והתניא [ואכן כן שנויה ברייתא] שכך סבור ר' שמעון: ר' שמעון בן יהודה אומר משום (משמו של ) ר' שמעון: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר. והרי הן לענין זה כבכור, מה בכור קדוש לפני זמנו, משעה שנולד לפני היום השמיני, וקרב לאחר זמנו כלומר, מן היום השמיני והלאה — אף במעשר, מחוסר זמן קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו.

ושואלים: ואדיליף [ועד שר' שמעון לומד] דין מעשר מבכור, ניליף [שילמד] מקדשים, שאין מקדישים מחוסר זמן! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שמבכור הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש בבכור ובמעשר צדדי דמיון שאין בקדשים: גואל, מום, תמורת, אכילה. גואל — שלא ניתן לפדות בכור ומעשר גם כשנופל בהם מום, שלא כשאר קדשים, שנפדים במומם. מום — שקדושה חלה עליהם גם אם הם בעלי מום, שלא כשאר קדשים שהקדישם בעלי מום. תמורת — שאם המיר בכור ומעשר בבהמת חולין — אין התמורה קריבה, שלא כתמורת קדשים, שקריבה. אכילה — שבכור ומעשר בעלי מום נאכלים בלא פדייה, מה שאין כן שאר קדשים.

ומקשים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מקדשים הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] למעשר, שכן יש במעשר צדדי דמיון לקדשים שאין בבכור: זכר, קדוש, במתנות, פשוט. זכר — שמעשר ושאר קדשים באים זכר ונקבה, ובכור אינו אלא זכר. קדוש — שצריך להקדישם, אבל בכור קדוש מאליו. במתנות — שמעשר ושאר קדשים אינם מתנה לכהן כמו הבכור. פשוט — שמעשר ושאר קדשים באים מן הפשוטים, ולא מן הבכורות! אלא ר' שמעון מגזירה שווה של לשון העברה העברה גמיר [למד], שבבכור נאמר: "והעברת" (שמות יג, יב), ובמעשר נאמר: "כל אשר יעבור" (ויקרא כז, לב).

א במשנתנו הוזכר שטינוף הוא סימן לולד בבהמה דקה, ופוטר מן הבכורה. ושואלים: היכי דמי [מה הוא בדיוק] טינוף, מתי הוא נחשב כסימן לולד? אמר רבא: כדאמרי רעותא [כשאומרים הרועים] דצלתא אצר חיותא [שהטינוף הוא ולד שעצרה הבהמה ברחמה]. ושמואל אמר: בעבועי דדמא [כעין אבעבועות של דם]. ובענין זה מוסיפים: וצריך להראותו לחכם, את הטינוף, שיאמר אם הוא סימן ולד. ושואלים: חכם מנא ידע [מנין הוא יודע]? וכי הוא מומחה לבהמות? אמר רב פפא: הכוונה היא לרועה חכם, מומחה.

ועוד בענין זה, אמר רב חסדא: הרי אמרו יצירת הוולד באשה ארבעים יום, שלאחר ארבעים ימי הריון, נחשב העובר לולד. ולפי זה בעי [שאל] רב חסדא: יצירת הולד בבהמה בכמה זמן היא? אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: לאו היינו [האם אין זה] מה שאמר זעירי, שאמר זעירי: אין טינוף סימן לולד כשהוא פחות משלשים יום? ודוחים: אין הכוונה שטינוף הוא ולד שנוצר לאחר שלושים ימי הריון, אלא ההוא לקבל איתמר [נאמר], שעד שלושים יום לאחר טינוף אינה מקבלת זכר ומתעברת. ואם נתעברה בתוך שלושים יום — אין הטינוף סימן ולד, והבא אחריו הוא בכור.

ב במשנה עסקנו בדינו של הלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם ביכרה. ושואלים: מצינו (מצאנו) דין זה בלוקח מגוי, לוקח מישראל מאי [מה דינו]? אמר רב: הנולד אצל הקונה הריהו בכור ודאי, דאם איתא דבכרה אישתבוחי הוה מישתבח ליה [שאם אכן ביכרה, היה המוכר משתבח לו בדבר זה].

ושמואל אמר: בכור ספק, שמא סבר [סבור] המוכר: קונה זה, מאחר שאינו שואל אם כבר ביכרה, סימן שלשחיטה קא בעי ליה [צריך אותה], ולא לולדות, ואינו טורח לספר לו על כך. ור' יוחנן אמר: הולד שייולד הריהו חולין ודאין, מאי טעמא [מה הטעם]? שכן אם איתא [אכן] המציאות היא שלא בכרה, כיון דאיכא איסורא [שיש איסור בדבר], שהרי חייב ליתן את הבכור לכהן, והוא אסור עליו בהנאה, בוודאי אודועי הוה מודע ליה [היה מודיע לו] על כך, כדי שלא ייכשל באיסור.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן שאמר שאם לא הודיעו — הולד שתלד הריהו חולין. שנינו במשנה שהמוכר לחבירו בהמה בימים מסויימים שאנשים רגילים לקנות בהם בהמה לשחיטה, צריך להודיעו אם מכר באותו יום את אמה או את בנה, כדי שלא יעבור הקונה על איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד. ועל כך שנו בברייתא: אם לא הודיעו המוכר שמכר את האם — הולך הקונה ושוחט, ואינו נמנע. הרי שיכול הקונה לסמוך על שתיקת המוכר. ושואלים: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה] על רב ושמואל החולקים על ר' יוחנן? ודוחים: התם במוכר תליא מילתא [שם, לענין אותו ואת בנו, במוכר תלוי הדבר], שהטילו עליו חכמים חובה להודיע, ואנו סומכים על כך שהוא מקיים את חובתו. הכא בלוקח תליא מילתא [כאן, בדין בכורה, בקונה תלוי הדבר], שמוטל עליו לתת את בכורו לכהן, ולא במוכר, ואין ראיה ממה שלא הודיעו.

ג משנה ר' אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה שעדיין לא ביכרה, ושפעה חררת דם, הפילה חתיכת דם — הרי חררה זו תקבר, שמא יש שם ולד זכר שנתקלקלה צורתו, ונתקדש בבכורה כשיצא ממעי אמו, והוא אסור בהנאה כדין בכור. ופטורה מאז מן הבכורה, שהרי הנולד אחר כך אינו "פטר רחם".

ד גמרא על מה ששנינו במשנתנו שבהמה גסה ששפעה חררת דם — אותה חררה תיקבר, תני [שנה] ר' חייא בברייתא: חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, שהנוגע בה או הנושא אותה אינו נטמא, כדין נוגע או נושא נבלת בהמה. ושואלים: ומאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, נמצא שאין חוששים שהיה שם ולד, ולפי זה אמאי [מדוע] תקבר?