ומבארים שהלכה זו חוזרת ונשנית לאיתויי שבחא דממילא [להביא שבח שבא מעצמו], לאחר מות האב או הבעל, כגון שהיתה חפורה והוו שובלי [שחת, תבואה לא בשלה, בזמן שמת האב, ונעשתה שיבולים], או שלפופי והוו תמרי [פרחי הדקל ונעשו תמרים], לומר שלמרות שהנכסים השביחו מעצמם ושאר האחים לא טרחו בדבר — אין גובים מהשבח.

ומה ששנינו שוב: וכולם לא נוטלים בראוי כבמוחזק, בא לאיתויי נכסי דאבי אבא [להביא נכסים של אבי האב] כשמת האב קודם לאביו, לומר שהבכור אינו נוטל בהם פי שנים (וכן האשה אינה נוטלת בכתובתה, והבנות במזונותיהן, והיבם), למרות שנכסים אלו עתידים בודאות ליפול לידי הבנים, מפני שגם נכסים אלו נחשבים "ראוי", ולא מוחזק.

א משנה ואלו נכסים שאין חוזרין ביובל כמו המוכר את שדהו שחוזר אליו ביובל: חלק הבכורה, שאינו חוזר ומתחלק בין האחים ביובל, והיורש את אשתו, שאינו מחזיר את הקרקע למשפחתה, והמייבם את אשת אחיו, וזכה בחלקו בנכסי האב — אין חלק זה חוזר ומתחלק בין האחים,

והמתנה שקיבל אדם שדה מחבירו — אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: המתנה דינה כמכר, וחוזרת ביובל. ר' אלעזר אומר: כולם חוזרין ביובל. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: היורש את אשתו יחזיר את הקרקע לבני משפחה, כלומר, למשפחת אביה, וינכה מהן את הדמים, דמי הקרקע.

ב גמרא שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר שכל אלו חוזרים ביובל? ומשיבים: מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר [שאמרה התורה שיחזור] ביובל (ויקרא כה, כז), אבל מתנה וירושה לא חוזרים, והני [ואותם] שבמשנתנו הלמדים מירושה דינם כירושה, ואותם שבמשנתנו הלמדים ממתנה דינם כמתנה. ומבארים: בבכור נאמר "לתת לו פי שנים" (דברים כא, יז), ואם כן, מתנה קרייה רחמנא [קראה אותו התורה] לחלק הבכורה,

והיורש את אשתו אינו מחזיר ביובל, מפני שר' מאיר סבור שירושת הבעל דאורייתא [מן התורה היא], וירושה אינה חוזרת, והמייבם את אשת אחיו אינו מחזיר — מפני ש"בכור" קרייה רחמנא [קראה לו התורה] ליבם, ור' מאיר לשיטתו, שחלק הבכורה אינו חוזר ביובל.

ועוד שנינו במשנה: וחכמים אומרים מתנה כמכר, וחוזרת ביובל. ושואלים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] שהם חולקים על ר' מאיר דוקא בענין מתנה? ומשיבים: המלה "תשבו" (בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו", ויקרא כה, יג) מיותרת, שהרי כבר נאמר מתחילה: "...יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו" (ויקרא כה, י); והם סבורים שהיא באה לרבות את המתנה שחוזרת ביובל.

והני [ואלה] האחרים שבמשנתנו כולהו [כולם] ירושה נינהו [הם], ולכן אינם חוזרים ביובל; לגבי ירושת הבעל — סבורים חכמים שהיא מן התורה; ובמה שנוטל היבם הוא נחשב כבכור, וב

בכור אמר קרא [המקרא]: "לתת לו פי שנים". וחכמים חולקים על ר' מאיר הלמד מכתוב זה כי יש לבכורה דין מתנה, אלא לדעתם מקיש (משווה) הכתוב חלק בכורה לחלק שנוטל הבכור כאח פשוט, מה חלק פשוט הוא ירושה, ואינו חוזר ומתחלק בין האחים ביובל, אלא מה שקיבל כל אח הוא נחלתו, שנאמר: "ביום הנחילו את בניו" (דברים כא, טז), אף חלק בכורה הוא ירושה, ואינו חוזר ביובל.

