לדעת ר' שמעון שאין איסורי הנאה מטמאים טומאת אוכלים (כמובא להלן קכט,א), מהו הדין לענין שתעשה אותה חצי דלעת שנאסרה בהנאה "יד" לחברתה (חציה השני של הדלעת, שלא נאסרה בהנאה), שאם נגעה טומאה בחצי האסור בהנאה, תעבור הטומאה אל החצי המותר בהנאה. אף שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א ומביאים עוד בעיה דומה. אמר רב פפא, הרי אמרו חכמים במשנה כי יחור (ענף) של עץ התאנה שיש עליו תאנים, שנפשח (נחתך מן העץ) ואולם הוא עדיין מעורה (מחובר) בקליפתה של התאנה — ר' יהודה מטהר את פירות התאנים שעל הענף, שאינן מקבלות טומאה, כיון שהריהן נחשבות כמחוברות לעץ. ואילו חכמים אומרים שאם כשיקשרו את הענף לעץ יכול הוא לחיות ולהוציא פירות — הריהו נחשב כמחובר לעץ, וכל הנמצא עתה עליו טהור, ואם לאו [לא] שאין הוא מוציא פירות לאחר שיקשרוהו לעץ — הריהו טמא.

בעי [שאל] רב פפא: לדעת חכמים המבחינים בין ענף שיכול לחיות לבין ענף שאין יכול לחיות, מהו הדין במקרה של ענף שנחתך מן העץ והריהו יכול לחיות, ומן הענף הזה נחתך ענף אחר שאיננו יכול לחיות ומחובר בקליפתו של הענף הראשון (ולכך הוא נחשב כתלוש, המקבל טומאה). אם נגעה טומאה בענף הראשון האם יש מקום לומר שיעשה ענף זה "יד" לחבירו, לענף התלוש, וייטמא? אף שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ב ועוד בעיה דומה. אמר ר' זירא: הרי אמרו חכמים במשנה כי אבן גדולה שנתונה בזוית הכותל שבין בית זה לבית שכנו, והריהי נראית בשני הבתים. ונמצא נגע בית באבן זו, כשהוא חולץ את האבן ממקומה — הריהו חולץ את האבן כולה, ואף את חלק האבן הנתון בבית שכנו. ואולם כשהוא נותץ את כל הבית — הריהו נותץ רק את הבית שלו, ובכלל זה את חלק האבן שבביתו (שהריהי "אבן המנוגעת"), ומניח מלנתוץ את הבית של חבירו, ואף לא את חלק האבן שבבית השכן (שאין היא בכלל "אבן המנוגעת").

ומעתה בעי [שאל] ר' זירא: מהו הדין לענין שתעשה חלק האבן הנתונה בבית שכנו "יד" לחברתה (חלק האבן שבבית המנוגע), ולענין שתוציא ה"יד" את הטומאה אל הנוגע ב"יד". ויהא הבא אל בית השכן נטמא, כדרך שנטמא הבא אל הבית המנוגע. או שאין אנו אומרים דין "יד" בטומאת נגעי בתים. ומסכמים כי אף שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ג שנינו במשנתנו כי אם מתה הבהמה, הבשר המדולדל צריך הכשר כדי לקבל טומאת אוכלים, ואילו האבר המדולדל אמנם מטמא משום אבר מן החי (שהריהו ככל אבר שפרש מן החי), ואולם הוא אינו מטמא משום אבר הנבילה. ושואלים: מאי איכא [מה, איזה הבדל הלכתי יש] בין טומאת אבר מן החי לטומאת אבר של הנבלה, והרי זו וזו טומאה חמורה היא?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי בשר הפורש ממנו, מאבר הבהמה. שאילו בשר הפורש מאבר מן החי — לא מטמא. שהרי אף אם פרש הבשר מן הבהמה עצמה, אין הוא מטמא. בעוד שהבשר הפורש מאבר מן הנבלה — הריהו מטמא אם יש בו שיעור כזית, שהרי בשר נבילה הוא.

