אל תצאו לשדה ללקוט מן בשבת, מפני שלא תמצאוהו (ראה שמות טז, כה), ולמרות זאת יצאו (שם כז). וכן אמר להם: אל תותירו מן המן עד בקר (שם יט), ויותירו (שם כ).

מה ששנינו לגבי הנסיונות: שנים בשליו, כוונתו — בשליו ראשון ובשליו שני. ומפרטים: בשליו ראשון — שנאמר: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר" (שם טז, ג), ואז ניתן להם השליו (שם יג).

בשליו שני — שנאמר: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר" (במדבר יא, ד).

הנסיון בעגל — כדאיתיה [כמו שהוא] כתוב בתורה (שמות פרק לב). הנסיון במדבר פארן — חטא המרגלים כדאיתיה [כמו שהוא] בתורה (במדבר פרק יג).

א ושבים לעסוק בחומרתו של דיבור רע. אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מה יתן לך ומה יסיף לך לשון רמיה" (תהלים קכ, ג)? אמר לו הקדוש ברוך הוא ללשון: כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל (שוכב), כל אבריו של אדם נמצאים מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד, אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם (שיניים), ואחת של בשר (שפתיים), ואם שמירה זו לא הועילה, מה יתן לך ומה יסיף לך, מה עוד יועיל למנוע לשון רמיה?

ועוד אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר (באדון העולם), שנאמר: "אשר אמרו ללשננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" (שם יב, ה).

ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע — נגעים (צרעת) באים עליו, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית" (שם קא, ה), ומניין ש"אצמית" הוא לשון נגעים? כתיב התם [נאמר שם]: "והארץ לא תמכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו]: לחלוטין,

ותנן [ושנינו במשנה] לשון זו לגבי צרעת: אין בין מצורע מוסגר, שלא נתברר אם יש בו נגע, למצורע מוחלט לטומאה, אלא פריעה ופרימה, שהמוחלט צריך לפרוע את ראשו ולפרום את בגדיו (ויקרא יג, מה).

וכן אמר ריש לקיש, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "זאת תהיה תורת המצורע" (שם יד, ב)? הרי זה נדרש: זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (מצורע — מוציא רע), שנגעים באים עליו על שהוציא שם רע.

ואמר ריש לקיש מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אם ישך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" (קהלת י, יא)? מהו הקשר בין הדברים? לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות לו: ארי דורס בעלי חיים בכפותיו ואוכל מה שדורס, זאב טורף בפיו ואוכל מה שטורף, אתה, כשאתה מכיש והורג — מה הנאה יש לך, שהרי אינך יכול לאכול את כל אלה שאתה מכיש? אומר להם: וכי מה יתרון (רווח) יש לבעל הלשון, שמספר לשון הרע?

ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עו‍נות עד לשמים, שנאמר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" (תהלים עג, ט), כלומר, למרות שלשונו מהלכת בארץ — עוונו מגיע עד לשמים.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן, כתיב הכא [נאמר כאן]: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית" (שם קא, ג), וכתיב התם [ונאמר שם]: "צמתו בבור חיי וידו אבן בי" (איכה ג, נג).

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור יחד בעולם, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל" (תהלים קא, ג), אל תיקרי [אל תקרא] "אותו לא אוכל", אלא: "אתו לא אוכל", כלומר, אין אני יכול להיות איתו במציאות אחת. ואיכא דמתני לה [ויש ששונים דבר זה] על גסי הרוח, כלומר, על "גבה עיניים" שמוזכר באותו פסוק.

ועוד אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אומר הקדוש ברוך הוא לגיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו כלומר, נעניש אותו, שנאמר: "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" (שם קכ, ד), אין חץ שנאמר שם אלא לשון הרע, שנאמר: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" (ירמיהו ט, ז),

ואין גבור אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ה' כגבור יצא" (ישעיהו מב, יג), והוא מעניש את החוטא מדה כנגד מדה בחיציו השנונים, וגחלי רתמים שהן לוהטות לאורך זמן, היינו אש הגיהנם.

ב אמר ר' חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מי שהיה ממספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא — יעסוק בתורה, שנאמר: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו, ד), ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר: "חץ שחוט לשונם", ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (שם ג, יח). ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר בהמשך הפסוק: "וסלף בה שבר ברוח" כלומר, מי שסילף (עיוות וקלקל) בלשונו — תקנתו שברון הלב.

