הכא במאי עסקינן [כאן, שנחלקו חכמים ור' שמעון, במה אנו עוסקים]? כגון ששחטו את פטר החמור כדי להתלמד בו כיצד שוחטים, ולא על מנת לאוכלו. ונחלקו האם במקרה כעין זה אומרים אנו שאיסורו על ישראל הוא חישובו. ובפלוגתא [ובמחלוקת] של נימוס ור' אליעזר

דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: סח (אמר) לי נימוס, אחיו של ר' יהושע הגרסי, שהשוחט את העורב להתלמד בו — דמו של העורב מכשיר אוכלים לקבל טומאה, שדם הוא אחד משבעת המשקים המכשירים לכך. ואילו ר' אליעזר אומר: דם שחיטה לעולם מכשיר.

ותוהים: ר' אליעזר היינו [הרי זו] שיטת תנא קמא [התנא הראשון], נימוס! אלא לאו [האם לא] בענין איסורו חישובו איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], ובכך נחלקו:

תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: איסורו של עורב באכילה אינו מחשיבו כאוכל. ולפיכך, דמו של עורב מכשיר לעלמא [אוכלים בכלל], לקבל טומאה. אבל לגופיה [לגופו] של העורב, להחשיב את בשרו כאוכל — אין די בכך, אלא, בעי [צריך] גם מחשבה מפורשת שיאכלוהו, שאין דרך אנשים לאכול בשר עורב.

ואתא [ובא] ר' אליעזר למימר [לומר]: דם שחיטה לעולם מכשיר, וכוונתו שאפילו לגופיה נמי לא בעי [להכשיר את עצמו לקבל טומאה גם כן אינו צריך] מחשבה, משום שלדעתו איסורו מחשיבו. ובאותו אופן נחלקו ר' שמעון וחכמים בפטר חמור — כששחטו להתלמד, ולא כדי להאכילו, שלדעת ר' שמעון צריך מחשבה להאכילו כדי שייטמא טומאת אוכלים, ולכן בשרו טהור מטומאת אוכלים, ולדעת חכמים איסורו חישובו.

ודוחים: ממאי [ממה, מניין] אתה אומר זאת? דילמא טעמא [שמא הטעם] של ר' אליעזר התם [שם] לגבי עורב, ששחיטה להתלמד מכשירה — אין זה משום שאיסורו חישובו, אלא משום דשאני [ששונה] עורב, הואיל ויש בו מקצת סימני טהרה של עוף טהור הראוי לאכילה. אבל חמור, שאין בו כלל סימני בהמה טהורה — אין בשחיטה להתלמד כדי להחשיבו כאוכל!

ומוסיפים: ומנלן [ומנין לנו] שסימני טהרה מילתא היא [דבר של ממש הוא] לענין טומאת אוכלים? דקתני עלה דההיא [ששנינו על המשנה ההיא], שהובאה בעמוד הקודם, אמר ר' שמעון: מה טעם גמל, ארנבת, שפן וחזיר, אינם צריכים מחשבה כדי להיטמא טומאת אוכלים, ולא הכשר? הואיל ויש בו סימני טהרה.

וכי תימא [ואם תאמר]: אי [אם] בשרו של עורב מקבל טומאה כאוכל משום סימני טהרה שבו, מאי איריא [מה שייך], מדוע נחלקו ר' אליעזר וחכמים דווקא במקרה ששחטו להתלמד? והלוא לדרך זו, אפילו כששחטו להתעסק, כלומר, כשלא נתכוון כלל לשוחטו, נמי [גם כן] סבור ר' אליעזר שבשרו מוכשר לקבל טומאה! ומשיבים: אין הכי נמי [אכן, כך הוא גם כן] לדעת ר' אליעזר, ולא נחלקו במקרה זה אלא משום דעתו של נימוס, הסבור שאפילו במקרה ששחטו להתלמד אין בשר העורב מוכשר לקבל טומאה.

א ועוד בשיטת רבה, שאמר כי גם לדעת ר' שמעון, פטר חמור לאחר עריפה — אסור בהנאה. איתיביה [הקשה לו] לשיטת רבה, ממה ששנינו בברייתא: לא רצה לפדותו את פטר החמור — עורפו בקופיץ (סכין גדולה) מאחוריו (בעורפו) וקוברו, ואסור בהנאה, אלו דברי ר' יהודה, ור' שמעון מתיר בהנאה, ובניגוד לדברי רבה בדעת ר' שמעון!

