ומשיבים: החושש לתקלה בבכור אפשר לו שיעשה כדברי רב יהודה, שאמר רב יהודה: מותר לו לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. ושואלים: לפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], במעשר, אפשר לו דשדי ביה מומא מעיקרא [שיטיל בו מום מתחילה], קודם שיעשר, וכך יימנע מתקלה!

ומשיבים: מי ידע הי נפיק [האם הוא יודע איזה מהם יוצא] העשירי, שיטיל בו מום מתחילה? וכי תימא דמפיק ליה בריש עשרה [ואם תאמר שיוציא אותו, את בעל המום, בעשירי] — "לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, יג) אמר רחמנא [אמרה התורה] בענין מעשר, שמשמעו שלא יבחר את העשירי, אלא כל העובר מעצמו עשירי תחת השבט הוא המקודש!

וכי תימא [ואם תאמר]: אפשר דשדי ביה מומא בכולי עדריה [שיטיל מום בכל עדרו], וממילא העשירי יהיה בעל מום — גם דבר זה אין לתקן, מפני שמהרה יבנה בית המקדש, ובעינן [וצריכים אנו] בהמה להקרבה וליכא [ואין], מפני שכל בהמות ישראל תהיינה בעלות מום.

ושואלים: הכי נמי [כך גם כן] בבכור בהמה, כיצד אמר רב יהודה שמותר להטיל מום בכל בכור? והרי מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן [וצריכים אנו] בהמה להקרבה וליכא [ואין]! ומשיבים: לא יחסרו קרבנות על המזבח, מפני שאפשר להביא קרבנות מפשוטין (בהמות שאינן בכורות).

ושואלים: הכא נמי [כאן גם כן], במעשר בהמה, אין לחשוש שלא יהיו בהמות להקרבה, שהרי אפשר בלקוחין (קנויים), בהמות שקנה מאחר, שהם פטורים ממעשר! ומשיבים: כיון דאיהו שדי ביה מומא בכולי עדריה [שהוא, כל מי שיש לו בהמות, מטיל מום בכל עדרו], כדי להימנע מתקלה, ומצד אחר, גם שכיחי מומי דפסילי [שכיחים המומים שפוסלים] בקדשים, שהרי אפילו דוקין (קרומים, כתמים) שבעין נמי פסלי [גם כן פוסלים] מהקרבה — לא שכיחי [מצויים] מספיק בהמות להקרבה מן הקנויים. ולכן תיקנו חכמים שלא יעשרו כלל בהמות בזמן הזה.

א שנינו במשנה שמעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין. ושואלים: מוקדשין — פשיטא [פשוט] הדבר, הלא לאו דידיה נינהו [לא שלו הם] כדי שיוכל להקדישם!

ומשיבים: מדובר כאן בקדשים קלים כגון בהמות שלמים, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי הגלילי, שאמר: קדשים קלים — ממון בעלים הם. דתניא [ששנויה ברייתא] בדין הגוזל את חבירו, ונשבע על כך לשקר, שמה שנאמר בענין זה: "ומעלה מעל בה' "— הרי זה בא לרבות הנשבע על קדשים קלים שהקדיש חבירו, שהן אמנם קרבן לה', ואולם הם ממון בעלים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ואם כן, הואיל ולדעתו הם ממון בעלים סלקא דעתך אמינא ליעשרו [יעלה על דעתך לומר שיתעשרו] עם שאר בהמותיו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] במשנתנו שלא.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן], שיתעשרו! ומשיבים: "העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב) אמר רחמנא [אמרה התורה] בלשון עתיד, ולא זה שכבר קדוש.

ותמהים: לפי הסבר זה נמצא כי טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דוקא משום שכתבה התורה] "יהיה קדש", אין דין מעשר בקדשים קלים, הא לאו הכי הוה אמינא [הרי אם לא כך, הייתי אומר] חיילא [חלה] קדושת מעשר עילויהו [עליהם], על קדשים קלים? השתא [עכשיו, הרי] קדושה חמורה על קדושה קלה לא חיילא [אינה חלה], קדושה קלה על קדושה קלה מיבעיא [נצרכה לומר] שלא חלה?

