דעיקר לאו לכפרה אתי [שעיקרה לא לכפרה היא באה] — משהי לה [משהה אותה], או דלמא [שמא]: כיון שעל כל פנים, עולה נמי מכפרא [גם כן מכפרת] על ביטול מצות עשה — לא משהי לה [אין משהה אותה]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: התולש צמר מבכור תם, אף על פי שתלש אחר שנולד בו מום, ושחטו — אסור. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שתולש בכוונה הריהו אסור גם לאחר שחיטה, הא [אבל] אם נתלש מעצמו — שרי [מותר]. שאין חוששים שמא יבוא להשהות את הבכור, כדי לשמור את הצמר שייתלש ממנו. וכל שכן עולה, שיש בה כפרה, שצמרה מותר, דלא משהי לה [שאין לחשוש שמשהה אותה]!

ודוחים: הוא הדין אפילו נתלש נמי [גם כן] אסור, והאי דקתני [וזה שהוא שונה] בלשון "תולש" — הרי זה כדי להודיעך כחו של עקביא, עד כמה הוא מתיר, שבדינו של בעל מום, השנוי מיד אחר כך — אפילו בתולש במתכוון נמי שרי [גם כן הוא מתיר].

ומקשים: והאנן [והרי אנו] "נשר" תנן [שנינו] במשנתנו, במחלוקת עקביא וחכמים לגבי בעל מום, ולא בתולש! ומשיבים: תנא [שנה] במשנתנו "נשר", כדי להודיעך כחן דרבנן [של חכמים], שהם אוסרים את הצמר אפילו במקרה זה, ואילו בברייתא תנא [שנה] "תולש", כדי להודיעך כחו של עקביא, כמה הוא מתיר.

א שנינו במשנה: צמר המדולדל בבכור (שנתלש אבל לא נשר ממנו), את שהוא נראה עם הגיזה — מותר לאחר שחיטתו, יחד עם שאר הגיזה. ואת שאינו נראה עם הגיזה — אסור, כדין צמר שנשר מחיים (לדעת חכמים במשנה). ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] "אינו נראה עם הגיזה"? אמר ר' אלעזר אמר ריש לקיש: כל שעיקרו של הצמר התלוש, חלקו התחתון, הפוך כלפי ראשו, כלפי מעלה. רב נתן בר אושעיא אמר: כל שאינו מתמעך עם הגיזה, שבולט מחוץ לשאר הצמר כשמועכים את הגיזה.

ושואלים: וריש לקיש, שהוצרך לפרש שנתהפך השיער, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב נתן בר אושעיא? והרי זו היא משמעותו הפשוטה של "אינו נראה מן הגיזה"! אמר ר' אילעא, קסבר [סבור] ריש לקיש: בוודאי לא אסרו חכמים צמר זה, לפי שאי אפשר לגיזה בלא שיהיו בה נימין (שערות) המדולדלות, ואם חוששים לכך — לא ניתן להשתמש לעולם בגיזת הבכור שמת. ולכן בעל כרחנו יש לומר שמדובר במקרה אחר, והוא שנתהפך השיער.

א משנה עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בהמה טהורה, לגדלו, קודם שימסרנו לכהן? בבהמה דקה (כבשים ועזים) — שלשים יום, ובגסה (בקר) — חמשים יום. רבי יוסי אומר: בדקה — שלשה חדשים. אמר לו הכהן בתוך הזמן הזה: "תנהו לי" — הרי זה לא יתננו לו. ואם בכור זה בעל מום הוא, ואמר לו הכהן: "תנהו לי שאוכלנו" — מותר ליתן לו. ובשעת המקדש, אם היה תמים, ואמר לו: "תן לי ואקרבנו" — מותר.

הבכור נאכל שנה בשנה, כלומר, בתוך שנתו הראשונה, בין שהוא תם בין שהוא בעל מום, שנאמר: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו, כ). נולד לו מום בתוך שנתו — רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש. לאחר שנים עשר חדש — אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום.

ב גמרא שנינו במשנה כי ישראל חייב לגדל את הבכור, קודם שיתננו לכהן, בבהמה הדקה שלושים יום, ובגסה חמישים יום. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב כהנא: דאמר קרא [שאמר הכתוב] "מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשורך לצאנך" (שמות כב, כח — כט). וכך דורשים את הכתוב: "בכור בניך תתן לי" — "כן תעשה לצאנך", כלומר, כדין בכור האדם, שצריך לתת לכהן חמשה סלעים בפדיונו לאחר שלושים יום (במדבר יח, טז) — כן דין בכור מן הצאן, שניתן לכהן לאחר שלושים יום.

