ושואלים: והואיל ורב הולך לשיטת ר' מאיר, שמעריך פחות מבן חודש נותן את דמיו, למאי איצטריך [לשם מה הוצרך] להשמיענו שהמעריך כלי גם כן מתחייב בדמיו? והרי פשוט הדבר לשיטתו!

ומשיבים: יש בכך צורך, שכן מהו דתימא [שתאמר]: טעמא דר' מאיר התם [טעמו של ר' מאיר שם], בענין המעריך פחות מבן חודש, אינו מפני שאדם אינו מוציא דבריו לבטלה, אלא מפני דגזר [שהוא גוזר] לחייב את המעריך תינוק פחות מבן חודש, אטו [משום] המעריך תינוק בן חודש, שלא יטעו לפטור גם מי שהעריך בן חודש, שיש לו דין ערכין, אבל הכא דליכא למיגזר [כאן, במעריך כלי, שאין צורך לגזור], שהרי אין מקום לטעות, אימא לא [אמור שאינו מחייבו], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב: טעמא [טעמו] של ר' מאיר שחייב את המעריך פחות מבן חודש, הוא מפני שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולכן לא שנא הכא ולא שנא הכא [לא שונה הדין כאן ולא שונה הדין כאן].

ועוד מעירים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת שמועה זו] שאמר רבה בר יוסף אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב ייבא בר יוסי אמר רב: המקדיש בהמת חבירו — נותן דמיה? כמאן [כמי] — כר' מאיר, הסבור שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון שיודע שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו — התכוון לתת דמיה.

ושואלים: הא [הרי] כבר אמרה רב חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב גידל אמר רב: האומר "ערך כלי עלי" — נותן דמיו! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא שנאמר דין זה, מפני שאדם יודע שאין ערך לכלי, שאינו בכלל ערכין, ולכן גמר ואמר לשם דמים.

אבל במקדיש בהמה, דבת מיקדש היא [שהיא בת הקדשה], איכא למימר דהכי קאמר [יש לומר שכך הוא אומר בלבו] בשעה שהוא מקדיש אותה: אי אמינא לה למרה מזבין לה ניהלי, תיקדוש לה מהשתא ואקרבה [הואיל ואם אומר לבעליה ימכור אותה לי, לכן תתקדש לה מעכשיו, ואקריבנה] כשאקנה אותה ממנו. וכוונתו להקדיש את גופה להקרבה, אבל דמי לא קאמר [לתת דמיה לא אמר בלבו], והואיל ואין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו — אין בדבריו כלום. על כן קא משמע לן [משמיע לנו רב] שאין אומרים כן, אלא יש לפרש את דבריו כמתכוון לתת להקדש את דמיה.

אמר רב אשי: ודין זה הוא כשאמר "בהמה זו של חברי עלי הקדש", אבל אומר: "הרי בהמה זו הקדש" — לא התחייב בדמיה, מפני שלשון זו מורה שכוונתו להקדיש בהמה זו עצמה, וכאמור, אינו יכול להקדישה קודם שתגיע לידיו.

א משנה נכרי — ר' מאיר אומר: נערך, שאם אומר ישראל "ערכו של נכרי זה עלי" — משלם את הערך האמור בתורה לפי גילו ומינו של הנכרי, אבל לא מעריך, שאם מעריך הנכרי את עצמו או את אחרים — אינו מתחייב. ר' יהודה אומר להיפך: הנכרי מעריך את ישראל ומתחייב בערכו, אבל לא נערך, שאם העריך את עצמו, או אדם אחר העריכו — הריהו פטור. וזה וזה, גם ר' מאיר וגם ר' יהודה, מודים שנכרים נודרין דמיו של אדם להקדש, ונידרין, שאם אמר אדם: "דמי נכרי זה עלי" — נותן את דמיו.

ב גמרא בטעמם של ר' מאיר ושל ר' יהודה שבמשנה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בתורה בתחילת פרשת הערכין: "דבר אל בני ישראל" (ויקרא כז, ב), ומכאן יש ללמוד כי בני ישראל מעריכין ואין הגוים מעריכין;

יכול לא יהו הגוים נערכין? תלמוד לומר: "איש כי יפליא נדר" (שם), שמשמעו — כל איש, אפילו נכרי. אלו דברי ר' מאיר.

אמר ר' מאיר: וכי מאחר שמקרא אחד ("איש") מרבה אף נכרי, ומקרא אחד ("בני ישראל") ממעט את הנכרי, מפני מה אני אומר שהנכרי נערך ולא מעריך?

