לא נצרכה אלא לאופן שנתן לתוכן שמן, שאז מותר לדעת ר' יצחק לקנותם מכסף מעשר.

אמר ליה [לו] אביי: אם כן ותיפוק ליה [ותצא לו] ויהא מותר לקנותם משום שמן בלבד! ודוחים: לא צריכה [נצרכה] אלא לאופן שנתן דמי מים ומלח בהבלעה כלומר, אמנם כביכול קנה ושילם בעד שמן בלבד, אולם הוסיף (הבליע) במחירו את דמי המים והמלח שעירבו בו.

ושואלים: ובהבלעה מי שרי [האם מותר]? ומשיבים: אין [כן] והתניא [וכן שנינו בברייתא] בן בג בג אומר ודורש את הפסוק "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך" (דברים יד, כו) "בבקר" — מלמד שלוקחין (קונים) בקר ומוסיפים במחיר על גב (עם) עורו, אף על פי שהעור אינו ניתן לאכילה — יוצא לחולין ובטל לבקר. "ובצאן" — מלמד שלוקחין צאן על גב (עם) גיזתה, ובגיזה משתמשים לצרכים אחרים, "וביין" — מלמד שלוקחין יין על גב קנקנו. "ובשכר" — מלמד שלא רק יין ממש מותר לקחת אלא שלוקחין גם תמד (מים ששורים בהם חרצני ענבים) משהחמיץ וקיבל טעם כלשהו של יין.

א אגב דברי בן בג בג שהובאו כאן מביאים פה מה שאמר ר' יוחנן: מאן דמתרגם [מי שיתרגם, יסביר] לי את הצורך בכתיבת המלה "בבקר" אליבא [על פי שיטתו] של בן בג בג, מובילנא מאניה אבתריה לבי מסותא [אוביל את בגדיו אחריו לבית המרחץ] כלומר, אכבד אותו עד כדי כך שאהיה מוכן לנהוג עמו כמנהג עבד באדונו.

מאי טעמא [מה טעם]? כולהו צריכי [כולם כל המקראות שהבאנו צריכים ונחוצים] לבר [חוץ] מ"בבקר", דלא [שאינו] צריך. ומבארים: מאי צריכי [למה נצרכו] דאי כתב רחמנא [שאם היה כותב המקרא] "בבקר" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: בקר הוא דמזדבן [שנמכר] במעות מעשר שני על גב עורו, משום דגופיה [שגופו] הוא העור, ולכן בטל עורו לבשרו. אבל צאן על גב גיזתה, דלאו גופיה [שלא גופו] הוא, שהרי אפשר להפריד את הגיזה מהצאן בעודה בחיים — אימא [אמור] שלא, ואין לקנותם יחד במעות מעשר שני, על כן היה צורך לכתוב "בצאן".

ואי כתב רחמנא "בצאן" על גב גיזתה [ואילו היה כותב המקרא "בצאן" על גב גיזתה] הוה אמינא [הייתי אומר] משום שמחובר בה ולכן בטל הוא. אבל יין על גב קנקנו שאינם מחוברים — אימא [אמור] שלא,

ואי כתב רחמנא [ואם היה כותב המקרא] אף "ביין", הוה אמינא [הייתי אומר]: משום דהיינו נטירותיה [שזו שמירתו] ואין אפשרות לטלטל את היין בלא כל קנקן. אבל תמד משהחמיץ דקיוהא בעלמא הוא, אימא לא [שחמיצות בלבד הוא, אמור שלא] שאינו חשוב בין הדברים הראויים להיקנות בכסף מעשר. על כן כתב המקרא "בשכר".

ויש צורך גם להוכיח להיפך: ואי כתב רחמנא [ואם היה כותב המקרא] רק "בשכר" הוה אמינא [הייתי אומר]: מהו משמעו של שכר — דבילה קעילית (תאנה מיובשת מהעיר קעילה) שהדבילים בה מובחרות ועסיסיות ושיש בהן מן המשכר. דפירא [שפרי] הוא, ולא תמד בלבד. אבל יין על גב קנקנו — אימא לא [אמור שלא] הותר לקנותו בכסף מעשר

ואי כתב רחמנא [ואילו היה כותב המקרא] רק יין על גב קנקנו, הייתי אומר: טעם הדבר: דהיינו נטירותיה [שזו שמירתו] אבל צאן על גב גיזתה, אמור שלא! על כן כתב רחמנא [המקרא]: "צאן" — שאפילו על גב גיזתה מותר לקנות.

