ונדייק: נעקרו הפנימיות — אין [כן] שוחטים את הבכור, אבל אם נפגמו ונגממו — לא, מפני שהוא מום שבסתר! ומשיבים: אין מרבים מ"כל מום רע" מומים שבסתר, משום שבעינא [צריכים אנו] שיהיה "מום רע", שנראה בגלוי, ויש בכך גנאי, וכשהוא בסתר ליכא [ואין כאן] מום רע. ומקשים: אי הכי [אם כך], שכל המומים נתרבו מ"כל מום רע", חוץ ממומים שבסתר — מום עובר נמי [גם כן] יהיה מותר לשחוט בגללו את הבכור! אלמה תנן [מדוע שנינו במשנה]: נפגמה אזנו מן החסחוס, שוחטים על כך את הבכור, ולא אם נפגמה מן העור, מפני שהוא מום עובר?

ומשיבים: מום עובר אין למדים מריבוי הכתוב, משום שסברא הוא: השתא [עכשיו, הרי] על מום עובר אפילו מיפרק לא פרקינן עלויה [לפדות אין אנו פודים עליו] את הקרבן, משחט שחטינן עלויה [וכי שוחטים אותו עליו] מחוץ למקדש בלא פדיון? ומניין שאין פודים בהמה בגלל מום עובר — דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בפרשת פדיון בהמה מיד ההקדש: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "(ויקרא כז, יא) — בקרבנות טהורים בעלי מומין הכתוב מדבר.

ודנים: אתה אומר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר? או אינו מדבר אלא בבהמה טמאה ממש, כמו חמור וסוס, שהקדישם. אבל בהמה טהורה, גם אם נפל בה מום, שמא לא ניתן להוציאה מיד ההקדש בפדיון! ומשיבים: כשהוא אומר בהמשך: "ואם בבהמה הטמאה" (ויקרא כז, כז) — הרי בהמה טמאה אמור, הא מה אני מקיים "אשר לא יקריבו ממנה" — הוי אומר: זה בעלי מומין שנפדו. ומכאן למדנו שהם נפדים.

יכול יפדו קרבנות על מום עובר שנפל בהם? תלמוד לומר: "אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "(ויקרא כז, יא) — מי שאינה קריבה כל עיקר היא הנפדית, יצתה זו, בעלת מום עובר, שאינה קריבה היום אלא למחר.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר, מדוע מום עובר אינו בכלל ריבוי הכתוב "כל מום רע" ששוחטים בגללו את הבכור: אם כן, שגם על מום עובר שוחטים, פסח ועור שהזכיר הכתוב למה לי? די היה שיאמר הכתוב "כל מום רע"! אלא בא למעט מום עובר, שאינו כשני מומים אלה, שהם קבועים.

א שנינו במשנה: אוזן הבכור שנסדקה אף על פי שלא חסרה שוחטים עליה את הבכור מחוץ למקדש. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: גודל הסדק ששוחטים עליו — כל שהוא, הפגימה — בין שנעשתה בידי אדם, בין בידי שמים. ושואלים: האם מכלל הדברים אתה למד שסדק בידי שמים לא נחשב למום? והרי גם זה מום הנראה לעין!

אלא כך צריך לומר: הסדק כל שהוא, סדק ופגימה — בין בידי שמים בין בידי אדם. ועוד שנו חכמים באותה ברייתא: וכמה שיעור פגימה? כדי שתחגור (תתעכב) בה ציפורן, שכשאדם מעביר ציפורנו על האוזן הריהי נכנסת שם.

ב שנינו במשנה כי אוזן הבכור שנקבה מלא כרשינה — שוחטים על כך את הבכור. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: כמה נקיבת האוזן? מלא כרשינה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: בכעדשה, שהיא קטנה מעט ממנה. ואיזו היא יבשה? שאם תינקב אינה מוציאה טיפת דם. ר' יוסי בן המשולם אומר: יבשה כדי שתהא נפרכת (מתפוררת).

תנא [שנה החכם]: קרובין דבריהן להיות שוין למעשה. ושואלים: דבריהן דמאן [של מי] קרובים להיות שווים? אילימא [אם תאמר] דבריהם של תנא קמא [התנא הראשון] ור' יוסי בן המשולם בענין אוזן שיבשה, האם כשאינה מוציאה דם, או כשהיא נפרכת — טובא איכא [הרבה יש ביניהם]! אלא, הכוונה היא לדבריהם של תנא קמא [התנא הראשון] ור' יוסי בר' יהודה, שכן כרשינה ועדשה כמעט שוות בגודלן.

ועל דבריו של ר' יוסי בר' יהודה שואלים: ניקבה כעדשה — אין [כן], הרי זה מום, בציר [פחות] מכעדשה — לא? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא בענין עבד עברי שאינו רוצה לצאת לחפשי, ורוצעים את אזנו, כלומר, עושים בה נקב במרצע. נאמר: "ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת" (דברים טו, יז) — אין לי אלא במרצע בלבד, מנין לרבות שאר דברים שיש להם חוד, הסול (עץ מחודד), והסירה (מין קוץ), והמחט, והמקדח, והמכתב (חרט, שכותבים בו)?