ר' אחא בר' חנינא אומר: מי שסיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד (גרם לו עונש כרת) ברוח הקדש, שנאמר: "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדלות" (תהלים יב, ד), אלא מה תקנתו מתחילה שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא — יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא — ישפיל דעתו, שנאמר: "וסלף בה שבר ברוח", וכשהוא עניו ודעתו שפלה אינו דובר רעות על רעהו.

ג תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל המספר לשון הרע מגדיל עו‍נות כנגד שלש עבירות חמורות, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ומנין? כתיב הכא [נאמר כאן]: "לשון מדברת גדלות" שם יב, ד), וכתיב [ונאמר] בעבודה זרה, בחטא העגל: "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה" (שמות לב, לא), ו

בגילוי עריות כתיב [נאמר] בנסיון יוסף באשת פוטיפר: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת" (בראשית לט, ט). ובשפיכות דמים כתיב [נאמר] כשרצח קין את הבל: "גדול עו‍ני מנשא" (שם ד, יג). ומכך שבכל אחת מהעברות הללו נאמר "גדול" או "גדולה", ואלו בלשון הרע נאמר "גדולות" משמע שהוא גדול כנגד שלושתם.

ושואלים: "גדולות" הוא אמנם לשון רבים, אך מיעוט רבים שנים, ואימא תרתי [אמור רק כנגד שתים מאלה]! ומשיבים: הי מינייהו מפקא [איזו מהן אתה מוציא]? ומכיוון שאין עדיפות לעבירה אחת על פני האחרת — שלושתן בכלל זה.

במערבא אמרי [בארץ ישראל היו אומרים]: לשון תליתאי [שלישי], כלומר, לשון הרע, קטיל תליתאי [הורג שלושה], הורג למספרו, ולמקבלו, ולאומרו, כלומר, לזה שאומרים עליו.

אמר ר' חמא בר' חנינא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא), וכי יש יד ללשון? אלא לומר לך: מה יד ממיתה — אף לשון ממיתה. ויכול אתה לומר: אי [אם כן] אמור: מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, עד היכן שידו של אדם מגיעה — אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? תלמוד לומר: "חץ שחוט לשונם", כחץ שיורים בקשת.

אי [אם כן] תאמר: מה חץ מגיע עד ארבעים ועד חמישים אמה, אף לשון ממיתה עד ארבעים וחמשים אמה? תלמוד לומר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ", עד קצה העולם.

ושואלים: וכי מאחר דכתיב [שנאמר] כבר "שתו בשמים פיהם", שלשון הרע פוגעת למרחוק, "חץ שחוט לשונם" למה לי לומר? ומשיבים: הא קמשמע לן [דבר זה משמיע לנו], דקטיל [שהלשון הורג] כשם שחץ הורג.

ושואלים: וכי מאחר דכתיב [שנאמר] "חץ שחוט לשונם", "מות וחיים ביד לשון" למה לי לומר? ומשיבים: דבר זה נצרך להשמיע כמו שאמר רבא, שאמר רבא: דבעי [מי שרוצה] חיים — בלישניה [בלשונו], כלומר, ישתמש בה לדיבורים טובים ודברי תורה, דבעי [מי שרוצה] מיתה — ישתמש בלישניה [בלשונו], לדברי נבלה ולשון הרע.

ד ושואלים: היכי דמי לישנא בישא [איך היא לשון הרע], כלומר, עד היכן מגיע איסור לשון הרע? מה נכלל בו? רבא אמר: כגון שאמר "איכא נורא בי פלניא" [יש אש בבית פלוני], ורוצה לרמז בזה שתמיד מבשלים ואוכלים שם. אמר ליה [לו] אביי: מאי קא עביד [מה הוא עושה רע]? גלויי מילתא בעלמא [גילוי דברים בלבד] הוא מה שדיבר! אלא מתי יש בכך איסור — דמפיק בלישנא בישא [שמוציא את דבריו בלשון הרע], דאמר [שאומר]: היכא משתכח נורא אלא בי פלניא [איפה מצויה אש אם לא בביתו של פלוני], שמבשלים שם כל היום.

אמר רבה: כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה [כל דבר שנאמר בפני בעליו], כלומר, בפני מי שנאמר עליו — לית בה משום לישנא בישא [אין בו משום לשון הרע]. אמר ליה [לו] אביי: כל שכן שהוא חמור יותר, שהרי יש בזה גם חוצפא וגם לישנא בישא [לשון הרע]! אמר ליה [לו] רבה לאביי: אנא [אני] כדעת ר' יוסי סבירא לי [סבור אני], שאמר ר' יוסי: מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי לראות מי שומע אותי, מפני שהייתי מוכן לומר את הדבר גם בפניו, ודבר זה אינו מוגדר כלשון הרע. אמר