א משנה ועוד ברשימת המומים הפוסלים בכהנים: היו לו דדין (שדיים) גדולים עד שהיו שוכבין כשל אשה, או כריסו צבה (נפוחה ובולטת), או היה טיבורו יוצא, או היה נכפה (חולה בחולי נפילה) אפילו אחת לימים, לעתים רחוקות, או רוח קצרה באה עליו, וכן המאושבן, ובעל גבר, שיבואר עניינם בגמרא.

ב גמרא בענין כרס צבה ששנינו במשנה, מביאים מה שאמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא: תלמידי חכמים משתינין מים בפני רבים, ואין חוששים לחוסר צניעות שבדבר, הואיל ויש בכך סכנה. ואולם אין תלמידי חכמים שותין מים בפני רבים, שראוי לו לתלמיד חכם להיות צנוע בשתייתו. ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך]: משתינין מים בפני רבים, ואין שותין מים בפני רבים. ומעשה באחד שביקש להשתין מים ולא השתין, ונמצא כריסו צבה.

מסופר, שמואל איצטריך ליה בשבתא דרגלא [נצרך לו להשתין בשבת של הרגל], השבת שהיו באים כולם לשמוע את דרשתו, נגדו ליה גלימא [פרסו לו גלימה מסביב] כדי שלא יראו אותו. לאחר זמן אתא לקמיה דאבוה [בא שמואל לפני אביו], אמר ליה [לו]: אתן לך ארבע מאה זוזי [ארבע מאות זוז] וזיל אהדר עובדא [ולך והחזר את המעשה], כלומר, דרוש ברבים שאין עושים כן, כדי שלא ילמדו ממך שאין להשתין בפני רבים, שכן את [אתה] שאדם חשוב אתה, אפשר לך לנהוג כך, שיעשו סביבך מחיצה, אבל מי שלא אפשר ליה [לו] ליסתכן [יסתכן].

ועוד מסופר בענין זה, מר בר רב אשי איצטריך אגודא גמלא [הוצרך לנקביו כשהיה מהלך על הגשר], ואשתין [והשתין], אמרו ליה [לו]: חמתך קאתיא [חמותך באה]! אמר להו [להם]: באודנה [באוזנה] הייתי עושה כן. כלומר, כיוון שיש סכנה בדבר, אין אני חושש לכך. ושבים למסופר בברייתא, על אחד שביקש להשתין ולא השתין, ולפי הברייתא, נעשתה כרסו צבה משום כך.

ושואלים: ותיפוק לי [ושתצא לי, יכול אני לומר] שבטנו צבה משום עלקא [עלוקה שנכנסה למעיו]! ומשיבים: מדובר היה בשותת מים, שלא יכול היה להטיל מים כדרכו. ואם כן, מחמת קלקול בדרכי השתן היה הדבר.

ובענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: שני נקבים יש בו באדם, אחד מהם מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה מחיצה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך לנקביו, ועוצר בעצמו, אם נקבו צינור השתן וצינור הזרע זה לתוך זה — נמצא עקר, שמי הרגליים חודרים לאיברי הרבייה.

ועוד בעניין זה מביאים מה שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בפרשת הברכות: "לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך" (דברים ז, יד), אימתי לא יהיה בך עקר? בזמן ש"בבהמתך", שאתה נוהג כבהמה, ומטיל מים כשאתה נצרך לכך, ולא מתאפק.

אמר ר' יהושע בן לוי על אותו פסוק: "לא יהיה בך עקר" — כוונתו מן התלמידים, שמי שלא השאיר אחריו תלמידים הריהו כאדם עקר. "ועקרה" — שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, מושלכת הצידה, אלא ישמע לך. ואימתי לא תהא תפילתך עקורה — "ובבהמתך", בזמן שאתה משים עצמך כבהמה, בענוה ושפלות נפש. ומביאים דברים נוספים שאמרו חכמים בענין הטלת מי רגליים.

אמר רב פפא: לא ישתין אדם מים בבבל, אלא על עפר, שבו נספגים המים. אבל לא על כלי חרס, ולא על מקום קשה, מפני שכך אין המים נספגים, אלא זורמים ומגיעים למי התהום. והרי אמר רב: הני מדורי דבבל מהדרי מיא [אותם המדרונות שבבבל מחזירים, מביאים את המים] עד לעין עיטם שבארץ ישראל, משם היו מביאים את המים לבית המקדש. ועוד בענין הטלת מים, אמר אביי: הא איתתא לא תקום להדיא באנפי ינוקא [אשה לא תעמוד להטיל מים ממש בפני ילד], אבל אם היא עושה זאת אגיסא [כשהיא פונה הצידה], לית לן בה [אין בזה איסור].

תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: עמוד של צואה החוזר, אדם העושה צרכיו, ועוצר עצמו באמצע — מביא אדם לידי מחלת הדרוקן. סילון של מי רגלים החוזר — מביא אדם לידי מחלת ירקון. אמר רבה בר רב הונא, אמר רב קטינא אמר ריש לקיש: אם דם רבה על האדם, שיש בגופו דם יתר מן הרצוי, ואינו מקיז דם — שחין רבה עליו. אם שכבת זרע רבה עליו, ואינו משמש מטתו — צרעת רבה עליו. אם צואה רבה באדם, שאינו עושה צרכיו — מחלת הדרוקן רבה, אם מי רגלים רבין באדם — ירקון רבה.

ג שנינו במשנה בתוך המומים הפוסלים את הכהן: רוח קצרית באה עליו. ושואלים: מאי נינהו [מהו זה]? תנא [שנה החכם]: רוח בן נפלים באה עליו, כלומר, רוח רעה, של שד, נכנסת בו.

ועוד שנינו: המאושבן ובעל גבר. ובפירוש דבר זה תנא [שנה החכם]: משובן — כוונתו בביצים, שהן גדולות מאד, ובעל גבר — פירושו בגיד, באיבר עצמו, שהוא גדול במיוחד. וכן תנא [שנה החכם]: משובן — זה הקרוי קיין, הגרבתן — זה הקרוי בעל קיק; קיין — הרי זה בביצים, גרבתא — בגיד.

ושואלים: ועד כמה נקרא גדול, כדי שיהא פסול לעבודה? מחוי [היה מראה] רב יהודה: עד רכובה, עד הברך. וכן תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: אם הגיע הגיד עד רכובה — פסול, עד למעלה מן רכובה — כשר. איכא דאמרי [יש שאומרים]: אם הגיע עד רכובה — כשר, ובכלל זה הרכובה עצמה, למטה מן הרכובה — פסול.

ד משנה כהן שאין לו ביצים, או אין לו אלא ביצה אחת — הרי זה "מרוח אשך" האמור בתורה (ויקרא כא, כ), בין המומים הפוסלים את הכהן לעבודה. ר' ישמעאל אומר: "מרוח אשך" הוא כל שנימוחו (נמעכו) אשכיו. ר' עקיבא אומר: כל שרוח באשכיו, שהם נפוחים. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: "מרוח אשך" אינו עוסק באשכים, אלא הכוונה היא לכל שמראיו חשוכין, שצבע עורו כהה במיוחד.

ה גמרא ומסבירים מדוע פירש כל אחד מן החכמים באופן שונה את הביטוי "מרוח אשך". קשיא ליה [היה קשה לו] לר' ישמעאל: אם כפירושם של חכמים, שהכוונה למי שאין לו ביצים, או אין לו אלא ביצה אחת — הא [הרי] "חסר אשך" מיבעי ליה [צריך היה לו] לכתוב! ולפיכך תני [הוא שונה] כי הכוונה היא למי שנמרחו אשכיו. ועל הסברו של ר' ישמעאל קשיא ליה [היה קשה לו] לר' עקיבא: אם במי שנמרחו אשכיו מדובר — האי [זה] "ממרוח (ממורח) אשך" מיבעי ליה [צריך לו] לכתוב! לכן תני [הוא שונה] "מרוח אשך" — שהרוח באשכיו.

ועל פירושו של ר' עקיבא קשיא ליה [היה קשה לו] לרבי חנינא בן אנטיגנוס: אם כן, האי [זה] "רוח אשך" מיבעי ליה [צריך לו לכתוב]! לכן הוא תני [שונה] ומפרש: שמראיו חשוכין. וכיצד הוא מפרש כך? קסבר [סבור הוא] כי דורשים כתוב זה באופן שגורעין (מחסרים) אות ממלה אחת ומוסיפין אותה למלה אחרת, וכך דורשין את הכתוב. ולכן במלים "מרוח אשך" גורעים את הח' מ"מרוח" ואת הא' מ"אשך", ומוסיפים את הא' ל"מר", ואת הח' ל"שך", ודורשים כתוב זה כאילו נכתב "מראו חשך".

ושואלים: לפי פירושו של ר' חנינא בן אנטיגנוס, מראיו חשוכין היינו [הרי זהו] כושי, שכבר שנינו להלן בין הפסולים! ומשיבים: ר' חנינא בן אנטיגנוס לא תני [אינו שונה] בין המומים כושי, אלא רק מום זה של מרוח אשך.

ו משנה ועוד ברשימת הכהנים הפסולים לעבודה: היה כהן המקיש בקרסוליו, שרגליו עקומות כלפי פנים, ובזמן הליכה קרסוליו מקישים זה בזה, או שמקיש בארכבותיו (בברכיו), שרגליו עקומות כלפי חוץ, והברכיים נוקשות זו לזו בזמן ההליכה,