גם כן] בהלכתו של ר' יוחנן מדובר דווקא בבשר המרודד, ובאופן זה אכן גם כזית בשר ויותר שנפלט על ידי סכין בטל אצל העור.

א שנינו במשנתנו שאם היו עליו, על העור, שתי חתיכות מבשר הנבילה, ששיעור כל אחת מהן הוא כחצי זית — לדעת ר' ישמעאל הרי אלה מטמאות במשאן, אבל לא במגען.

ובענין זה אמר בר פדא: לא שנו לדעת ר' ישמעאל אלא רק במגען מאחריו של העור, שאין האדם נוגע בצד העור שיש בו חתיכות הבשר אלא בצד שמאחוריו. אבל הנוגע מלפניו, ונגע בכך בחתיכות הבשר הנמצאות שם — נטמא במגעו זה, אף שלא נגע בנגיעה אחת בכזית בשר, שכן כלל הוא: יש נגיעה המטמאת גם את הנוגע וחוזר ונוגע, ששתי נגיעות מצטרפות להיחשב כנגיעה אחת.

ואילו ר' יוחנן אמר כי אין נוגע וחוזר ונוגע, ולכך לדעת ר' ישמעאל גם הנוגע בשתי חתיכות הבשר הללו אינו נטמא. ומעירים: אזדא [הלך] ר' יוחנן בדבריו אלה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר ר' יוחנן שר' ישמעאל ור' דוסא בן הרכינס אמרו שניהם דבר אחד, ומחזיקים בעיקרון אחד.

ומפרטים: שיטת ר' ישמעאל — הא דאמרן [זו שאמרנו] עתה, שאין שתי נגיעות מצטרפות לענין הטומאה. ושיטת ר' דוסא בן הרכינס — דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין טומאת אוהל, שכל הדברים הבאים מן המת והריהם מטמאין באהל, שנחלקו שיעוריהם (וכגון שנחצה בשר המת משיעור כזית לשני חצאי זית), והכניסן את שני החלקים הללו לתוך הבית, והריהם עתה נתונים בתוך אוהל אחד — ר' דוסא בן הרכינס מטהר את הנמצא בתוך הבית, שאין שני החלקים הללו מצטרפים לשיעור כזית. ואילו חכמים מטמאים את הנמצא בתוך הבית, שכן הם מצטרפים לשיעור כזית.

ובהסבר דעת ר' דוסא בן הרכינס יש לומר: לאו [האם לא] אמר כן ר' דוסא בן הרכינס התם [שם, לענין טומאת אהל] אלא משום שלשיטתו אין מאהיל וחוזר ומאהיל, ומכאן נלמד כי הכא נמי [כאן לענין טומאת מגע, גם כן] סבור ר' דוסא בן הרכינס שאין נוגע וחוזר ונוגע. הרי שר' ישמעאל ור' דוסא בן הרכינס סבורים כאותה שיטה.

ושואלים על דברי ר' יוחנן: וכיון שלדבריו שיטת ר' דוסא בן הרכינס בדין טומאת אוהל היא כשיטת ר' ישמעאל שבמשנתנו, נמצא ששיטת רבנן [חכמים] החולקים על ר' דוסא בן הרכינס בדין טומאת אוהל, הריהי כשיטת ר' עקיבא במשנתנו. ועל כך יש לתהות: הא [הרי] ר' עקיבא במשנתנו מקל כנגד ר' ישמעאל, שכן טהורי קא מטהר [לטהר הוא מטהר] הן מטומאת מגע והן מטומאת משא, ואילו חכמים בדין טומאת אוהל מחמירים כנגד ר' דוסא בן הרכינס המטהר!

ומשיבים: עד כאן לא שמענו כי קא מטהר [הוא מטהר] ר' עקיבא אלא בחתיכות בשר שעל העור בלבד, שאינן מצטרפות, ומשום טעם מיוחד שיש בעור דווקא. אבל בעלמא [בכלל] דברים אחרים לענין דינם בצירופם הריהו מטמא. כדקתני סיפא [כמו ששנינו בסוף משנתנו], ומודה ר' עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן, שהוא טמא. ומפני מה ר' עקיבא מטהר בעור? מפני שהעור מבטלן.

