הטמא", וכוונת התנא לרבות כל שהוא ממין הטמא, והני נמי מינא דטמא [ואלה גם כן, מי רגלים של חמור, מין של הטמא] הוא, שהרי הם נראים כחלב החמור, ואסורים.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת את הדיון בענין מי רגלים של חמור: לגבי מי רגלים של סוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו [לא נשאלה להם] השאלה, לתלמידי רב ששת, משום דלא שתו אינשי [שאין אנשים שותים אותם]. כי קמיבעיא להו [כאשר נשאלה להם] הרי זה בשל חמור, דשתו אינשי ומעלו לירקונא [ששותים אותם אנשים והם טובים למחלת הירקון], מאי [מה הדין]?

אמר להו [להם] רב ששת, תניתוה [שניתם אותה] במשנתנו: היוצא מן הטמא — טמא, והיוצא מן הטהור — טהור, והני נמי [ואלה גם כן] מחמור שהוא טמא קאתי [הם באים], ולכן הם אסורים.

מיתיבי [מקשים] עליו ממה ששנינו במשנה: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שהן רק מכניסות אותו, את צוף הפרחים, לגופן, ואולם אין הן ממצות (מפיקות) אותו מגופן. ואף מי רגלים, שאינם מתמצים מגופו של החמור, אלא מים שנכנסו הם מים שיצאו, מפני מה ייאסרו?

ומשיבים: הוא, רב ששת, שאמר כדעת ר' יעקב, שאומר: דובשא רחמנא שרייה [הדבש, התורה התירה אותו] באופן מיוחד, אף שבעיקרו של דבר, כל היוצא מן הטמא — טמא.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יעקב אומר: נאמר לגבי שרץ העוף הטהור "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף" (ויקרא יא, כא), והלשון "זה" באה להדגיש: זה אתה אוכל, ואי (ואין) אתה אוכל שרץ עוף טמא.

ותוהים: איסורו של שרץ עוף טמא בהדיא כתיב [במפורש כתוב]: "וכל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם" (ויקרא יא כ), ומדוע צריך למיעוט זה! אלא כך יש לדייק: שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, כלומר, מוציא מתוכו, ואיזה זה? זה דבש דבורים.

יכול אף דבש של שרצי עוף אחרים, כגון הגזין והצירעין, יהיה מותר? אמרת (אומר אתה): לא. ושואלים: ומה ראית לרבות דבש דבורים, ולהתירו באכילה, ולהוציא דבש הגזין והצירעין לאיסור? ומשיבים: מרבה אני דבש דבורים להיתר, מפני שאין לו שם לווי, שסתם דבש הוא דבש דבורים. ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת הלכה זו ששנויה בברייתא]: דבש הגזין והצירעין טהור (אינו ראוי לקבל טומאה) ומותר באכילה — שלא כשיטת ר' יעקב.

ומדייקים בלשונה של הלכה זו: מה ששנינו שדבש גזין וצירעין טהור — אלמא בעי [מכאן שהוא צריך] מחשבה מפורשת לאוכלו, ורק אז יהא ראוי לקבל טומאה כדין אוכל. ומכאן שדבש דבורים, שהוזכר אף הוא באותה משנה, ולא נאמר בו שהוא טהור — אינו צריך מחשבה מפורשת לאוכלו, כדי לקבל טומאה, משום שבסתמו הוא עומד לאכילה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: דבש (דבורים) כשהוא עדיין בכוורתו, קודם שרדו אותו — מטמא טומאת אוכלין אף שלא במחשבה.

א ועוד בענין דברים היוצאים מן החי. חלי דיחמורתא [גושים של יחמורה, שהיא פולטת מרחמה], סבור רבנן למימר [חשבו חכמים לומר]: ביעי נינהו ואסירן [ביצים הן, חלק מגופה, ואסורות], כדין איבר מן החי. אמר רב ספרא: זרעא דאילא [זרע של אייל] הוא, דאזיל בתר אילתא [שהולך האייל אחרי האיילה] כדי להזדווג עמה, ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא [ומתוך שרחמה צר אינה מזדקקת לו], ואזיל בתר יחמורתא [והולך אחר היחמורה], ונזקק לה, ומעין גושים של שכבת זרעו הם, שנתקשתה — ונתרי [והם הנושרים] מגופה.