מפני שריבה הכתוב במספר הנערכין יותר מב מספר המעריכין, שהרי, כפי ששנינו בראש המסכת (ב,א) חרש שוטה וקטן נערך על ידי אחרים, אבל לא מעריכין.

ר' יהודה אומר: כך יש לדרוש את הכתוב "דבר אל בני ישראל" — בני ישראל נערכין ואין הגוים נערכין; יכול לא יהו הגוים מעריכין? תלמוד לומר: "איש".

אמר ר' יהודה: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר נכרי מעריך ולא נערך? מפני שריבה הכתוב במעריכין יותר מבנערכין, שהרי, כפי ששנינו בראש המסכת (ב,א) טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין.

אמר רבא: הלכתיה דר' מאיר מסתברא, טעמיה לא מסתברא [הלכתו של ר' מאיר מסתברת, אבל טעמו שהביא לדבריו אינו מסתבר], ד לעומת זאת טעמא דר' יהודה מסתברא, הלכתיה לא מסתברא [הטעם שהביא ר' יהודה לדבריו מסתבר, אבל הלכתו לא מסתברת].

ומסביר רבא: הלכתיה דר' מאיר מסתברא [הלכתו של ר' מאיר, שגוים אינם מעריכים, מסתברת] — דכתיב [שנאמר] על ידי עולי בבל לשכניהם הגוים, כשהציעו לעזור להם בבנין המקדש: "לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו" (עזרא ד, ג), ולפיכך מסתבר שאינם נודרים נדרי ערכין, המיועדים לבדק הבית. אבל טעמיה לא מסתברא [טעמו שהביא לדבריו לא מסתבר], דקא מייתי ליה [שהוא מביא, לומד אותו] מחרש שוטה וקטן שאינם מעריכים, שהרי שאני [שונים] חרש שוטה וקטן שאינם מעריכים, כפי שאינם נודרים, מפני דלאו בני דעה נינהו [שאינם בני דעה], אבל נכרי גדול — הרי יש לו דעת ונדריו חלים.

לעומת זאת, טעמא דר' יהודה מסתברא [הטעם שהביא ר' יהודה מסתבר], דקא מייתי ליה [שהוא מביא, לומד, אותו] מטומטום ואנדרוגינוס, דאף על גב דבני דעה נינהו מעטינהו רחמנא [שאף על פי שבני דעה הם, מיעטה אותם התורה] ואינם נערכים, ויש לדמות להם את הגוים שאף הם לא יהיו נערכים. אבל הלכתיה לא מסתברא [הלכתו לא מסתברת], שאמר שהם מעריכים, דכתיב [שהרי נאמר]: "לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו", ומשמע שאין הם נותנים דבר לבדק הבית.

ושואלים: ור' יהודה, האומר שגוים מעריכים, והדמים ניתנים לבדק הבית, האי [פסוק זה] "לא לכם ולנו", מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? אמר רב חסדא אמר אבימי: מפסוק זה הוא למד, שכשהגוי דמעריך, ומביא את הדמים למקדש — ערכו נגנז, ואין משתמשים בו.

ושואלים: אלא מעתה, שלא ניתן לעשות בו דבר לטובת ההקדש — לא ימעלו בו, שמי שנהנה בשוגג מכסף זה לא יתחייב בקרבן מעילה, שהרי אין להקדש כל הנאה ממנו; דתנן [שהרי שנינו]: חמש חטאות המתות, כלומר, חטאות שאסור להקריבן וממתינים שימותו, וכן מעות הקדש ההולכות לים המלח, כדי שיכלו שם, מפני שלא ניתן לעשות בהן דבר — לא נהנין מהן ולא מועלין בהן, כלומר, אסור לאדם ליהנות מהן, אך אם נהנה אינו מביא קרבן מעילה, מפני שאין להקדש הנאה מהם!

אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא] לגבי קדשי גוים, ששנינו שאין בהם דין מעילה: במה דברים אמורים — בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן? והלא כל שהקדיש הנכרי לבדק הבית נגנז!

אלא אמר רבא: לשיטת ר' יהודה, ערכו של הגוי ניתן לבדק הבית, ואינו נגנז. ומה שנאמר לגוים בימי עזרא "לא לכם ולנו", משום רפיון ידים הוא, כלומר, מפני שהיה בכך כדי לרפות את ידי עולי בבל מבנין המקדש, דכתיב [כפי שנאמר שם]: "ויהי עם הארץ מרפין ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות" (עזרא ד, ד).