ודוחים: אימא [אמור] ופרש את סוף הדברים כך: ומחיים אסור בהנאה, אלו דברי רבי יהודה, ור' שמעון מתיר. אבל לאחר עריפה — גם לדעת ר' שמעון אסור בהנאה.

ומקשים: והא מדסיפא [והרי ממה שסופה, המשכה של ברייתא זו] באיסור הנאה מחיים הוי [הוא עוסק], נלמד כי רישא [תחילתה], ממנה אנו רוצים להוכיח — לאו [לא] עוסק בהנאה מחיים.

דקתני סיפא [שכך הוא שונה בסוף]: לא ימיתנו, את פטר החמור, לא בקנה ולא במגל ולא בקרדום ולא במגירה (משור), ולא יכניסנו לחדר וינעול דלת לפניו בשביל שימות מרעב, שאין זו עריפה שציוותה התורה. ואסור בגיזה ועבודה, אלו דברי ר' יהודה, ור' שמעון מתיר. ואיסור גיזה ועבודה — איסור הנאה מחיים הוא!

ומשיבים: רישא וסיפא [גם בתחילה וגם בסוף] מדובר באיסור הנאה מחיים, אלא רישא [בתחילה] מדובר בהנאת דמיו, שאסור להשכירו או למוכרו, סיפא [בסוף] מדובר בהנאת גופו, שאסור ליהנות ממנו עצמו, בגיזה ועבודה.

ומוסיפים: וצריכא [וצריכה] מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון להיאמר בשני המקרים, דאי תנא [שאם היה שונה] אותה רק בהנאת דמיו, הייתי אומר: בההוא קא שרי [בזה מתיר] ר' שמעון ליהנות מפטר החמור, אבל בהנאת גופו אימא מודה ליה [אמור שמודה לו] לר' יהודה שאסור. ואי תנא [ואם היה שונה] בהנאת גופו, הייתי אומר: בההיא קאסר [בזו אוסר] ר' יהודה, אבל בהנאת דמיו אימא [אמור] שמודה לר' שמעון. על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

ב וכשם שאמר רבה, כן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מודה ר' שמעון בפטר חמור לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה.

ואמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה]? — דתניא [ששנויה ברייתא] על האמור בפטר חמור "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג, יג): נאמר כאן לשון עריפה, ונאמר להלן, בעגלה ערופה, לשון עריפה (דברים כא, ד), מה להלן אסור ליהנות מעגלה ערופה לאחר עריפתה — אף כאן אסור ליהנות מפטר חמור לאחר עריפה.

ונברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] שיטת ר' יהודה היא, הלוא לדעתו, פטר חמור כבר מחיים מיסר [להיאסר] אסור בהנאה הוא, ומדוע נצרך הכתוב לחזור ולאוסרו! אלא לאו [האם לא] שיטת ר' שמעון היא?

אמר ליה [לו] רב ששת לרב נחמן: ספרא חבריך [חברך] תרגומה [תרגם, הסביר אותה] כך: לעולם שיטת ר' יהודה היא, האוסר פטר חמור מחיים, ומכל מקום איצטריך [הוצרך] הכתוב לאוסרו גם לאחר מיתה, שכן, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: עריפה במקום פדייה עומדת, שנאמר: "ואם לא תפדה וערפתו", ולפיכך, מה פדייה מתרת את פטר החמור בהנאה — אף עריפה מתרת, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שאינה מתרת.

הוסיף ואמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה], שלדעת ר' שמעון פטר חמור אסור בהנאה לאחר עריפה? מדתני [ממה ששנה] לוי בברייתא, בטעם עריפת פטר החמור: הוא, בעליו של פטר החמור, הפסיד ממונו של כהן, שלא רצה לתת לו שה תחתיו — לפיכך יופסד ממונו.

ונברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] כשיטת ר' יהודה — הא מיפסד וקאי [הלוא מופסד ועומד הוא], שהרי מחיים הוא אסור בהנאה! אלא לאו [האם לא] שיטת ר' שמעון היא? ומכאן שלדעתו העריפה אוסרת את פטר החמור בהנאה על הבעלים!

ודוחים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] והסבר ברייתא זו לשיטת ר' יהודה, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לשיטת ר' שמעון, אם הוא סבור שפטר חמור מותר בהנאה לאחר עריפה.

