להודיעך כחו של ר' יוסי, שמקל בספק אם נשרף מבעוד יום או משחשיכה, אף שמכל מקום אין העירוב מצוי כלל, ומצד שני תנא [שנה] תרומה ונטמאת — להודיעך כחו של ר' מאיר, שאף שגוף התרומה ממשיך להיות מצוי, מכיון שספק אימתי נטמא אוסר הוא, אף שאינו אלא ספק.

א ושואלים לגופו של ענין: והאם באמת סבר ר' מאיר שכל ספיקא [ספק] נוהגים בו לחומרא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: טמא שירד לטבול, ספק טבל ספק לא טבל. ואפילו טבל, ספק לנו אם טבל במקוה המכיל ארבעים סאה, שהוא שיעור הכשר מקוה, ספק לא טבל בארבעים סאה. וכן אם היו שני מקוואות הסמוכים זה לזה באחת יש בה ארבעים סאה והיא כשרה ומטהרת ובאחת אין בה ארבעים סאה. וטבל באחת מהן, ואינו יודע באיזה מהן טבל. בכל אחד מאלה ספיקו טמא,

במה דברים אמורים שטמא מספק — בטומאה חמורה.

אבל בטומאה קלה שהיא מדברי חכמים, כגון שאכל חצי פרס אוכלין טמאין וכן אם שתה משקין טמאין, וכן הבא ראשו ורובו במים שאובים שגזרו עליו חכמים שיטמא בכך, או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין שאף בזה גזרו חכמים שיטמא, וירד לטבול מטומאה זו; ספק טבל ספק לא טבל, ואפילו טבל — ספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל בארבעים סאה. וכן בשני מקוואות, באחת יש בה ארבעים סאה ואחת אין בה ארבעים סאה, וטבל באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל — בכל אלה אנו אומרים כי ספיקו טהור.

ור' יוסי מטמא. אם כן נמצא, שלסתם משנה (שהיא כרגיל לשיטת ר' מאיר) יש להקל בכל מקום הספק. ומדוע לא יאמר ר' מאיר שיהא הספק אף בעירוב מותר?

ומשיבים: קסבר [סבר] ר' מאיר איסורי תחומין דאורייתא נינהו [מן התורה הם], וספק זה בדברי התורה הוא ואין להקל בו.

ומקשים: וכי סבר ר' מאיר תחומין דאורייתא [מן התורה]?! והא תנן [והרי שנינו במשנה]: מדרון בהר או בבקעה אם אין יכול להבליעו בתוך חבל המדידה הרגיל בן חמישים אמה שהיו משתמשים בו לקביעת תחומי העיר, בזו אמר ר' דוסתאי בר ינאי משום ר' מאיר: שמעתי שמקדרין (נוקבים) בהרים.

כלומר: עושים אנו את המדידה כך כאילו היינו נוקבים נקב מקצה לקצה. ולמעשה קובעים את אורך הקו האוירי בין המקומות. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שדיני תחומין דאורייתא — מי [האם] מקדרין בהם? והא [והרי] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין מקדרין לא בערי מקלט במדידת תחומם, ולא בעגלה ערופה כשמודדים את העיר הקרובה אל החלל — מפני שהן של תורה ויש להקפיד בהן על מדידה מדוקדקת.

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] מדברי ר' מאיר על דבריו. הא [זה] שאמר שהתחומים הם מדברי תורה — דידיה [שיטתו שלו] היא. הא [זה שהקל] — כשיטת דרביה [של רבו] היא. ודיקא נמי, דקתני [ומדויק גם כן, שכן שנינו]: "בזו אמר ר' דוסתאי בר ינאי משום ר' מאיר שמעתי שמקדרין בהרים" משמע שלא אמר ר' מאיר דבר זה מדעתו עצמו כסברת עצמו אלא מסר ששמע מרבו שכן הלכה, והוא עצמו לא סבר כן. ומסכמים: אכן שמע מיניה [למד ממנה].

ב ואולם, יש מקום רמי דאורייתא אדאורייתא [להשליך, להראות סתירה, מדברי תורה על דברי תורה] לשיטת ר' מאיר,

דתנן [שכן שנינו במשנה]: נגע באדם אחד בלילה, ואינו יודע אם היה זה שנגע בו חי אם מת, ולמחר השכים ומצאו מת, וספק בידו אם היה עדיין חי בשעת נגיעה או לא. ר' מאיר מטהר משום שמעמידים את אותו אדם על חזקתו ואתמול הרי היה חי וחכמים מטמאין, שהם סבורים שכל הטמאות כשעת מציאתן. הרי שלדעת ר' מאיר אף בספק שמן התורה יש להעמידו על החזקה ולהקל ומדוע מחמיר הוא בספק נטמא העירוב מבעוד יום או משחשיכה, נעמידנו אף כאן על חזקתו שהיה ודאי טהור ומן הסתם כן היה אף בבין השמשות.

ומתרצים: אמר ר' ירמיה: משנתנו כשהיה עליה שרץ, על תרומת העירוב, כל בין השמשות. ושואלים: אי הכי, בהא לימא [אם כך, בדבר כגון זה יאמר] ר' יוסי ספק עירוב כשר?! — הרי אין כאן ספק?!

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כאן אין מדובר בספק בגוף העובדה אלא בספק שנוצר מחמת עדויות סותרות. הכא [כאן] בשני כיתי עדים עסקינן [עוסקים אנו], כת אחת אומרת: מבעוד יום נטמאה התרומה, ואחת אומרת: משחשיכה. והספק אינו בגוף העובדה אלא הוא נולד מתוך חוסר יכולתנו להכריע בין שתי העדויות.