ושבים לדון בעיקרה של טומאת אבר מן החי שאמרנו בו שהוא מטמא, מאי קרא [מהו המקרא] המלמד על כך? אמר רב יהודה, אמר רב: נאמר בתורה בפרשת טומאת הנבילה "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט). וממה שנאמר "וכי ימות מן הבהמה" ולא "וכי תמות בהמה" למדים שבכלל טומאה זו גם אבר מן הבהמה שמת (שנתלש ממנה, ובכך חדל להיות חלק מבעל חיים חי). ו

מקשים: כיצד דורש כן רב יהודה בשם רב מן הכתוב הזה, והרי האי [זה] הפסוק מיבעי ליה לכאידך [נצרך לו הפסוק לדין אחר] של רב יהודה שאמר בשם רב, שכן אמר רב יהודה שכך אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה]: "וכי ימות מן הבהמה... הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" — מן הבהמה, ולא כל הבהמה, יש מקצת (חלק) ממיני הבהמה שמטמאה במותה בטומאת נבילה, ויש מקצת (חלק) ממיני הבהמה שאינה מטמאה במותה בטומאת נבילה. ואיזו זו הבהמה שאינה מטמאה? זו בהמה טרפה ששחטה. שאף שאין השחיטה מתירה את הבהמה לאכילה (שהרי טריפה היא), מכל מקום היא מועילה להוציאה מכלל טומאת נבילה.

ומשיבים: אם כן, שרק לדרשה זו בא הכתוב, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "וכי ימות מבהמה", מאי [מה] מלמדנו הכתוב "וכי ימות מן הבהמה" שהוא לשון יתר? שמע מינה [למד מכאן] כי תרתי [שתי] דרשות יש בו, והדרשה השנית היא לענין טומאת אבר מן החי.

ומקשים : אי הכי [אם כך] הוא שלמדים אנו מן הכתוב "מן הבהמה" שאף אבר מן החי מטמא בטומאת נבילה, מעתה נאמר כי אפילו בשר שפרש מן החי נמי [גם כן] יטמא בטומאת נבילה, שיילמד אף הוא מכתוב זה! ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא בטומאת נבילה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "וכי ימות מן הבהמה" — מה מיתה הריהי דבר שאינה עושה חליפין, שהרי אין שבים ונוצרים חיים חדשים בדבר שמת. אף כל המטמא בטומאת נבילה הוא זה שבמותו אינו עושה חליפין, כאבר שפרש מן החי, שאין אותו אבר חוזר ונוצר בגוף הבהמה והוא זה שמטמא בטומאת הנבילה. מה שאין כן הבשר, שלאחר ופרש מן הבהמה, נוצר בשר אחר תחתיו. אלו הם דברי ר' יוסי.

ר' עקיבא אומר כי יש ללמוד מן הכתוב "בהמה": מה בהמה הריהי דבר שיש בו גידים ועצמות, אף כל דבר שיש בו גידים ועצמות הוא המטמא. ולכך אבר (שיש בו גידים ועצמות) שפרש מן החי מטמא, ואילו בשר שפרש מן החי אינו מטמא. רבי אומר כי יש ללמוד כן מן הכתוב "בהמה", מה בהמה הריהי דבר שיש בו בשר גידים ועצמות, אף כל דבר שיש בו בשר גידים ועצמות הוא המטמא. ולכך אבר (שיש בו בשר גידים ועצמות) שפרש מן החי מטמא, ואילו בשר שפרש אינו מטמא. ומבררים

: מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין דרשתו של רבי לבין דרשתו של ר' עקיבא, שהרי לדעת שניהם אין מטמא הדבר שאין בו גידים ועצמות? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בדינה של הארכובה (העצם התחתונה שברגל), שיש בה גידים ועצמות ואולם אין בה בשר, שלדעת ר' עקיבא הריהי מטמאה כשפירשה מן החי, ולדעת רבי אינה מטמאה, כיון שאין בה בשר. ומבררים עוד:

בין ר' עקיבא לר' יוסי הגלילי, מאי איכא בינייהו [מה איזה הבדל יש ביניהם]? אמר רב פפא: למשל כוליא [כליה] וניב שפתים של הבהמה שפרשו מן החי איכא בינייהו [יש ביניהם]. שלדעת ר' יוסי הגלילי, כיון שהאברים הללו אינם מתחלפים — הריהם מטמאים. ואילו לדעת ר' עקיבא, כיון שאין באברים הללו עצם — אין הם מטמאים.

ד למעלה הובאה ברייתא בעניינה של טומאת בשר הפורש מן החי, והובאו בה דעות ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא ורבי, ודנו חכמים בהבדלים שבין שיטות התנאים הללו. וכיוצא בדבר תניא נמי [שנויה ברייתא גם כן] גבי [אצל] טומאת שרצים כהאי גוונא [כגון זו]. שכך שנינו: יכול שבשר הפורש מן השרצים יהא טמא כשרצים עצמם? תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בפרשת טומאת השרצים "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" (ויקרא יא, לב), ובאה המלה "במותם" להורות: מה מיתה הריהי דבר שאינה עושה חליפין, שאין חיים חדשים נוצרים במקומה, והיא זו המטמאת בטומאת השרצים, אף כל שבא מן השרץ הריהו מטמא אם אינה עושה חליפין, יצא מכלל זה הבשר שפרש מן השרץ בחייו, שבשר חדש עולה במקומו. אלה הם

דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: למדים אנו שאין הבשר שפרש מן השרץ בחייו מטמא, מתוך המלה "שרץ", שהרי זה בא ללמד: מה שרץ הריהו דבר שיש בו גידים ועצמות, אף כל דבר שפרש מן השרץ דווקא אם יש בו גידים ועצמות הריהו מטמא, יצא מכלל זה הבשר, שאין בו גידים ועצמות. ואילו רבי אומר שלמדים אנו מן הכתוב "שרץ": מה שרץ הריהו דבר שיש בו בשר גידים ועצמות, אף כל דבר הפורש מן השרץ בחייו מטמא רק אם יש בו בשר גידים ועצמות. יצא מכלל זה הבשר שפרש מן השרץ בחייו, שאין בו בשר גידים ועצמות. ומבררים:

בין רבי לר' עקיבא איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בדינה של ארכובה שפרשה מן השרץ בחייו, שלדעת ר' עקיבא הריהי מטמאה, כיון שיש בה גידים ועצמות, ולכך נחשבת היא כ"שרץ". ואילו לדעת רבי אין היא מטמאת, כיון שאין בה בשר. ואולם בין ר' עקיבא לר' יוסי הגלילי מאי איכא בינייהו [מה, איזה הבדל יש ביניהם]? אמר רב פפא: בדינם של כוליא [כליה] וניב שפתים איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, שלדעת ר' יוסי הגלילי מטמאים הם, שכן הם אינם עושים חליפים, שאין אחרים עולים תחתם. ואילו לדעת ר' עקיבא הם אינם מטמאים, כיון שאין בהם עצם.

ומסבירים מדוע נצרכו שתי ברייתות אלה להיאמר: צריכא [צריך] דין בשר שפרש להישנות הן לענין טומאת בשר שפרש מן הבהמה בחייה והן לענין טומאת בשר שפרש מן השרץ. דאי אשמעינן [שכן אם היה משמיע לנו] דין זה רק בבהמה — היינו אומרים כי היינו טעמא [זהו הטעם] שהבשר שפרש לא מטמא מחיים, משום שאין טומאת נבילה חמורה כל כך, שהרי לא מטמא בשיעור קטן כעדשה, אלא בשיעור כזית. אבל שרץ שטומאתו חמורה, שמטמא אפילו בשיעור כעדשה, אימא [אמור] שהבשר שפרש ממנו יהא דינו לטמא מחיים! ומצד שני,

אי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] את הדין רק בטומאת שרץ — היינו אומרים כי טעם הדבר הוא משום שקלה היא טומאה זו, שהרי השרץ לא מטמא במשא, לכן בשרו שפרש ממנו לא מטמא מחיים, אבל בהמה שטומאתה חמורה, שכזית מן הנבילה מטמא במשא, אימא [אמור] שתטמא גם בבשר שפרש ממנה מחיים, על כן צריכא [צריך] הדין להיאמר בשתי הברייתות.

ה ומביאים עוד בדין בשר שפרש מן החי. תנו רבנן [שנו חכמים]: החותך כזית בשר מאבר מן החי, שאמנם אין הבשר הפורש מן האבר מטמא בטומאת נבילה, ואולם מטמא טומאת אוכלים (אם החשיבו כאוכל, ונגע בו שרץ). אם חתכו מן האיבר ואחר כך חישב עליו להאכיל אותו לגוי — הרי הוא טהור, שכן בשעה שהחשיב את הבשר לאוכל עדיין לא היה דבר המטמא את הבשר.

ואולם אם חישב עליו להאכילו לגוי לפני שחתך את הבשר מן האבר, ורק אחר כך חתכו — הריהו טמא, שכן בעת שכבר הוגדר הבשר כ"אוכל" נגע בדבר המטמא, הוא האבר מן החי, ונטמא בו הבשר בטומאת אוכלים.

ובענין זה מסופר כי פעם אחת ר' אסי לא על לבי מדרשא [לא נכנס לבית המדרש], אשכחיה [מצא אותו] ר' זירא, אמר ליה [לו] ר' אסי לר' זירא: מאי אמור בבי מדרשא [מה אמרו היום בבית המדרש]? אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: מאי קשיא [מה הדבר שקשה] לך, שסבור אתה שדנו בו בבית המדרש? אמר ליה [לו] ר' אסי לר' זירא: מה שקשה לי הוא זה דקתני [ששנינו] חישב על הבשר שנחתך מאבר מן החי להאכילו לגוי, ואחר כך חתכו, שהריהו טמא.