תלמוד לומר: "ולקחת" (דברים טו, יז) — כל דבר שנלקח ביד, אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה. רבי אומר, כך יש לדרוש את המלה "מרצע": מה מרצע מיוחד של מתכת — אף כל דבר שרוצעים בו יהא של מתכת, אבל לא סול וסירה.

וקתני סיפא [והוא שונה בסוף] אותה ברייתא: אמר רבי, יודן ברבי (הגדול) היה דורש כך: כשהן רוצעין את אזנו של העבד — אין רוצעין אלא במילת, בחלק הרך, התחתון של האוזן.

וחכמים אומרים: אין לומר כן, שהרי מקובל בידינו שאין עבד עברי כהן נרצע, מפני שהוא נעשה בכך בעל מום, ונפסל לעבודת המקדש. ואם תאמר במילת היו רוצעין, היאך עבד כהן נעשה בעל מום ברציעה? והרי נקב בחלק זה של האוזן חוזר ונרפא! הא [הרי] למדת מכאן שאין רוצעין אלא בגובה של אוזן, כלומר, בסחוס, שהוא גבוה מן המילת. על כל פנים, למדנו מדברי ר' יוסי בר' יהודה כי נקב שנעשה על ידי מחט, נחשב למום, למרות שהוא בוודאי פחות מכעדשה!

אמר רב חנא בר קטינא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמר ר' יוסי בר' יהודה בכעדשה — הרי זה שיעור כדי לשחוט על ידו את הבהמה מחוץ למקדש, כאן, שנקב כל שהוא נחשב למום — הרי זה כדי לפסול את הבהמה להקרבה, כפי שהוא פוסל את הכהן לעבודה.

ג על שיעור הנקב באוזן הבכור, שלדעת חכמים הוא ככרשינה, שואלים: מאי [מה היא] כרשינה? אמר רב שרביא: היא הקרויה בארמית "הינדא".

ובפרטי הלכה זו בעא מיניה [שאל אותו] רב הושעיא מרב הונא רבה [הגדול]: האם הכוונה היא לכרשינה הנכנסת ויוצאה בנקב, והוא איפוא גדול מעט מן הכרשינה, או לכרשינה העומדת בתוך החור, שהנקב הוא בדיוק ככרשינה? אמר לו: זו, הלכה מפורשת בענין זה לא שמעתי, אבל כיוצא בה שמעתי, שלשון "מלא (כרשינה)" משמעה, שתהא נכנסת ויוצאת.

דתנן [ששנינו במשנה]: השדרה והגולגולת של מת שחסרו, אינן מטמאות טומאת אוהל. ושאלו במשנה: כמה חסרון בשדרה ולא יהא מטמא באהל? בית שמאי אומרים: אם היתה חסרה שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת. ובגולגולת, כמה תהא חסירה ולא תטמא? בית שמאי אומרים: אם חסרה כמלא מקדח, ובית הלל אומרים: אם הוא גדול עד כדי שאם ינטל חלק בגודל זה מן החי וימות.

ומסופר, ויתיב [ויושב היה] רב חסדא וקמיבעיא ליה [ונשאלה לו] שאלה זו: כדי שינטל מן החי — וכמה? מהו השיעור? אמר ליה [לו] רב תחליפא בר אבודימי, הכי [כך] אמר שמואל: כגודל מטבע הקרויה סלע.

ומעירים: ואיתמר [ונאמר] שנחלקו אמוראים בשם מי אמר רב תחליפא דבר זה לרב חסדא, רב ספרא אמר: שמעתתא אמר ליה [שמועה של אמוראים אמר לו], כפי שנאמר כאן, בשם שמואל. ורב שמואל בר יהודה אמר: מתניתא אמר ליה [ברייתא אמר לו], שנאמר שם ששיעור זה הוא כסלע. וסימניך, שתזכור מה אמר כל אחד — הלשון המצויה בתלמוד "תני רב שמואל בר יהודה", ויש בכך רמז שלדברי רב שמואל בר יהודה השיב רב תחליפא לרב חסדא מתוך ברייתא, ולדעת רב ספרא — מתוך שמועה של שמואל.

ואמר ליה [לו] רב חסדא לרב תחליפא: אם כן, ששיעור החסרון לדעת בית הלל הוא כסלע, עשיתה דברי בית שמאי ודברי בית הלל אחד, שהרי שיעור מקדח וסלע — שיעור אחד הם, וכפי דתנן [ששנינו במשנה]: מאור (חלון) שלא נעשה בידי אדם, אלא כגון שנפלה אבן מעצמה, שיעורו כדי להביא את טומאת המת מחדר לחדר, הוא מלא אגרוף גדול, וזהו אגרופו של בן אבטיח, שהיה ידוע כאיש גדול במיוחד. אמר ר' יוסי: וישנו שיעור האגרוף הזה, כראש גדול של אדם.

אבל אם נעשה החלון בידי אדם, שיערוהו כמה יהא גדול ויביא את הטומאה — כמלא מקדח גדול של לשכה, שהיה מונח בלשכה שבמקדש, שהוא כגודל המטבע פונדיון של האיטלקי, והוא כשיעור סלע נירונית (של הקיסר נירון). וישנו, ושיעורו —