ושואלים: ורבנן [וחכמים], לימא קסברי רבנן [האם נאמר שסבורים חכמים] כי אפילו מקצת פתח הרחם מקדיש [מקדש] בבכורה, גם אם לא נגע הולד בכולו? דאי כוליה [שהרי אם דוקא כל] פתח הרחם מקדיש, הרי במקרה שיצאו ראשיהם כאחד — נהי [אם אמנם] שאי אפשר לצמצם, ואחד מהם יצא ראשון — חציצה מיהא איכא [על כל פנים יש כאן], על ידי ראשו של הולד האחר!

אמר רב: אין מכאן ראיה שגם מקצת רחם מקדש, שהרי מין במינו אינו חוצץ, ולכן אין אחד נחשב חציצה לחבירו.

א שנינו במשנה שחמורה שלא ביכרה וילדה זכר ונקבה, ואין ידוע מי מהם נולד ראשון — מפריש טלה לפדיון הזכר, והוא לעצמו. ושואלים: וכיון שלעצמו הוא, למה לי לאפרושי [להפריש אותו]? ומשיבים: לאפקועי לאיסוריה מיניה [כדי להפקיע את האיסור ממנו].

ומעירים: אלמא [מכאן] יש להסיק כי קודם ההפרשה, כיון שלא מפקע [מופקעת הקדושה ממנו] אסור פטר החמור בהנאה. ואם כן, מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא. דתניא [ששנויה ברייתא]: פטר חמור אסור בהנאה, אלו דברי ר' יהודה, ור' שמעון מתיר.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? אמר עולא: וכי יש לך דבר שצריך פדייה, ובכל זאת מותר בהנאה? ותוהים: ולא? האם אין דבר כזה? והרי בכור אדם שצריך פדייה בחמשה סלעים, ומותר, שאין איסור ליהנות ממעשה ידיו של בכור שלא נפדה! ומשיבים: אלא כך צריך לומר: וכי יש לך דבר שהקפידה עליו תורה והחמירה בדינו, שדרך פדיונו בשה דווקא, ומותר?

ותמהים: ומי [והאם] הקפידה התורה על כך? והא [והרי] רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף פריק ליה בשילקי [היה פודה לו, לפטר חמור, בשלקות, עשבים מבושלים] בשויו! ומשיבים: פדיון בשויו לא קאמר [אין עולא אומר], לא לכך התייחס עולא. כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] שאין לך דבר שהקפידה עליו התורה בשה, הרי זה במקרה שפודהו שלא בשויו. והכי קאמר [וכך אומר] עולא: וכי יש לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועי לאיסוריה [להפקיע את איסורו] דווקא בשה, ולא בבעל חיים אחר, ומותר? ומשום כך סבור ר' יהודה שפטר חמור אסור בהנאה.

ומקשים על הסבר זה: והרי מעשר שני, שהקפידה עליו תורה שיפדו אותו דווקא בכסף צורי, כלומר, במטבע שיש עליו צורה, ולא באסימון שלא הוטבעה בו צורה. ותנן [ומכל מקום שנינו], ר' יהודה אומר: אם קידש אשה במעשר שני במזיד — קידש, ומכאן שלדעתו אינו אסור בהנאה קודם פדיונו!

ומשיבים: אין להוכיח מדין קידושי אשה, שכן לדעת ר' יהודה, אם קידש אדם אשה בפטר חמור נמי מיקדשא [גם כן היתה מתקדשת], אף אם נאמר שהוא אסור בהנאה. שהרי טעם הדבר שאשה מתקדשת במעשר שני, אינו משום שהוא מותר בהנאה באותה שעה, אלא כדברי ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: אשה המתקדשת במעשר שני יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה כאשר היא מתקדשת בו, והוא נשאר באיסורו, והיא מתקדשת בו משום שהיא עולה ואוכלתו בירושלים, ששם הוא מותר באכילה, ובהנאה זו היא מתקדשת.

הכא נמי [כאן גם כן], כשמקדש אשה בפטר חמור, למרות שהוא אסור בהנאה — הרי אלו קידושין, משום שאשה יודעת שפטר חמור איסורא אית ביה [איסור יש בו], ופרקא ליה [והיא פודה אותו] בשה, ומקדשא בהך דביני וביני [ומתקדשת באותו הבדל המחיר שיש בין זה ובין זה], בין ערך החמור שנשאר בידיה, לבין ערך השה, שהוא נמוך יותר.

ושואלים: ור' שמעון מאי טעמא [מה טעם] אמר שפטר חמור מותר בהנאה קודם שייפדה? אמר עולא: וכי יש לך דבר שפדיונו מותר והוא אסור? שהרי השה הניתן לכהן בפדיונו מותר לגמרי.

ותוהים: ולא? והרי שביעית שפדיונה מותר, שהמוכר פירות שביעית — הדמים שקיבל תמורתם מותרים, והיא אסורה בהנאה, משיכלה אותו מין מן השדה, ויגיע זמן הביעור מן הבית!

ומשיבים: שביעית נמי [גם כן] פדיונה אסור, שאמר מר [החכם]: הלוקח בשר בפירות שביעית — גם הפירות וגם הבשר אסורים מזמן הביעור. לקח בבשר יין — הותר הבשר ונאסר היין, וכך הלאה, והאחרון אחרון שלוקח בו פירות שביעית — הרי זה אסור. עד כאן הובאו טעמים מן הסברה למחלוקת ר' יהודה ור' שמעון, האם פטר חמור אסור בהנאה קודם פדייה.