ומבארים: מאי [מה] היא אותה הלכה שאנו רומזים לה — דתנן [ששנינו במשנה]: אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, שהוקדשו לצרכי המקדש — אין משנין אותם מקדושה לקדושה, ואין קדושת המזבח חלה על בהמה שהוקדשה לבדק הבית, למרות שהיא קלה יותר. אבל מקדישין אותו, מקדיש אדם את הקרבן שלו הקדש עילוי לבדק הבית, כלומר, שיתן להקדש בדק הבית את שווי טובת ההנאה שיש לו בקרבנו, וכן מחרימין אותו, את הקרבן באופן זה לטובת הכהנים, שהחרמים שלהם. הרי שקדושת המזבח אינה חלה על קדושת בדק הבית שהיא קלה ממנה, ואם כן לא ייתכן שתחול קדושת מעשר בהמה על קדושת קרבן אחר, ומדוע נצרך הכתוב למעט אפשרות זאת?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם], שאין קדושת המזבח חלה על בהמה שקדושה כבר לבדק הבית, הרי זה מפני שכל סתם בהמה לאו לעולה קיימא [אינה עומדת מתחילתה להיות מוקדשת לעולה], כלומר, להקרבה על המזבח, ולכן לאחר שהקדישוה לבדק הבית, אי אפשר להוסיף עליה קדושה למזבח. אבל הכא [כאן], שכל סתם בהמה למצות מעשר קיימא [עומדת], שהרי אדם מעשר את כל בהמותיו, הרי אף על גב דאקדשה [אף על פי שהקדיש אותה] מתחילה לשלמים, יש לומר כי לא פקע איסורא דמעשר מינה [איסור, חובת, המעשר ממנה].

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה משמעות הדבר להלכה — שאם הקדישה כמעשר הריהי באיסור "לא יגאל" (ויקרא כז, לג) ו"לא ימכר", לכן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא, שקדושת מעשר אינה חלה על שלמים, וניתן לפדותם כשנופל בהם מום.

ב שנינו במשנה: ונוהג מעשר בהמה בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה. בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה. שהיה בדין: ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינם מתעשרים וכו'. ומביאים ברייתא בענין זה: ויהיו חדש וישן מתעשרין מזה על זה מקל וחומר: ומה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה — מתעשרין מזה על זה, חדש וישן בהמות שנולדו בשנה זו ובשנה שלפניה, שאינן כלאים זה בזה — אינו דין שיתעשרו מזה על זה?

תלמוד לומר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה" (דברים יד, כב), והלשון "עשר תעשר" מרמזת כי בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ובכך מקיש (משווה) הכתוב מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן מחדש על הישן לא מעשרים, שהרי נאמר שם "שנה שנה" — אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא מעשרים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], לענין כבשים ועזים נמי לימא [גם כן נאמר] באותו אופן: מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא מעשרים — אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא מעשרים, ומדוע כבשים ועזים מתעשרים מזה על זה? ומשיבים: רבי רחמנא [ריבתה התורה] במצות מעשר בהמה ואמרה "צאן", כדי ללמדנו שכל מה שהוא בכלל צאן מתעשר מזה על זה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שריבתה התורה, חדש וישן נמי [גם כן] יתעשרו מזה על זה במעשר בהמה! ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] "עשר תעשר", ובכך הקישה התורה מעשר בהמה למעשר דגן, ללמד שאינו מתעשר מן החדש על הישן. ושואלים: ומה ראית להקיש לענין חדש וישן, ולא להקיש לענין כבשים ועיזים? אמר רבא: אמר שם קרא [הכתוב] "שנה שנה" — ללמדנו שלענין שנה הקשתיו, שלא יתרום מהחדש על הישן, ולא לדבר אחר.

ג ובענין הפרשה ממין על שאינו מינו, תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת תרומות: אין תורמין ממין על שאינו מינו, ואם תרם — אין תרומתו תרומה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' אמי אמר ר' ינאי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר ר' אמי אמר ר' שמעון בן לקיש: נאמר בענין תרומה "כל חלב יצהר (שמן) וכל חלב תירוש (יין) ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" (במדבר יח, יב), ובמה שחזרה התורה על לשון "חלב" — אמרה תורה: תן חלב (תרומה) לזה ליצהר בנפרד, וחלב לזה ליין בנפרד, ולא שיתן תרומה מזה על זה.