לך יהיה" (במדבר יח, יד), כלומר, יהיה לאהרן, והוא הדין לכל אחד מבניו הכהנים. אבל אם החרים אדם את שדותיו — נותנן לכהן שבאותו משמר כהונה העובד במקדש באותה שעה, שנאמר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (ויקרא כז, כא), וגמר [ולמד] בגזירה שווה "לכהן" "לכהן" מגזל הגר, שהגוזל את הגר ונשבע שלא גזלו, ומת הגר ואין לו יורשים — נותן את הגזילה לכהני המשמר המשרת באותה שעה במקדש.

ושואלים: והתם מנלן [ושם מנין לנו], שניתן לכהן שבאותו משמר? דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר: "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם (כלומר, הגזילה) אליו, האשם המושב לה' לכהן" (במדבר ה, ח). וממה שנאמר "לה' לכהן" יש ללמוד כי קנאו השם את הגזל המושב, ונתנו לכהן שבאותו משמר.

ויש לשאול: אתה אומר שניתן לכהן שבאותו משמר? או אינו אלא לכל כהן שירצה הגזלן לתת לו! כשהוא אומר בהמשך לכך: "מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו" — הרי בכהן שבאותו משמר המקריב את הקרבן הכתוב מדבר.

א ועוד אמר ר' חייא בר אבין בעניינים אלו: שדה היוצאה לכהנים ביובל, שהוקדשה על ידי בעליה ולא נגאלה — נותנה למשמר שפגע בו יובל בזמן שהיה משרת במקדש. איבעיא להו [נשאלה להם] השאלה: פגע בו היובל בשבת, שהוא זמן חילופי המשמרות, מאי [מה הדין], כלומר, לאיזה משמר יינתן? אמר רב חייא בר אמי משמיה [משמו] של חולפנא: נותנה למשמר היוצא, שמסיים את משמרתו בשבת זו.

אמר רב נחמן בר יצחק: תניא [שנויה ברייתא] המסייעת לו, שכן שנינו: נמצאת אתה אומר, אחד יובל, שמשמט את השדות המכורות מיד הקונים, ואחד שביעית, שמשמטת את החובות — משמטין כאחד, באותה שעה, אלא שיובל משמט בתחילתו והשמטה משמטת בסופה. כלומר, בליל ראש השנה שבו מסתיימת השמיטה (השנה הארבעים ותשע) ונכנס היובל — נשמטים החובות, והשדות שנמכרו נשמטות מיד הקונים. והוא הדין לשדות שהוקדשו על ידי בעליהן, שיוצאות לכהנים. ונמצא שאם היתה זו שבת — זוכה בהן המשמר היוצא, מפני שהמשמרות מתחלפים למחרת, ביום השבת עצמו. ושואלים על לשון הברייתא: מדוע נאמר שם "אלא", שמשמעו שהם משמטים כאחד למרות שהיובל משמט בתחילתו?

אדרבה [גדולה מזו, להיפך], משום הכי הואי [משום כך הוא] כלומר, טעם הדבר שהם משמטים כאחד הוא מפני שהיובל משמט בתחילתו, והשמיטה משמטת בסופה! ומשיבים, אימא [אמור] בברייתא: מפני שהיובל משמט בתחילתו והשמיטה בסופה.

ושואלים: בשלמא [נניח] שביעית משמטת חובות בסופה — דכתיב [שנאמר]: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה" (דברים טו, א), ו"מקץ" משמעו — בסוף, אלא יובל האם הוא משמט בתחילתו? הלוא ביום הכיפורים הוא משמט, דכתיב [שנאמר]: "ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם... ושבתם איש אל אחוזתו" (ויקרא כה, ט—י)! ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא, שאמר: כבר מראש השנה הוא דחייל [שחל] היובל. ושבים לתחילת דבריו של ר' חייא בר אבין, שהמחרים מיטלטליו נותנם לכל כהן שירצה, בניגוד למחרים קרקע, שהוא ניתן לכהני המשמר שבאותה שעה.

מסופר, שמעה חזקיה בר בילוטו, ואזל אמר קמיה [והלך ואמר לפני] ר' אבהו: וליקיש מטלטלי [ושיקיש מיטלטלים] לקרקעות, כפי שמשמע מן הכתוב "אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו, מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו" (שם כז, כח), ואף המיטלטלים ינתנו לכהן שבאותו המשמר!

אמר לו ר' אבהו: לאו תנאי [האם לא מחלוקת תנאים] היא? דאיכא דמקיש, ואיכא דלא מקיש [שיש שמקיש, ויש שלא מקיש], שכך הסברנו (בעמוד הקודם) את מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון האם לויים מחרימים מיטלטלים שלהם או לא, ור' חייא בר אבין סבור כמאן דאמר [כמי שאומר]: לא מקשינן [אין אנו מקישים].

ב משנה חרמי כהנים, שהחרים אדם מנכסיו לטובת הכהנים, אין להם פדיון, כפי שיש לכל דבר שהוקדש (הוחרם) לבדק הבית, אלא נותנים אותם לכהנים כתרומה, שהיא רכושם לכל דבר. ר' יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים, שהחרים איש מנכסיו ולא פירש למי החרימם, ניתנים לבדק הבית, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה' "(ויקרא כז, כח).

וחכמים אומרים: סתם חרמים ניתנים לכהנים, שנאמר לגבי המקדיש שדה ולא גאלה: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (שם כז, כא), הרי שסתם שדה חרם — של הכהן היא. אם כן, למה נאמר "כל חרם קדש קדשים הוא לה' "? ללמד שחרם חל גם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, שאם הקדיש אדם בהמה לקרבן, ולאחר מכן החרימה — החרם חל, ואולם לא על גופה, אלא על השייכות הכספית שיש לו בה.

וכך אמרו חכמים: מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים, כיצד? אם היה הקרבן שהחרים נדר, וכגון שאמר "הרי עלי עולה", והפריש קרבן, הואיל והוא חייב באחריותו אם מת או אבד — נחשב הקרבן כשלו, ולכן נותן דמיהן (שוויים) לכהנים.

ואם היה הקרבן שהחרים נדבה, שהוא פטור מאחריותה אם אבדה, וכגון שאמר על בהמה "הרי זו לעולה" — נותן את טובתן, את הזכות הכספית שיש לו בהם, וכגון אם אמר: "שור זה עולה" — אומדין כמה כסף אדם רוצה ליתן בשור זה כדי להעלותו עולה, אף על פי שאינו רשאי (חייב) להקריבה.

הבכור, בין שהיה תם בין שהיה בעל מום — מחרימין אותו בעליו. וכיצד פודים אותו כלומר, כמה צריך ליתן לכהן בשביל החרם? אומדין כמה אדם מישראל רוצה ליתן בעבור בכור זה כדי ליתנו לכהן שהוא בן בתו או לכהן שהוא בן אחותו.