|
טקסט הדף מנוקד
הָא בַּעַל מוּם שְׁרֵי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתִּירוּ מוּמְחֶה תַּנָּא כֹּל הֵיכָא דְּלֹא הִתִּירוֹ מוּמְחֶה תָּם קָרֵי לֵיהּ
לֵימָא כְּתַנָּאֵי הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר מִבְּכוֹר תָּם אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם וּשְׁחָטוֹ אָסוּר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁתָּלַשׁ מִמֶּנּוּ וְאַחַר כָּךְ מֵת עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לֹא בָּזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אֶלָּא בִּשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ בָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה אַבָּא חֲלַפְתָּא בְּזֶה שֶׁהוּא מוּתָּר אֲבָל בְּיִיחוּד אָמְרוּ חֲכָמִים יַנִּיחֶנּוּ בַּחַלּוֹן שֶׁמָּא יֵשׁ תִּקְוָה שְׁחָטוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר מֵת עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים רַבִּי יוֹסֵי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא אֶלָּא לָאו הִתִּירוֹ מוּמְחֶה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר הִתִּירוֹ מוּמְחֶה אִין וְאִי לָא לָא וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר אַף עַל גַּב דְּלֹא הִתִּירוֹ מוּמְחֶה אָמַר רָבָא לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִי הִתִּירוֹ מוּמְחֶה אִין אִי לֹא הִתִּירוֹ לָא וְשָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר פְּלִיגִי בְּמֵת וְהוּא הַדִּין לִשְׁחָטוֹ וְהַאי דְּקָמִיפַּלְגִי בְּמֵת לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דַּעֲקַבְיָא וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר בְּמֵת דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר כִּי פְּלִיגִי בִּשְׁחָטוֹ וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר בִּשְׁחָטוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר כִּי פְּלִיגִי בְּמֵת אָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה הוֹאִיל וּתְנַן בִּבְחִירָתָא כְּווֹתֵיהּ דִּתְנַן שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא דִּתְנַן צֶמֶר הַמְדוּלְדָּל בַּבְּכוֹר אֶת שֶׁנִּרְאֶה עִם הַגִּיזָּה מוּתָּר וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה אָסוּר מַנִּי אִילֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי וּבְמַאי אִילֵימָא בִּשְׁחָטוֹ בֵּין עֲקַבְיָא בֵּין רַבָּנַן אִידֵּי וְאִידֵּי מִשְׁרָא שָׁרֵי וְאֶלָּא בְּמֵת וְאִי רַבָּנַן אִידֵּי וְאִידֵּי מֵיסָר אָסְרִי וְאִי עֲקַבְיָא אִיפְּכָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ נִרְאֶה עִם הַגִּיזָּה אָסוּר דְּמִיתָה קָאָסְרָה לֵיהּ אֵינוֹ נִרְאֶה עִם הַגִּיזָּה מוּתָּר דְּמֵעִיקָּרָא תְּלִישׁ אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבִּי יְהוּדָה וּבְמַאי אִילֵימָא בְּמֵת בֵּין לַעֲקַבְיָא בֵּין לְרַבָּנַן אִידֵּי וְאִידֵּי מֵיסָר