ב אמר רב הונא: עור הבא כנגד פניו של חמור כשהוא נולד, כלומר, כעין עור העוטף אותו — מותר, מאי טעמא? פירשא בעלמא [פרש בלבד] הוא, ואינו חלק מגוף האם או הולד.

אמר ליה [לו] רב חסדא: תניא דמסיע [שנויה ברייתא שמסייעת] לך: עור הבא כנגד פניו של (ולד) אדם, בין חי בין מת — טהור מלטמא טומאת מת. מאי לאו [האם אין] הכוונה: בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת ואמו מתה, שאינו נחשב חלק מגוף העובר, ולא חלק מגוף האם, אלא כפרש בלבד, ולכן, גם כששניהם מתים אינו מטמא?

השיב לו רב הונא: לא, אין מברייתא זו ראיה, שכן יש לפרש: בין הוא חי ואמו מתה, בין הוא מת ואמו חיה, כלומר, רק אם אחד מהם חי — עור זה טהור, אבל אם שניהם מתים — אסור. אמר לו רב חסדא: והתניא [והרי שנויה ברייתא] כך: בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת ואמו מתה! אמר לו: אי תניא, תניא [אם שנויה, שנויה].

ג משנה דג טמא שבלע דג טהור, ונמצא בתוכו — מותר הטהור באכילה. וטהור שבלע דג טמא — הדג הטמא אסור באכילה, לפי שאינו גידולו, לא גדל ממנו.

ד גמרא ומדייקים בלשון המשנה "דג טמא שבלע דג טהור": טעמא דחזיניה דבלע [הטעם, דווקא משום שראינו אותו, את הטמא, שהוא בולע] את הדג הטהור, מותר הטהור באכילה. הא לא חזיניה דבלע [אבל אם לא ראינו אותו שהוא בולע] — אמרי: אשרוצי אשריץ [אומרים אנו: שמא הדג הטמא השריץ אותו] במעיו, והוא אסור.

מנלן [מנין לנו] חשש זה? דתניא [ששנויה ברייתא]: דג טמא משריץ את ולדותיו, דג טהור מטיל ביצים ומהם יוצאים הולדות. ומקשים: אי הכי, כי חזינא דבלע אמרינן [אם כך, גם כאשר רואים אנו אותו שהוא בולע דג טהור, צריכים אנו לומר]: האי איעכלא, והאי אשרוצי אשריץ [זה שבלע התעכל, ואת זה שמצאנו במעיו השריץ, וייאסר]!

אמר רב ששת: מדובר כגון שמצאו את הדג הטהור דרך הריעי, כלומר, במערכת העיכול, ולא במקום שבו משריץ הדג הטמא את ולדותיו. רב פפא אמר בדומה לכך: כגון שמצאו את הטהור דרך בית הבליעה. רב נחמן אמר: כגון שמצאו שלם שצורתו שלמה וגמורה, שלא כעובר.

רב אשי אמר: אין לדייק מלשון המשנה שמדובר דווקא כשראינוהו שבלע דג טהור. אלא מסתמכים על כך שרוב הדגים במינן (בני מינם) הם משריצין, ולפיכך, כשמוצאים דג טהור במעי דג טמא — כמי שבלע אותו לפנינו דמי [נחשב] הדבר.

ה ומביאים את הברייתא שחלק ממנה נזכר קודם לכן. תנו רבנן [שנו חכמים]: דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים. כל המוליד ולדות — מניק אותם, וכל המטיל ביצים — מלקט אוכל, ומאכיל בו את ולדותיו, חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים — מניק.