ואם כן, "בבקר" למה לי לכתוב שהרי אם מותר לקנות צאן על גב גיזתה כל שכן בקר יחד עם עורו?! וכי תימא [ואם תאמר]: אי לא כתב רחמנא [אם לא היה כותב המקרא] "בבקר" הוה אמינא [הייתי אומר]: צאן על גב עורה — אין [כן], על גב גיזתה — לא. ולכן כתב רחמנא [המקרא] "בבקר" לאתויי [להביא] עורו. ועל כן אייתר ליה [נותר לו] הכתוב צאן לאתויי [להביא] גיזתה, שנקנית עימה.

ולולא "בבקר" הייתי מבין "צאן" באופן אחר, אולם יש לדחות טענה זו: אי לא כתב רחמנא [אם לא היה כתוב במקרא] "בקר" לא הוה אמינא [לא הייתי אומר] צאן על גב עורה — אין [כן], על גב גיזתה — לא. שאם כן, לכתוב רחמנא [שיכתוב המקרא] "בקר" שממילא אייתר ליה [מתייתר לו] "צאן". שהרי "צאן" ניתן לפרש בשני אופנים, אם לעורו אם לגיזתו, ואלו היה הכתוב רוצה ללמדנו רק לענין היתר קניית עור עם הבהמה, היה עליו לכתוב, "בבקר" — ולא היה אז מקום לטעות ולפקפק.

וכיון שכתב רחמנא [המקרא] צאן שאפילו על גב [עם] גיזתה נקנית. "בבקר" למה לי? מיותר הוא לגמרי השתא [הרי] צאן על גב גיזתה מיזדבנא [נקנית], בקר על גב עורו מיבעיא [נצרך] לומר? היינו דקאמר [זהו שאמר] ר' יוחנן: מאן דמתרגם [מי שיסביר] לי "בבקר" אליבא [לשיטת] בן בג בג מובילנא מאניה לבי מסותא [מוביל אני בגדיו לבית המרחץ].

ב שוב חוזרים אנו לבעיה הראשונה; במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו] ר' יהודה בן גדיש ור' אליעזר והני תנאי דלקמן [ואותם תנאים שיובאו דבריהם לפנינו] בענין קניית ציר דגים מכסף מעשר שני? ומסבירים: ר' יהודה בן גדיש ור' אליעזר דרשי [דורשים] את המקרא לפי שיטת רבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים], והני תנאי דרשי [ואותם תנאים דורשים] לפי שיטת כללי ופרטי [כללים ופרטים] שהיא שיטה אחרת בלימוד המקרא.

ר' יהודה בן גדיש ור' אליעזר דרשי ריבויי ומיעוטי [דורשים בדרך ריבוי ומיעוט]. שהרי נאמר "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" (דברים יד, כו) הרי ריבה, אחר כך נאמר "בבקר ובצאן וביין ובשכר" — מיעט לדברים מסויימים, וכשמסיים שם "ובכל אשר תשאלך נפשך" — חזר וריבה, ועל פי שיטת לימוד זו אנו מסיקים: ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל. מאי רבי [מה ריבה] — רבי כל מילי [ריבה כל דבר] ומאי [ומה] מיעט — רק דבר אחד בלבד: לר' אליעזר מיעט ציר שאינו דומה כלל לפרטים השנויים בפסוק, לר' יהודה בן גדיש מיעט מים ומלח.

והני תנאי דרשי [ואותם תנאים דורשים] לפי שיטת כללי ופרטי [כללים ופרטים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך" — כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" — פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" — חזר וכלל. ולמדים: כלל ופרט וכלל — אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש: פרי מפרי, כלומר לאו דוקא פרי עצמו אלא גם דברים הבאים ממנו, וכגון עגל מן הפרה וענבים מן החרצן וגידולי קרקע, שכל אלה מקורם וגידולם או מקור תזונתם בקרקע. אף כל דבר שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מה הפרט מפורש — ולד ולדות הארץ כלומר דבר שבא מדברים שבאו מן הארץ, אף כל הדברים שמותר לקנות אותם מכספי מעשר הם ולד ולדות הארץ.

ושואלים: מאי בינייהו: [מה ההבדל המעשי ביניהם] אמר אביי: לגבי דגים איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] למאן דאמר [למי שאומר] פרי מפרי וגידולי קרקע, הני [אלה] דגים, גידולי קרקע נינהו [הם] ואולם, למאן דאמר [מי שאומר] ולד ולדות הארץ, דגים ממיא איברו [מן המים נבראו] ולכן אינם בין ולדות הארץ ואינן נכללים בין הדברים שקונים בכסף מעשר.

ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו [הם]? והרי אמר אביי