אָסְרִי אֶלָּא לָאו בִּשְׁחָטוֹ וְאִי עֲקַבְיָא אִידֵּי וְאִידֵּי מִשְׁרָא שָׁרֵי אֶלָּא לָאו רַבָּנַן הִיא וּשְׁמַע מִינַּהּ בִּשְׁחָטוֹ פְּלִיגִי שְׁמַע מִינַּהּ בָּעֵי רַבִּי יַנַּאי הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר מֵעוֹלָה תְּמִימָה מַהוּ תּוֹלֵשׁ מִי אִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי אֶלָּא צֶמֶר שֶׁנִּתְלַשׁ מֵעוֹלָה תְּמִימָה מַהוּ דְּחַטָּאת וְאָשָׁם לָא תִּיבְּעֵי לָךְ דְּכֵיוָן דִּלְכַפָּרָה אָתוּ לָא מְשַׁהוּ לְהוּ דִּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר נָמֵי דְּכֵיוָן דְּלָאו לְכַפָּרָה אָתוּ מְשַׁהוּ לְהוּ כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ דְּעוֹלָה מַאי כֵּיוָן רש"י
הא בעל מום שרי. ור' יוסי הוא דאמר בשחטו שרו רבנן אי נמי עקביא היא אע''ג דלא התירו וקשיא לריש לקיש: תם קרי ליה. ומאי אע''פ שנולד בו מום אע''פ שנראה אחר כן לחכם ואמר מום קבוע: לימא. הא דר''ל תנאי היא: אסור. דבתם אפילו עקביא מודה דאתו לשהוייה ולאפקועי מקדושת מזבח ועוד שהרי עדיין אין בו שום היתר אע''ג דנקט תולש הוא הדין לנתלש כדמפרש בסיפא דשמעתא: לא בזה. שמת התיר עקביא אלא בשחטו: אמר רבי יוסי מודה אבא ששמו חלפתא. שהוא מן החכמים החולקין על עקביא ומודה הוא בזה ששחטו שהוא מותר: אבל בייחוד אמרו חכמים. שבאמת ובברור אמרו יניחנו בחלון לשער בכור בעל מום שנשר: שמא יש תקוה. שמא יהא מותר ליהנות ומפרש ומה תקוה יש שאם שחטו דברי הכל מותר: אבל. באמת וחבירו בעירובין בפרק בכל מערבין (דף לח.) בסופו: בייחוד. בברור וחבירו במסכת יומא (דף נד.) וידעו בייחוד ששם ארון נגנז: רבי יוסי היינו תנא קמא. דקאמר התולש צמר מבכור תם ושחטו אסור הא בעל מום ושחטו מותר לדברי הכל ובמת פליגי במודה דר' יוסי ולת''ק נמי במת פליגי: תנא קמא סבר אי התירו מומחה אין אי לא לא. דבעל כרחיך הכי תרצת וכדתרצת ריש לקיש לעיל כי אותביניה מרישא דמילתיה דתנא קמא דקתני התולש צמר מבכור תם הא בעל מום שרי ותרצה ריש לקיש ואמר כל היכא דלא התיר מומחה תם קרי ליה אלמא הכי משמע מילתיה התולש צמר מבכור תם דהיינו בעל מום שלא התירו מומחה אסור לדברי הכל הא בכור בעל מום דהיינו התירו מומחה שתלש ממנו כו' ור' יוסי סבר אע''ג דלא התירו מומחה נמי כשנשר שרו רבנן ממאי מדקאמר יש תקוה דמשמע יש תקוה ויתירנו מומחה וישחטנו מכלל דאכתי לא התירו מומחה כשנשר: פליגי במת והוא הדין לשחטו. מדלא אשכחן במילתיה דתנא קמא דנימא שחטו דברי הכל מותר: הלכה כר' יהודה. דבשחטו פליגי ולא במת: אידי ואידי. בין נראה בין לא נראה מישרי שרי דהא אפי' מונח בחלון קא''ר יוסי דאפי' רבנן שרו בשחטו: אי רבנן אידי ואידי מיסר אסרי. דאותו שמחובר בו טעון קבורה לדברי הכל והתלוש ממנו רבנן אסרי ליה אפי' מונח בחלון: אלא פשיטא ר' יהודה היא. דאמר בשחטו פליגי: אידי ואידי. בין נראה בין לא נראה: ושמע מינה בשחטו פליגי. מדלא מצית מוקמת ליה בגוונא אחריתי ומדסתם לן כר' יהודה ש''מ הלכתא כוותיה: התולש צמר מעולה תמימה. מחיים לרבנן מהו לאחר שחיטת בעלת מום לא תיבעי לך דוודאי לרבנן אסור דאי שרית ליה אתי לשהוייה ואתי לידי גיזה ועבודה: מי איכא מאן דשרי. אליבא דרבנן הא וודאי רשע הוא:
תוספות
בכור בעל מום שתלש ממנו. הכא לא קתני והניחו בחלון משום דרשע הוא שתולש ודעתו ליהנות לאלתר אבל בנשר קתני והניחו בחלון: דתנא קמא סבר אי התירו אין אי לא לא. פירש בקונטרס דכיון דתריצנא לעיל דכל היכא דלא התירו מומחה תם קרי ליה אם כן סיפא דקרי ליה בעל מום מיירי בלא התרת מומחה וקשיא לפירושו דהא דתירץ הכי לעיל היינו כי היכי דאיתוקם לריש לקיש ככולי עלמא אבל השתא דצרכינן לומר ממה נפשך כתנאי מסתברא לומר איפכא דתהוי מילתיה כתנא קמא כפשטיה ונראה לפרש דסובר הש''ס עכשיו משום דקאמר ר' יוסי שמא יש תקוה שעל סמך השחיטה לא היה אומר כך שזה בידו ואין כאן שמא אבל בהתרת מומחה קאמר שמא יש תקוה שיזדקק לו חכם להתירו ואין זה כל כך דבר ברור דמי יימר דמזדקק ליה מומחה ומ''מ במסקנא קאמר שמא יש תקוה דקמיירי בשחיטה: התולש צמר מעולה תמימה. יש פירוש מרש''י שכתוב בהם שהוממה ואח''כ נפדית ושחטה משמע שהעמידה כן כדי שתהא כעין בכור אלא שהתלישה היתה בתמות ותימה והא בעי האי צמר העמדה והערכה ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשית הגז (חולין קלה.) גבי הא דקאמר התם דאין ראשית הגז נוהג בקדשים משום דכתיב צאנך ולא של הקדש ומוקי לה למעוטי קדשי בדק הבית ופריך והא בעי העמדה והערכה וי''ל דסבירא ליה כר''ל דאית ליה בפ''ב דתמורה (דף לב:) לרבנן דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה והכי נמי אשכחן רב דסבר כוותיה בפ' שני (לעיל טו.) ועוד י''ל דקדשי מזבח שיש עליהם קדושת הגוף בטל הצמר אגב הבהמה אפילו אותו שנתלש ובר העמדה והערכה חשיב ולא דמי לקדשי בדק הבית א''נ חשיב האי צמר כבעל מום מעיקרא וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא משום דכיון דמעל נפק לחולין כדקאמר בפרק ראוהו ב''ד (ר''ה כח.) משמע דשייך ביה פדיון ועוד יש לפרש שופר של עולה שהוקדשה הבהמה לדמי עולה ושופר שלמים שהוקדשה הבהמה לדמי שלמים ודינה כשלמים עצמן ואין בה מעילה כדקאמר בפ''ב דפסחים (דף כז:) בעצי שלמים עסקינן ומיהו קשה בהך דשמעתין דכיון דבעי הצמר פדיון היכי שייך למיגזר דלמא משהי ליה והא צריך לפדותו דמה היה מרויח וקצת היה נראה לפרש דאיירי בעולה ונשחטה למזבח שזריקת הדם מתרת בשרה למזבח והעור לכהנים ומבעיא ליה בצמר שנתלש אי משתרי נמי בהכי אבל פלוגתא דאמוראי היא בפרק המזבח מקדש (זבחים פו.) בעצמות שפרשו לפני זריקה דרבי זירא סבר דזריקה מתירתן אפילו לקתא דנרגי וחציני וקאמר התם כרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר פרשו לפני זריקה מועלין בהם ופירש שם בקונטרס דמועלין לעולם אף לאחר זריקה וכל שכן דאינה מתרת מה שפירש מחיים ומיהו יש ספרים דגרסי התם כרבי אלעזר דאמר ר' אלעזר פרשו לפני זריקה מועלין בהן עד זריקה כו: תולש מי איכא מאן דשרי. פירש בקונטרס אליבא דרבנן הא וודאי רשע הוא משמע דלעקביא אפשר דמותר אף על פי שהאמת הוא דלעקביא נמי אסור בתם כדמוכח ברייתא דהתולש צמר מבכור תם מכל מקום פירש כך בקונטרס שאפילו לא שמיעא ליה ברייתא דבר פשוט הוא דמיהא לרבנן דתולש אסור:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|