ומפרטים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] לשיטת ר' יהודה, מדובר כאן אפסידא דביני ביני [על ההפסד, של ההפרש שבין זה לזה], בין מחיר פטר החמור שנשאר בידו, אם היה פודה אותו, לבין מחיר השה שנותן בפדיונו לכהן, שהוא פחות ממנו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לשיטת ר' שמעון, שכן למרות שהוא מתיר את פטר החמור לאחר עריפה, מכל מקום יש כאן הפסד של פחת מיתה, שערכו של חמור שמת פחות בהרבה מערכו של חמור חי.

ומעירים: וכדברי רבה ורב נחמן, כן אמר ריש לקיש: מודה ר' שמעון בפטר חמור לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה. ואילו ר' יוחנן, ואי תימא [ואם תאמר, יש אומרים] שר' אלעזר אמר: עדיין היא מחלוקת. כלומר גם לאחר מיתה חולק ר' שמעון על ר' יהודה, וסבור שפטר חמור מותר בהנאה.

ומעירים: איכא דמתני לה להא [יש מי ששונה אותה לזו] שאמר רב נחמן בשיטת ר' שמעון, אהא [על משנה זו] ששנינו: המקדש אשה בפטר חמור שנותן לה — אינה מקודשת, שהרי הוא אסור בהנאה. ושאלו: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו זו] שלא כדעת ר' שמעון? שהרי לדעתו פטר חמור מותר בהנאה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מדובר כאן לאחר עריפה, ודברי הכל היא, שגם לדעת ר' שמעון פטר חמור לאחר עריפה אסור בהנאה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך דנו על משנה זו: הא מני [זו, כשיטת מי היא]? לא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת ר' שמעון. שכן אי [אם] כשיטת ר' שמעון, המתיר פטר חמור בהנאה — תיקדש בכוליה [שתתקדש בדמי כולו]! אי [אם] כשיטת ר' יהודה, שפטר חמור אסור בהנאה — תיקדש בהך דביני ביני [תתקדש בהפרש שיש בין זה לזה], בין מחיר החמור שיישאר בידה לאחר פדיה, לבין מחיר השה שצריך לתת תחתיו לכהן!

אמר רבה בר אבוה אמר רב: לעולם שיטת ר' יהודה היא, וכגון שפטר החמור אינו שוה אלא שקל, כמחיר שה הראוי לפדיון, ונמצא שאין הפרש בין מחיר החמור ומחיר השה. ומוסיפים: וסבר לה [ור' יהודה סבור] כדעת ר' יוסי בר יהודה, שלא ניתן לפדות פטר חמור בשה ששווה פחות משקל. דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר לגבי פטר חמור "תפדה" בא ללמדנו: תפדה מיד, וכן תפדה כל שהוא, בכל מחיר שהוא. ר' יוסי בר יהודה אומר: אין פדייה פחותה משקל. ומפרשים ברייתא זו.

אמר מר [החכם]: "תפדה" — תפדה מיד, תפדה כל שהוא. ותמהים: פשיטא [פשוט] הדבר!

משיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיתקש [והוקש] בכור בהמה טמאה לבכור אדם, שנאמר: "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" (במדבר יח, טו), אם כן יש ללמוד מזה על זה: מה בכור אדם פודים אותו רק לאחר שלשים יום, ונותן חמש סלעים, כפי שנאמר מיד לאחר מכן: "ופדויו מבן חודש תפדה כערך כסף חמשת שקלים" (במדבר יח, טז), האי נמי [זה גם כן], פטר חמור — פודים אותו אחר שלשים, ונותן שה בשווי חמש סלעים לכהן, על כן

קא משמע לן [משמיע לנו]: תפדה מיד, תפדה כל שהוא.

ועוד שנינו בברייתא, ר' יוסי בר יהודה אומר: אין פדייה פחותה משקל. ותוהים: דבר זה קשה ממה נפשך [מאיזה צד שתרצה], אי [אם] הוא מקיש (משווה) פטר חמור לבכור אדם — חמש סלעים ליבעי [יצטרך]! ואי [ואם] הוא לא מקיש — בשקל מנא ליה [מנין לו]?

ומשיבים: לעולם הוא לא מקיש. ומה שהוא מצריך שקל, הרי זה כפי שאמר רבא: אמר קרא [הכתוב] בענין פדיה מיד ההקדש: "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש" (ויקרא כז, כה) — כל ערכין שאתה מעריך לצורך פדיון, לא יהו פחותין משקל.

ורבנן [וחכמים] החולקים עליו סבורים: ההוא [אותו כתוב]