מתיב [מקשה] רב עוקבא בר חמא על דברי בר פדא שאמר כי לדעת ר' ישמעאל מטמאות שתי חתיכות הבשר (שאין בכל אחת מהן שיעור כזית) במגען, כאשר נגע בהן עצמן, ממה ששנינו בברייתא על הכתוב בפרשת הטומאות "ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (ויקרא יא, כד—כה): באה המלה "בנבלתם" כהדגשה, לומר שדווקא הנוגע בהם עצמם הוא הנטמא, ולא זה הנוגע בעור שיש עליו שתי חתיכות בשר הבא מן המת, ששיעורן הוא שני חצאי זיתים.

יכול לא יטמא אף במשא של שתי חתיכות בשר אלה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בהמשך "וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב", שאף באופן זה יטמא. אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: נאמר בכתוב "כל הנוגע" וכן נאמר "ו כל הנושא", והרי זה בא להקישם זה לזה ולומר: את זה שבא לכלל טומאת מגע — הריחו בא גם לכלל טומאת משא, ואילו זה שלא בא לכלל טומאת מגע — אף לא בא לכלל טומאת משא.

ומעתה יש להקשות לבר פדא: אם אמנם איתא [יש מקום] לומר שר' ישמעאל סבור שחתיכות הבשר הללו מטמאות במגען (כשנגע בהן מלפנים), הרי אף זה בא לכלל מגע מלפניו, ומה איפוא טען ר' עקיבא כלפי ר' ישמעאל שאין מקום לטומאת משא משום שאין כאן טומאת מגע?

אמר רבא בתשובה: הכי קאמר [כך הוא, ר' עקיבא אמר], כך צריך להבין את דבריו: את שבא לכלל טומאת מגע בכל צד של נגיעה, ולא רק בנגיעה מלפניו — הוא זה שבא לכלל טומאת משא, וזה שלא בא לכלל טומאת מגע בכל צד — לא בא לכלל טומאת משא.

ב ודנים עוד בשיטת ר' ישמעאל. בעא מיניה [שאל אותו] רב אויא סבא מרבה בר רב הונא: קולית (עצם הירך) שאין עליה בשר, ובתוכה יש מח, והיא סתומה מכל צדדיה, ששנינו במשנתנו כי קולית נבילה וקולית השרץ הסתומות טהורות אף מטומאת המשא, שכן אין הן באות לכלל טומאת מגע. ומעתה יש לשאול לשיטת ר' ישמעאל מהו לענין שתטמא בטומאת המשא.

וצדדי השאלה: האם אית ליה [יש לו, סבור] ר' ישמעאל את הכלל האומר כי את זה שבא לכלל טומאת מגע — הוא זה שגם בא לכלל טומאת משא, ואולם זה שלא בא לכלל טומאת מגע — לא בא לכלל טומאת משא, ומעתה הכא [כאן] שלמדנו כי ר' ישמעאל מטמא בטומאת משא שני חצאי זית מן המת הנמצאים על העור, אף שאין הם באים לכלל טומאת מגע, יש לומר כי היינו טעמא [זהו הטעם]: משום שאף שאין הוא בא לכלל טומאת מגע מאחריו, מכל מקום הוא בא לכלל מגע מלפניו, ומכאן נסיק כי בקולית סתומה, שאין כל אפשרות לבוא לכלל טומאת מגע, ואף לא מלפנים — סבור ר' ישמעאל שאין היא מטמאת במשא.

או דלמא [שמא] יש לומר כי לית ליה [אין לו, אינו סבור] ר' ישמעאל את הכלל הזה, שכן בשני חצאי זית היה מטמא ר' ישמעאל במשא, גם אם אין הם נטמאים במגע מלפניו. ומכאן נסיק כי בקולית סתומה, אף שאין כל אפשרות לבוא בא לכלל טומאת מגע — סבור ר' ישמעאל שמטמאה בטומאת משא?

אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא לרב אויא סבא בהתעלמות משאלתו ופונה לענין אחר: הנה עורבא פרח [עורב פורח] באויר, שלא השיב כלל על שאלתו.