ועוד שנינו במשנתנו: ר' אלעזר אומר: כולם חוזרים ביובל. ומבארים: סבר לה כרבנן [סבור הוא כשיטת חכמים] דאמרי [שאומרים] "תשבו" — לרבות את המתנה שחוזרת ביובל, והני כולהו [ואלה כולם] שבמשנתנו, מתנה נינהו [הם]. ומבארים: בבכור נאמר "לתת לו פי שנים", הרי שמתנה קרייה רחמנא [קראה לו התורה] לחלק הבכורה,

ובדין היורש את אשתו סבור ר' אלעזר שירושת הבעל דרבנן [מדברי חכמים] היא, ואין דינה כירושה שאינה חוזרת ביובל. והמייבם את אשת אחיו, חלק אחיו חוזר ביובל, שהרי "בכור" קרייה רחמנא [קראה אותו התורה], ולשיטתו חלק הבכורה חוזר ביובל. ג אמר

ר' אסי אמר ר' יוחנן: האחין שחלקו ביניהם את נכסי האב — אין אומרים שהוברר הדבר שהגיע כל אחד לנחלתו, אלא כלקוחות הן, שקנו זה מזה את חלקו, ומחזירין זה לזה ביובל את החלקים שקיבלו. מותיב [מקשה] על כך רב הושעיא ממשנתנו: ואלו שאין חוזרין ביובל — הבכורה!

אמר ליה [לו] ר' אלעזר: מאי [מה פירוש] "אין חוזרין" — אין חוזרין לבטלה, שאין הבכור מפסיד את הבכורה, אלא לאחר שיחזרו ויחלקו ביניהם את הנכסים — יטול פי שנים. מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת: מכלל הדברים עולה דמאן דאמר [שמי שאומר] במשנתנו שחוזרין — חוזרין לבטלה קאמר [הוא אומר], שהבכור שוב אינו נוטל פי שנים? ומדוע יפסיד את בכורתו?

קרי [קרא] רב חמא עליה [עליו] על רב ששת פסוק זה: "טובה חכמה עם נחלה" (קהלת ז, יא), שלא די להיות בעל נחלת ברייתות, כרב ששת, שהיה בקיא בברייתות, אלא נצרכת גם בקיאות בדברי החכמה של האמוראים; ולא שמיע להו הא [ולא שמעו דבר זה] דכי אתי [שכאשר בא] רבין אמר בשם ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שר' אלעזר אמר הלכה זו, משום (בשם) ר' אלעזר בן שמוע (שהוא התנא ר' אלעזר במשנתנו): מאי [מה פירוש] חוזרין ביובל — חוזרין לבטלה, ויפסידו מה שקיבלו.

ד שנינו במשנתנו, ר' יוחנן בן ברוקה אומר: היורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה מהן את הדמים. ושואלים: מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם סבור הוא] שירושת הבעל דאורייתא [מן התורה היא], אמאי [מדוע] יחזיר לבני משפחה? ואי קסבר [ואם סבור הוא] שירושת הבעל דרבנן [מדברי חכמים], אם כן הדמים שנוטל מבני משפחת אשתו מאי עבידתייהו [מה מעשיהם], מדוע לא יחזיר בחינם?

ומשיבים: לעולם קסבר [סבור הוא] שירושת הבעל היא דאורייתא [מן התורה], ומעיקר הדין אינו צריך להחזיר. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, כגון שהורישתו אשתו בית הקברות של משפחתה, ומשום פגם משפחה, שלא יהיו קבורים בנחלה השייכת לאדם זר, אמור רבנן [אמרו חכמים]: לשקול דמי וליהדר [שיקח מעות ויחזיר להם אותה הקרקע].

וכדתניא [וכמו ששנינו בברייתא]: המוכר קברו או את הדרך לקברו, או את מקום מעמדו, שמתקבצים שם אנשים כדי לקונן ולנחם את האבלים לאחר הקבורה, או את בית הספדו — באים בני משפחה וקוברים אותו, את המוכר, בקבר המשפחה, בעל כרחו של הקונה, ונותנים לו את דמי הקבר או דרך הקבר, משום שיש בזה פגם משפחה. ולפי זה, מאי [מה פירוש] "ינכה להם מן הדמים" שבמשנתנו? לא הדמים שנוטל מן המשפחה, אלא שינכה מהדמים שמקבל מהם את דמי קבר אשתו,