"מלאתך ודמעך לא תאחר" — "כן תעשה לשרך", כלומר, כדין הביכורים מן התבואה ("מלאתך"), שמביאים ביכורים בחג השבועות, חמישים יום לאחר שהחלה התבואה להבשיל — כן דין בכור השור, שניתן לכהן לאחר חמשים יום.

ומקשים: אם מכאן למדים, איפוך אנא [אהפוך אני], ואומר: דין בכור השור כדין בכור האדם, ודין בכור הצאן כדין ביכורי התבואה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שמקישים דמקדם למקדם [את המוקדם בפסוק השני למוקדם בפסוק הראשון], דמאחר לדמאחר [ואת שמאוחר בפסוק השני למאוחר שבפסוק הראשון]. ודוחים: אדרבה, מקישים דסמיך ליה לדסמיך ליה [את שסמוך לו למה שסמוך לו], כלומר, את בכור השור לבכור אדם!

אלא אמר רבא: $1בכודרות גם בכור צאן וגם בכור שור הוקשו בפסוק זה לבכור אדם, שצריך ליתנם לכהן לאחר שלשים יום, ואולם אמר קרא [הכתוב] "כן תעשה לשורך", הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך, יתר על עשייה שבבכור אדם.

ומקשים: לפי זה, ואימא [ואמור]: שיתין [שישים יום], פי שניים מבכור אדם, ולא רק חמישים! ומשיבים: הואיל ולא נתפרש הדבר בכתוב, לא מסרך הכתוב אלא לחכמים שיקבעו בדבר, והם קבעו חמישים יום.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "בכור בניך תתן לי" — "כן תעשה לצאנך", כלומר, שיינתן לכהן לאחר שלושים יום. יכול אף לשורך שלושים יום? תלמוד לומר: "תעשה" — הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך, והואיל ולא נאמר בכתוב בכמה זמן מדובר, לא מסרך הכתוב אלא לחכמים להגדיר את הדבר.

מכאן אמרו חכמים: עד כמה ישראל חייבין להטפל (לטפל) בבכור: בבהמה דקה — שלשים יום, בגסה — חמשים יום. ר' יוסי אומר: בדקה — שלשה חדשים, מפני שטפולה מרובה, שצריך לטרוח הרבה בגידולה ובהאכלתה קודם שתהא ראויה לינתן לכהן. ומעירים, תנא [שנה החכם] בהסבר דבר זה: מפני ששיניה דקות, ועדיין אינה מסוגלת לאכול הכל.

ג שנינו במשנה: אם אמר לו הכהן בתוך הזמן "תנהו לי" — הרי זה לא יתן לו. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב ששת: מפני שנראה ככהן המסייע לבעלים בבית הגרנות, כלומר, בעבודת התבואה בגורן, שאסור ליתן לו את התרומה בשכר עבודתו. שהרי כהן זה, נראה כמציע לבעלים לחסוך את הטרחה וההוצאות הכרוכים בטיפול בבכור, ובתמורה הוא מקבל את הבכור.

בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים, כלומר, בעבודת הצאן, ובבית הגרנות, באיסוף ועימור התבואה, ובבית המטבחים, בעבודת השחיטה — אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן, ואם עושין כן — חיללו את הקודש. ועליהן, על כהנים ולויים העושים כן, הכתוב אומר: "שחתם ברית הלוי" (מלאכי ב, ח), ואומר: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו" (במדבר יח, לב).

ושואלים: מאי [מה הטעם] של התוספת "ואומר"? מה הוסיף בכך? ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר]: מן הכתוב "שחתם ברית הלוי" יש להבין שחיללו את התרומה והמעשר, אבל בעונש מיתה לא ייענשו בעוון זה — לכן תא שמע [בוא ושמע] דבר זה מן הכתוב: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו".

וממשיכה הברייתא: ובקשו חכמים לקונסן את הנותנים תרומה ומעשר לכהנים, ללויים ולעניים שעושים כן, ולהיות חוזרים ומפרישין עליהן תרומה משלם (שלימה), כדי שלא ירויחו כלל בדבר. ומפני מה לא קנסום? דלמא [שמא] יטעו לומר שתבואה זו הריהי טבל גמור, ומתוך כך אתי לאפרושי [יבואו להפריש] תרומות ומעשרות מן הפטור על החיוב, כלומר, מתבואה זו שכבר נפטרה מדין תורה מתרומות ומעשרות, על תבואה אחרת, החייבת מן התורה בתרומות ומעשרות, ואין זה מועיל לפוטרה.

ומוסיפה הברייתא: ובכולן, אף שאסור ליתן תרומה ומעשר לכהנים בשכר עבודתם, מכל מקום יש בהן