אמר ליה [לו] רבא בריה [בנו] של רבה בר רב הונא: ולאו היינו [וכי אין זה] אותו רב אויא סבא מהעיר פומבדיתא דמשבח לן מר בגויה דגברא רבה הוא [שמשבח אותו אדוני בפנינו עליו שאדם גדול הוא], ומדוע אתה דוחה אותו ואינך עונה לו? אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא לבנו בתשובה: אני היום התקיים בי הכתוב "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים" (שיר השירים ב, ה), שאני עייף וזקוק למנוחה ואין בכוחי להיכנס לעומקה של הלכה, ובא רב אויא סבא ובעא מינאי מילתא דבעי טעמא [ושאל ממני דבר שצריך טעם], ולכן דחיתיו, ולא משום זלזול בו.

ג אמר עולא: שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם, אפילו הוא מוליך ומביא אותם כל היום כולו — הריהו טהור מטומאת משא.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן כתיב [נאמר] בטומאת המשא "והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (ויקרא יא, מ), המלה כתובה "ו הנשא", ואולם קרינן [קוראים אנו] "וה "נושא", ומעתה יש לנו ללמוד כי בעינן [צריכים אנו] בדין טומאת משא שיהיה הדבר הנטמא "נושא" את טומאת הנבילה (ששיעורה כזית ויותר), ושיהא הוא (הכזית מן המת) נישא בבת אחת. מה שאין כן בנושא שני חצאי זיתים התחובים בקיסם. ומקשים על דברי עולא:

תנן [שנינו] במשנתנו שאם היו עליו (על העור) שני חצאי זיתים מן המת — הריהם מטמאין בטומאת משא ולא בטומאת מגע, אלה הם דברי ר' ישמעאל, ולשיטת עולא יש לשאול: אמאי [מדוע] הם מטמאים לדעת ר' ישמעאל, והא לאו [והרי לא] מתקיים תנאי זה בטומאת המשא, שכן זה לא נישא בבת אחת

הוא! אמר רב פפא: מדובר כאן במרודד, שמשוטח הבשר על פני העור, שאמנם אין כזית בשר שלם במקום אחד, אלא כחצי זית בשר במקום זה על העור וכחצי זית בשר במקום אחר, ואולם רצועת בשר שטוחה בין זה לזה, ומחברת אותם להחשיבם כנישאים בבת אחת.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כשיטת עולא, שהרי שנינו בסוף משנתנו שמודה ר' עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, ויש לשאול: אמאי [מדוע] הוא נטמא בכך, והא לאו [והרי לא] "נישא בבת אחת" הוא זה! ודוחים: אין זו קושיה על עולא, שכן הכא נמי [כאן, בשיטת ר' עקיבא, גם כן] יש לומר שמדובר במרודד.

ומציעים עוד: דעה זו של עולא הריהי כתנאי [כמחלוקת תנאים], שכן שנינו בברייתא בדינן של שתי חתיכות בשר מן המת שאין בכל אחת מהן שיעור כזית, כי אחד (בין) הנוגע בהן ואחד (ובין) המסיט אותן — הריהם טמאים. ר' אליעזר אומר: אף הנושא אותם — טמא. ויש לדון בדברי ר' אליעזר: אטו [וכי] הנושא לאו [לא] מסיט הוא, ומה איפוא הוסיף על דברי חכמים?

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך הוא התנא בברייתא אומר]: אחד הנוגע ואחד המסיט בלא נישא, ואתא [ובא] ר' אליעזר למימר [לומר]: והוא דווקא כשנישא בבת אחת, שהן בטומאת מגע והן בטומאת משא אין אלה מטמאות אלא כשהן מחוברות. ויש להקשות על הסבר זה: מאי [ומה פירוש] "אף", שהרי ר' אליעזר לא בא להוסיף על דברי התנא הראשון אלא לצמצם דבריו. אלא אימא [אמור] באופן שונה את דברי ר' אליעזר: שהריהו אומר והוא שנישא, ומכאן נלמד שמחלוקת תנאים היא האם נדרש שיהא נישא בבת אחת אם לא.

ד משנה קולית (עצם הירך) של המת,