יתעשרו מזה על זה! אמר ליה [לו] אביי: אמר קרא [הכתוב] "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה' " (ויקרא כז, לב), ומלה זו שהיא מיותרת באה להדגיש: תן עשירי לזה ותן עשירי לזה, לכל מין בפני עצמו. ומקשים: אי הכי [אם כך], כבשים ועזים נמי [גם כן] לא יתעשרו זה על זה! ומשיבים: מה שנאמר שם "וצאן" (ויקרא כז, לב), ולא "כבשים ועזים", משמע ממנו שכל סוגי צאן הם מין אחד למעשר.

ושואלים: אם כך, הכא נמי לימא [כאן גם כן, לגבי תרומות ומעשרות, נאמר] כי "דגן" משמע שכל סוגי דגן אחד הם, ומפרישים מחיטה על שעורה! אמר אביי: נאמר "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם" (במדבר יח, יב), בלשון רבים, ומכך למדים שנותנים "ראשית" (תרומה) לכל מין ומין. ומעירים: וכן אמר ר' אילעא: נאמר "ראשיתם" בלשון רבים ללמד על נתינת "ראשית" לכל מין ומין.

רבא אמר: בלא הלימוד מ"ראשיתם" נמי [גם כן] אין בכך קושי, כי לומר שמשמע מן המלה "דגן" שכל סוגי דגן אחד הם, לענין תרומות ומעשרות — לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר] כמו "וצאן" לענין מעשר בהמה, שכן בשלמא התם אמרינן [נניח שם אומרים אנו]: "וצאן" משמע ממנו שכל צאן אחד למעשר, מפני דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שכבשים ועזים נמי [גם כן] אין מעשרים מזה על זה — לכתוב [שתכתוב] התורה בלשון כללית: "וכל מעשר בהמה", ולא תחלק בין בקר וצאן, והיינו אומרים שכל מיני הבהמה, וגם כבשים ועזים, אין מתעשרים מזה על זה, כפי שיבואר להלן.

ותחילה מעירים: וכי תימא [ואם תאמר]: אי כתיב [אם היה נאמר] "כל מעשר בהמה" הוי אמינא [הייתי אומר] כי אפילו חיה חייבת במעשר, מפני שחיה בכלל בהמה, ולכן הוצרך לומר "בקר וצאן" — דבר זה יש לדחות, שכן דין זה בגזירה שווה "תחת" "תחת" משאר קדשים גמר [למד] (ויקרא כב, כז. ויקרא כז, לב כז, לב), שאין חיה בכלל הציווי.

וחוזרים לדברים שנאמרו למעלה, שאם נניח שכבשים ועזים מתעשרים מזה על זה, אפשר היה לכתוב "וכל מעשר בהמה", ואתי [ובא, נלמד] שאין מעשרים ממיני הבהמה זה על זה, בקל וחומר מחדש וישן, שאינם כלאים, ואף על פי כן אין מעשרים מזה על זה. ואם כן, מה שחילקה התורה "בקר וצאן" למה לי? אלא בא הדבר לומר: בקר וצאן הוא שאין מתעשרין מזה על זה, אבל כבשים ועזים, שהם בכלל "צאן" — מתעשרין מזה על זה.

אבל הכא [כאן], לענין "דגן" האמור בתרומות ומעשרות — מי סגיא [האם אפשר] דלא כתיב [שלא ייכתב] בפסוק זה דגן כלל? הרי צריך לכתוב אותו לגופו, לחייבו בתרומות ומעשרות, יחד עם תירוש ויצהר, למעוטי [למעט] שאר מינין, שאינם חייבים בתרומה ומעשר מן התורה. ולכן אין מקום ללמוד ממנו שכל מיני הדגן מין אחד הם.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב נחמן: מנין לרבא שהייתור "בקר וצאן" מלמדנו שאינם מתעשרים מזה על זה? אימא [אמור] שיש ללמוד מכאן לערבו [שיערבו] לבקר בצאן, ויתעשרו מזה על זה! אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: לרבא אית ליה נמי [יש לו גם כן] דרשה זו של "העשירי", המלמדת שצריך לתת מעשר לבקר לעצמו ולצאן לעצמו. עד כאן מהלך הסוגיה לפי דרך אחת.

