|
טקסט הדף
מתני' אין פודין לא בעגל ולא בחיה לא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי ורבי אליעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה ואוסר בכוי מפני שהוא ספק נתנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו: רש"ימתני' לא בחיה. צבי ואיל: ולא בשחוטה. ואפי' שה שחוט: טריפה. שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה: כלאים. תייש הבא על הרחל: כוי. ספק חיה ספק בהמה: מפני שהוא שה. דבין רחל ובין עז קרויין שה: נתנו לכהן. הפטר חמור: גמ' להלן. בפסח: לכל השמות. שבמשנתנו הפסח אינו בא עגל וחיה דכתיב (שמות יב) שה מן הכבשים ומן העזים ולא שחוט דבעינן שחיטה לשם פסח וכלאים נמי לא דכלאים אין קריבין לגבי מזבח כדקתני לקמן שור וכשב פרט לכלאים: בן פקועה. שנמצא חי בבהמה שחוטה: פלוגתא דר''מ ורבנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עד.): בדיקולא. קלחת כלומר כשחוטה דמי ואין פודין בשחוטה: או דלמא כו'. וכל הנך אין פודין דאמר במתניתין שלא בשויין קאמרינן דאי בשויין אפי' בשלקי שרי: בן פקועה פסול לפסח דאינו קרב למזבח דתניא בפ' שני דשחיטת חולין (דף לח:) כי יולד פרט ליוצא דופן: שה מאי אהני ליה. ומסתברא למעוטי בן פקועה דכשחוט דמי ולא שה הוא ותפדה מרבי' בעל מום ונקבה ובן שתי שנים דשה נינהו: בכלאים. דתרי מיני הוא פרקינן דקתני במתניתין ר''א מתיר בכלאים: פרה שילדה מין עז אין פודין. דעגל הוא: בכלאים פרקינן. וכ''ש בנדמה ול''ל למיתנייה: היא גופה איצטריכא ליה. ולא משום דוקיא אתא: כלאים הוא. בתמיה הא נדמה הוא: למאי. קאמר דשוייה רבנן לנדמה כי כלאים: אי לקדשים. שלא יקרב לגבי מזבח ל''ל למתלייה לנדמה בכלאים כי היכי דפשיטא לן בכלאים פשיטא לן בנדמה: אי לבכורה. לאשמועי' דלא קדוש בבכורה ככלאים פשיטא דאך בכור שור כתיב ובהדיא אימעוט: אי למעט ממעשר. דכי היכי דכלאים לא מעשרין אף נדמה לא: פשיטא. תרווייהו מחד קרא נפקי תחת תחת כתיב הכא תחת השבט וכתיב בקדשים תחת אמו מה התם נדמה וכלאים לא כדממעטינן לעיל אף מעשר כלאים ונדמה לא: לפטר חמור. דלא פרקינן ביה פטר חמור כי כלאים: מקצת סימנים. דאמו: העברה העברה. כתיב הכא יעבור תחת השבט וכתיב בבכור והעברת פטר רחם מה בבכורה חייב כדאמרן ואם יש בו מקצת סימנין חייב אף מעשר נמי ליהוי חייב: קמ''ל. דדין כלאים אית ליה דתחת תחת גמר מקדשים כי היכי דלמזבח לא קרב כדאמר בריש פירקין (דף ה:) מום קבוע הוא לישחט עליו במעשר נמי לא קדוש: פסולי המוקדשין. שנפדו ויוצאין לחולין: כיון דאמר. פטר חמור מותר בהנאה קודם פדיון חולין הוא הפטר חמור ויכול לפדותו בה דליכא למימר איסור חל על איסור: אין איסור. פטר חמור חל על איסור דבהמת פסולי המוקדשין אית בה קדושה אפי' לאחר פדיון דאסירי בגיזה ועבודה: דלא תפיס פדיונו. שהשה הניתן תחתיו אין בו משום קדושה: צבי ואיל. כתיב בפסולי המוקדשין דכתיב (דברים יב) רק בכל אות נפשך וגו' ובפסולי המוקדשין מדבר: תוספותהוא מעורב ברוב אלא כשהאחד נוטה לצד חיוב או לצד פטור יותר מחבירו קרי ליה חיוב על פטור ועוד דכי משני קסבר אין קנין אבתר דקנה מן הממורח מן העובד כוכבים דרוב עמי הארץ מעשרים הן לא שייך אלא אחר מירוח ואין לתמוה לאחר סוגיא דמנחות מנא לן להש''ס דפליגי במירוח העובד כוכבים פוטר דלמא ביש קנין ואין קנין פליגי י''ל א''כ קשה דר''מ דמדקאמר ר''מ תורמין משל כל על של כל א''כ קסבר . אין קנין ובפ''ק דע''ז (דף כא.) דאמרי' יש קנין גבי אין משכירין להם שדות משום דמפקע להו ממעשר והא דמוקי ירושלמי ביש קנין ואין קנין לטעם דלא מפרש טעמא דמתניתין דע''ז משום הפקעת מעשר ועוד יש לדקדק מרבי יהודה דאמר במנחות (דף סו:) תורמין משל כל על של כל ופ' המקבל (ב''מ דף קא.) קסבר יש קנין לפירוש ר''ת בההיא דהמקבל שדה אבותיו מן העובד כוכבים וההיא דע''ז יש לפרש הפקעה בע''א: רבי אליעזר ... מתיר בכלאים. ר' אלעזר גרסינן ולא גרסינן רבי אליעזר וכן מוכח במרובה (ב''ק דף עח.) דאמר ר' אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה דאינו אלא להוציא כלאים למאי הלכתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע דאי כר' יהושע משה כבשים ושה עזים נפקא וכל שכן דלא כר' אליעזר דשרי לעיל בפירקין אלמא דרבי אליעזר פליג על רבי אלעזר ור' אליעזר בר פלוגתיה דרבי יהושע: קא משמע לן תחת תחת משלמים גמר. וא''ת למה לי בבכור עד שיהא הוא שור ובכורו שור נילף העברה העברה ממעשר וי''ל משום דכתיב אך לחייב מקצת סימנין דומין לאמו לכך צריך למעט נדמה בהאי קרא דנשמע מינה אמאי קאי אך ומיהו לההוא תנא דממעט לעיל נדמה מפטר חמור תרי זמני וגלי לן בקדושת דמים וה''ה לקדושת הגוף לפי טעם זה לא הוה מצי למדרש מקצת סימנים מאך ושמא נפקא ליה מקרא אחרינא: מה צבי ואיל אין פודין וכו'. עוד יש דרשא בפ' שני (לקמן דף טו.) מצבי ואיל דפטר להו ממתנות ואי לאו מיעוטא דקרא הוה שרי חלבו ופטר להו מאותו ואת בנו וא''ת היכי עבדינן כל הנך דרשות דפרק כל פסולי (לקמן דף לג.) אמר תלתא צבי ואיל כתיבי ומייתי כל חד למילתיה ולא דרשינן מינייהו הך דרשות כלל: |