א משנה הכל ממירין (יכולים לעשות תמורה), אחד (בין) אנשים ואחד (ובין) נשים. ומעתה, אם המירו (שאמרו על בהמת חולין שלהם שתהא תמורת, או תחת, בהמת קדשים זו) — התקדשה בכך בהמת החולין, ואילו בהמת הקדשים עומדת בקדושתה. ומסייגים את הדברים: לא (אין כוונת הדברים) שאדם רשאי להמיר, אלא ללמדנו שאם עבר והמיר — מה שהוא חולין מומר, ונעשה הוא קדוש, ואילו הממיר סופג (לוקה) על כך את הארבעים מלקות, מן התורה, לפי שעבר על מצוות לא תעשה.

ב גמרא שנינו במשנתנו: "הכל ממירין... לא שאדם רשאי להמיר..." ושואלים: הא גופא קשיא [זו המשנה עצמה קשה] שכן בתחילה אמרת: "הכל ממירין" — ולשון זו מורה שרשאי אדם להמיר מלכתחילה, והדר תני [וחזר, והמשיך התנא ושנה]: "לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר" — משמע שאין מעשה התמורה אלא בדיעבד (שכבר נעשה), אבל אינו מותר לכתחילה. ונמצאת איפוא סתירה בין חלקי המשנה!

ודוחים: ותיסברא [וכי סבור אתה] שמשמעות הלשון "הכל ממירין" שאף לכתחילה מותר לעשות כן? אם כך, אדקשיא [עד שקשה] לך על כך ממתניתין [מהמשך לשון משנתנו], תיקשי [יוקשה] לך מקרא [המקרא] עצמו, דכתיב [שהרי נאמר] בדין התמורה: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב" (ויקרא כז, י), הרי שאסור הדבר מן התורה!

אלא אמר רב יהודה: הכי קתני [כך היא, המשנה, נשנית, זו היא כוונתה] — הכל מתפיסין (יכולים להתפיס קדושת בהמת קדשים על בהמת חולין) באמצעות מעשה התמורה, אחד אנשים ואחד נשים. לא (אין כוונת הדברים) שאדם רשאי להמיר לכתחילה, אלא שאם המיר — מומר, וסופג (ולוקה) את הארבעים מלקות.

ג שנינו במשנתנו: "הכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים", ומבררים: לשון כוללת זו ("הכל") לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] היא באה, שאף הוא בכלל הממירים? ומסבירים: לאיתויי [לרבות] את היורש שירש מאביו קרבן שהפרישו האב ולא הספיק להקריבו לפני מותו, שאם המיר היורש בהמת חולין בבהמת קרבן זו, חלים עליה דיני תמורה. ומעירים: שיטת משנתנו זו היא שלא כשיטת ר' יהודה.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: היורש סומך על קרבן מורישו, וכן היורש ממיר בהמת חולין בקרבן מורישו אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר: היורש אינו סומך, והיורש אינו ממיר. ודנים בשיטות הללו.

מאי טעמא [מה הטעם, המקור] לשיטתו זו של ר' יהודה? — יליף [לומד] דין הנוגע לתחילת הקדש (כלומר, לענין תמורה, שהיא תחילת הקדש הקרבן) מדין הנוגע לסוף הקדש (לענין סמיכה על הקרבן, לפני שחיטתו). והוא למד: מה (כשם) בסוף הקדש — היורש אינו סומך, אף תחילת הקדש — היורש אינו ממיר.

ושואלים: וסמיכה גופה מנלן [עצמה, מנין לנו] שאין היורש סומך? ומשיבים: שכן בפרשת השלמים (ויקרא ג) תלת [שלוש] פעמים המלה "קרבנו" כתיבי [נאמרו]. וכל אחד מהם בא ללמד: חד [דבר אחד] — שרק על קרבנו של ישראל בעליו סומך, ולא על קרבן של גוי אף שהוא קרב במקדש, ואולם אין סומכים עליו. וחד [ואחד] — רק על קרבנו שלו הוא סומך, ולא על קרבן חבירו. וחד [ואחד] — רק על קרבנו שלו הוא סומך, ולא על קרבן שירש מאביו.

ולר' מאיר שאמר שיורש סומך על קרבן אביו, יש לשאול: והכתיב [והרי נאמר] "קרבנו", שלמדנו ממנו למעט את היורש מסמיכה! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו "קרבנו" נצרך לו ללימוד אחר]: לרבות כל בעלי חוברין (כמה אנשים המשתתפים בקרבן אחד) לדין הסמיכה, שקרבן זה נחשב כ"קרבנו" של כל אחד מהם, וכולם סומכים עליו.

ושואלים: ור' יהודה שלמד מ"קרבנו" זה למעט את היורש מסמיכה, מנין לו שאף בעלי חוברים סומכים? ומשיבים: ר' יהודה, בעלי חוברין לסמיכה לית ליה [אין לו, אינו סבור כן], שלשיטתו אינם סומכים. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום דהא לא מיחד [שהרי אינו מיוחד] הקרבן דידהו [שלהם] לאדם מסויים, אלא משותף לכולם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר בשיטת ר' יהודה: לעולם אכן אית ליה [יש לו], אף הוא סבור שבעלי חוברים סומכים, ואולם דינים אלו שאין הסמיכה נוהגת בקרבן גוי וכן שאינה נוהגת בקרבן חבירו — לא משני מקראות נפרדים הם נלמדים, אלא שניהם מחד קרא נפקא [ממקרא אחד יוצא, נלמד], ולפיכך, אייתר ליה חד [נותר לו "קרבנו" אחד] ללמדנו לרבות אף בעלי חוברין לסמיכה.

ומבררים עתה את שיטת ר' מאיר שאמר יורש ממיר, מאי טעמא [מה הטעם] לשיטתו? אמר [יכול לומר] לך ר' מאיר: כפל לשון 'המרה' שנאמר בכתוב "אם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י), בא לרבות את היורש, שאף הוא בכלל דין הממירים.