ומוסיפים, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: ר' יהודה ור' שמעון בהאי קרא קמיפלגי [בפסוק זה הם חלוקים]. דתניא [ששנויה ברייתא] ביחס לאיסור עבודה וגיזה בבכור בהמה טהורה: נאמר "לא תעבד בבכור שורך" (דברים טו, יט), ומלשון זו למדו: אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים (גוים), שהמשתתף עם הגוי בבהמה — אין הבכור קדוש, והוא מותר בהנאה. "ולא תגז בכור צאנך" — אבל אתה גוזז בכור שהוא שלך ושל אחרים, אלו דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר, כך יש לדרוש את הכתוב: "לא תעבד בבכור שורך" — אבל אתה עובד בבכור אדם, שאין איסור ליהנות ממעשה ידיו של בכור, גם קודם שנפדה. "לא תגז בכור צאנך" — אבל אתה גוזז בכור חמור, שפטר חמור מותר בהנאה. ור' יהודה שאינו דורש כן, סבור שגם בכור חמור אסור בגיזה ושאר הנאות.

ושואלים על נוסח הדברים שבברייתא זו: בשלמא [נניח] לדעת ר' שמעון, היינו דכתיב תרי קראי [זהו שכתובים שני מקראות], אחד למעט בכור אדם ואחד למעט בכור חמור, אלא לר' יהודה, תרי קראי למעוטי [שני מקראות למעט] בהמה שלך ושל אחרים (גוים) מאיסור הנאה, למה לי? ותו [ועוד], אם באופן זה נחלקו, לשיטת ר' יהודה בכור אדם נמי [גם כן], נימא דאסיר [נאמר שאסור] ליהנות ממעשה ידיו, הואיל ולא נתמעט בכתוב!

אלא צריך לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] "שורך" — למעוטי [למעט] בכור אדם הוא דאתא [שבא], שמותר בהנאה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה "בצאנך", שר' יהודה הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה, וכי איצטריך קרא [וכאשר הוצרך המקרא] הרי זה למישרי [להתיר אותו] בגזה ועבודה.

ור' שמעון סבר [סבור]: שותפות גוי פטורה מן הבכורה לגמרי, ולענין היתר גזה ועבודה במקרה כזה, ממילא לא איצטריך קרא [הוצרך המקרא]. אלא כי איצטריך קרא [כאשר הוצרך המקרא] למעט מאיסור גיזה ועבודה הרי זה לפטר חמור.

ושואלים עוד: בשלמא [נניח] לר' יהודה, היינו דכתיב [זהו שנאמר] "צאנך", ולא "צאן" — למעט צאן שאינו לגמרי שלך, שיש לגוי שותפות בו. ומה שנאמר "שורך" למעט בכור אדם, ואף שיכול היה למעטו גם אם היה כתוב רק "שור", הוזכר בלשון "שורך" אטו [משום] "צאנך", כדרכו של הכתוב. אלא לר' שמעון, שלמד מ"צאנך" למעט פטר חמור, ולא למעט בכור של שותפות, אם כן ניתן לכתוב "שור" ו"צאן", "שורך" ו"צאנך" למה לי? ומעירים: אכן קשיא [קשה] הדבר.

ב ועוד באותו ענין אמר רבה: אף שלדעת ר' שמעון, פטר חמור שלא נפדה מותר בהנאה, ומודה ר' שמעון לאחר עריפה, שנאמר בו: "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג, יג) — שהוא אסור בהנאה.

מאי טעמא [מה הטעם]? היכן מקור הדברים בכתוב? גמר [למד] ר' שמעון בגזירה שווה עריפה עריפה מעגלה ערופה, שכדין עגלה ערופה שנאמר בה לשון עריפה (דברים כא, ד), והיא אסורה מאותה שעה בהנאה, כן דין פטר חמור שמצוה לעורפו.

אמר רבא: מנא אמינא ליה [מנין אני אומר אותה] שכך סבור ר' שמעון? דתניא [ששנויה ברייתא]: הערלה וכלאי הכרם, ובשר שור הנסקל, ובשר עגלה ערופה, ובשר ציפורי מצורע, ובשר פטר חמור, ובשר בחלב, למרות שהם אסורים בהנאה, ואינם ראויים לאכילה — כולן מטמאין טומאת אוכלין.

ר' שמעון אומר: כולן אין מטמאין טומאת אוכלין. ומודה ר' שמעון בבשר שנתבשל בחלב שמטמא טומאת אוכלין, למרות שהוא אסור בהנאה, הואיל והיתה לו לבשר ולחלב שעת הכושר ליטמא בטומאת אוכלים, שהיה ראוי לאכילה קודם שנתבשל.

ואמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון, שדבר האסור בהנאה אינו נטמא בטומאת אוכלים? דכתיב [שנאמר] בענין טומאת אוכלים: "מכל האכל אשר יאכל וכו' יטמא" (ויקרא יא, לד), והביטוי "אשר יאכל", שהוא מיותר לכאורה, בא ללמד כי רק אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, גם אם הוא אסור לך באכילה — קרוי אוכל לענין זה, אבל דבר שאי אתה יכול להאכילו לאחרים — אינו קרוי אוכל, ואיסורי הנאה — אסור להאכילם גם לאחרים.