איכא דאמרי [יש שאומרים] כך: לאחר שהסביר אביי כי בקר וצאן אינם מתעשרים מזה על זה בגלל יתור המלה "העשירי", המלמד: תן עשירי לזה ועשירי לזה, אמר רבא: אף בלא דרשת "עשירי" נמי לא מצית אמרת [גם כן אין אתה יכול לומר] שבקר וצאן מתעשרין מזה על זה, דאיתקש [שהרי הוקש] בכתוב מעשר בהמה למעשר דגן, שנאמר "עשר תעשר" (דברים יד, כב), וכפל הלשון מורה על שני מעשרות, מעשר דגן ומעשר בהמה, ומן ההיקש למדים: מה מעשר דגן — ממין על שאינו מינו לא מעשרים, אף מעשר בהמה — ממין על שאינו מינו לא מעשרים.

ומקשים, והא [והרי] רבא הוא שאמר כי אין למדים מכאן דין זה, שכן ממה שנאמר כאן "שנה שנה" יש ללמוד כי לשנה בלבד הקשתיו, את מעשר הבהמה למעשר דגן, ללמד שלא יעשר מהחדש על הישן, ולא לדבר אחר! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] רבא מההיא. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: חדא מיניה [אחת מהם, מאותם שני ההסברים] רב פפא אמרה ולא רבא. שכיון שרב פפא היה תלמידו המובהק של רבא, וראש ישיבה אחריו, פעמים שאמרו את דברי התלמיד בתור דברי הרב.

א משנה עדר החייב במעשר בהמה מצטרף לחיוב אם היו הבהמות מרוחקות כמלא רגל בהמה רועה, כמרחק שבהמה רועה ועדיין משתמרת על ידי רועה אחד. וכמה היא רגל בהמה רועה? ששה עשר מיל. היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל — אין מצטרפין. היו לו צאן גם באמצע בתוך מרחק זה של שלושים ושנים מיל — מביא את כולן לדיר, ומעשרן באמצע. ר' מאיר אומר: הירדן מפסיק למעשר בהמה, והבהמות שבשני עבריו אינן מצטרפות, אף על פי שהן קרובות.

ב גמרא שנינו במשנה שמעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], שבהמות שבמרחק זה מצטרפות לחיוב במעשר?

אמר רבה בר שילא: דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "עוד תעברנה הצאן על ידי מונה" (ירמיהו לג, יב—יג), כלומר, על ידי רועה, שאם כולן יכולות להימנות על הרועה, כשהוא רואה את כולן — הרי זה בכלל עדר צאן העובר תחת השבט להתעשר. וקים להו לרבנן [ומוחזק להם לחכמים] דשיתסר מיל קא שלטא ביה עינא דרועה [ששישה עשר מיל שולטת בו עין הרועה], ולא ביותר מזה.

ג שנינו במשנתנו: היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל אין מצטרפין וכו'. ושואלים: שלשים ושנים הוא שאין מצטרפין לעדר החייב במעשר, הא בציר מהכי [אבל פחות מזה] מצטרפין? והא קתני [והרי שנה] במשנתנו מתחילה ששה עשר מיל, טפי [יותר] מכך לא מצטרפים! ומשיבים, מה שהוזכר ששלושים ושנים אינם מצטרפים לא נאמר אלא משום דקא בעי למיתנא סיפא [שהוא צריך לשנות בסוף, בהמשך]: היו לו בהמות באמצע שלושים ושנים מיל — מביא ומעשרן באמצע. ואין לדייק ממנו שבפחות מכאן הרי אלו מצטרפים.

ושואלים: וכמה יהיו לו בצדדים ובאמצע כדי שיצטרפו? אמר רב: כגון שהיו חמש מכאן וחמש מכאן וחמש מאמצע, דהני חמש חזיא להכא וחזיא להכא [שאותן החמש שבאמצע ראויות להצטרף לכאן וראויות להצטרף לכאן] למנין עשר בהמות החייבות במעשר, ולכן כולן נחשבות לעדר אחד.

ושמואל אמר: אפילו חמש מכאן וחמש מכאן ואחד באמצע די בהן כדי לצרפן, שכן חזינן לרועה כמאן דקאי הכא [רואים אנו את הרועה כמי שעומד כאן] אצל זו שבאמצע, וקרינן ביה [וקוראים אנו בו] "מונה", שיכול למנות את אלו וגם את אלו בעיניו, והן נחשבות לעדר אחד.