ולא הקדשות נפדים בכל אלו שהוזכרו תחלה, עבדים שטרות וקרקעות.

א שנינו במשנתנו: כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. אמר עולא: דבר תורה, מדין תורה בנו פדוי לכשיתן אותם חמישה סלעים. אם כן, מאי טעמא [מה טעם] אמרו חכמים שאין בנו פדוי עד שיתן לו חמישה סלעים אחרים? גזירה שמא יאמרו אנשים שפודין בשטר בלבד, גם בלא לתת חמישה סלעים.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן ברייתא: בנו פדוי לכשיתן. אמר ליה [לו] רב נחמן: ברייתא זו היא מדברי ר' יוסי בר' יהודה סתימתא [שדבריו נאמרו בסתם], בלא להזכיר את שמו. ואמרי לה [ויש אומרים]: זו דברי ר' אלעזר בר' שמעון סתימתא [בסתם], אבל חכמים אומרים: אין בנו פדוי לכשיתן. ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: אין בנו פדוי.

ב שנינו במשנתנו: לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה — רשאי. ואומרים: תנינא להא [שנינו בדין זה שבמשנתנו את זו] דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא]: נתנו את פדיון הבן לעשרה כהנים בבת אחת — יצא, בזה אחר זה — יצא. נטלו הכהן את פדיון הבן והחזירו לו — יצא.

וכך היה מנהגו של ר' טרפון שהיה כהן, שהיה נוטל את הפדיון ומחזיר לאב. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: קיים זה הלכה זו ששנינו בברייתא זו. ותוהים: קיים הלכה זו ותו לא [ולא עוד]? אלא, הכוונה היא, קיים זה אף הלכה זו.

מסופר, ר' חנינא, שהיה כהן, הוה [היה] רגיל בכך, והיה שקיל ומהדר [לוקח ומחזיר] את דמי הפדיון, פעם אחת חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה [ראה אדם אחד שנתן לו פדיון הבן שהיה הולך ובא לפניו], כדי לזרז את ר' חנינא להחזיר לו. אמר ליה [לו]: לא גמרת ויהיבת [הסכמת בלבך ונתת], מידעם ביש [דבר רע הוא], הילכך [על כן] אין בנו פדוי.

ג שנינו במשנתנו: המפריש פדיון בנו ואבד — חייב באחריותו. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? אמר ר' שמעון בן לקיש: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה "ערך" "ערך" מערכין, שנאמר בפדיון הבן: "מבן חדש תפדה בערכך" (במדבר יח, טז), ובערכין נאמר: "ונתן את הערכך ביום ההוא" (ויקרא כז, כג), וכשם שבערכין חייב באחריותם — כך בבכור חייב באחריות דמי הפדיון.

רב דימי אמר בשם ר' יונתן: נאמר בפדיון בכור "וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם" (שמות לד, כ), ויליף [ונלמד] בגזירה שווה "ריקם" "ריקם" מעולת ראייה, קרבן עולה שחייב כל עולה רגל להביא, שנאמר בה: "ולא יראו פני ריקם" (שמות כג, טו), מה עולת ראייה חייב באחריותו של הקרבן — אף פדיון הבן חייב באחריותו.

על עיקר דיון הגמרא מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: והרי במשנתנו כבר מובא פסוק המחייב את האב באחריות על הפדיון, וכי צריך קרא לקרא [מקרא לסייע למקרא אחר]? אלא אמר רב פפא: הא [זה] דין משנתנו, שהאב חייב באחריות דמי הפדיון — כדקתני טעמא [כמו ששנוי הטעם, המקור לכך] במשנה: "יהיה לך... אך פדה תפדה" (במדבר יח, טו),

וכי איתמר [וכאשר נאמרו] דבריו של ריש לקיש — ארישא איתמר [על ראשה של המשנה נאמר], ששנינו בה: מת בנו הבכור לאחר שלשים יום, אף על פי שלא נתן לכהן חמישה סלעים — יתן. ועל כך שאלו: מנא לן [מנין לנו] דבר זה? אמר ר' שמעון בן לקיש: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה "ערך" "ערך" מערכין, וכשם שאם אמר המעריך "ערך פלוני עלי", ומת אותו פלוני, חייב המעריך לשלם, כך לגבי פדיון הבן, למרות שמת הבכור — חייב אביו לשלם.

רב דימי אמר בשם ר' יונתן: נאמר בפדיון הבן "וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם", וגם בעולת ראיה נאמר: "ולא יראו פני ריקם", מה להלן בעולת ראיה, אם מת — יורשין חייבין להביא עולתו, אף כאן בפדיון הבן, אם כבר נתחייב האב בפדיון בנו, ומת — יורשין חייבין לתת חמישה סלעים לכהן.

ד משנה הבכור לאב נוטל פי שנים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח במה שהשביחו להנכסים לאחר מותו של האב, ולא נוטל פי שנים בראוי, במה שראוי לבוא לאב בירושה, ועדיין לא הגיע אליו, כפי שהוא נוטל פי שנים במה שכבר היה מוחזק ביד האב.