ועוד במחלוקת תנאים זו בדין הממיר אברים של חולין בשלמים של קודש. תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול יהיה הדין במקרה של האומר "רגלה של זו עולה", שתתפשט הקדושה מהרגל על כל הבהמה, ותהא כולה עולה? — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב): "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש" (ויקרא כז, ט), והרי זה בא לדייק: כל אבר שניתן ממנו (מבעל החיים) לה' הוא שיהיה קודש, ולא בעל החיים כולו יהיה קודש לה'.

ומבררים עוד, יכול יהיה הדין במקרה זה שתיפדה הבהמה ותצא לחולין? — לכך תלמוד לומר בכתוב זה "יהיה קדש", ללמדנו שאותו אבר שהוקדש, הריהו עומד בקדושתו, ואינו נפדה. ומעתה יש לשאול: הא [הרי] כיצד ינהג בבהמה זו? — תמכר הבהמה לצרכי (לנצרכי, לטובת אלו החייבים) להקריב עולות, ודמיה הריהם חולין, חוץ מדמי (ממחיר) אותו אבר שבה שהוקדש. אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה. ואילו

ר' יוסי וכן ר' שמעון אומר: מנין לאומר "רגלה של זו עולה", שהתפשטה הקדושה בכל הבהמה, וכולה עומדת בקדושת עולה? — שכן כיון שנאמר "כל אשר יתן ממנו לה'", היה איפוא די בכתוב זה ללמד שאותו אבר הריהו קדוש ("כל אשר יתן ממנו — לה'". כשהוא הפסוק ממשיך ואומר "יהיה קדש" — הרי זה בא ללמד: לרבות את כולה, שמתפשטת הקדושה בכולה.

א ודנים עתה בברייתא זו. אמר מר [החכם, ר' מאיר ור' יהודה]: תמכר הבהמה לצרכי עולות, ושואלים: והא קמייתי [והרי הקונה את הבהמה הזו מביא] בעולתו בהמה שאינה כולה עולתו, שהרי היא מחוסרת אותו אבר שהוקדש על ידי בעליה הקודמים של בהמה זו, ואותו אבר קרב לעולתו של זה המקדיש! אמר רבא: לא אמרו ר' מאיר ור' יהודה שתימכר בהמה זו לכל אדם שחייב להביא קרבן עולה, אלא רק באדם האומר "הרי עלי להביא קרבן עולה בחייה (בכל האברים שבהם תלויים חייה של הבהמה". ורגל אינה בכלל אברים אלה. ומשום כן, אף שרגלה של בהמה זו נחשבת לעולתו של המקדיש הראשון, אינה נחשבת כמחוסרת אבר לקונה המביא את העולה. ובהגדרת שיטתם של ר' מאיר ור' יהודה נחלקו חכמים.

אמר רב חסדא: אף שר' מאיר ור' יהודה סבורים שבמקדיש אבר של בהמה, לא פשטה קדושה בכולה, מכל מקום מודה ר' יהודה ור' מאיר, במקדיש דבר (אבר) שאם יינטל מהבהמה הריהו עושה אותה בכך לטרפה (מי שאינה חיה שנים עשר חודש, ואסורה באכילה), שפשטה הקדושה בכל הבהמה. ואילו רבא אמר: אף במקדיש אבר שבהינטלו עושה את הבהמה טריפה סבורים ר' מאיר ור' יהודה שלא פשטה בכך הקדושה בכל הבהמה, ואולם הריהם מודים שפשטה קדושה בכל הבהמה בדבר שעושה אותה בהילקחו לנבילה (שאינה יכולה לחיות כלל ואסורה באכילה משום נבילה). ואילו רב ששת אמר: אין ר' יהודה ור' מאיר מודים שפשטה הקדושה בכל הבהמה אלא רק במקדיש דבר שאם יינטל מהבהמה היא מייד מתה. ומבררים את הדעות הללו.

מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין הסברו של רב חסדא להסברו של רבא? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] בשאלה האם בהמה המוגדרת כטרפה, חיה (יכולה לחיות). שרב חסדא סבר לה כמאן דאמר [הריהו סבור כמי שאומר] טרפה אינה חיה, אלא ברור שתמות בקרוב, ולכן, המקדיש אבר בגוף הבהמה שאם יינטל ממנה הריהי טרפה, אף ר' יהודה ור' מאיר מודים שפשטה קדושה בכל הבהמה. ואילו רבא סבר לה כמאן דאמר [הריהו סבור כמי שאומר] טרפה חיה (יכולה לחיות), ולכן במקדיש אבר שבהינטלו הריהי נעשית טריפה אין הקדושה מתפשטת בכל הבהמה, אלא רק במקדיש אבר שבהינטלו היא נקראת נבילה.

ומאי איכא [מה, איזה הבדל מעשי יש] בין הסברו של רבא להסברו של רב ששת? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במקרה שהקדיש את הירך והחלל של הבהמה ובדינו של ר' אלעזר בכגון זה. שכן אמר ר' אלעזר: ניטלה הירך והחלל שלה — בהמה זו נחשבת כנבילה. שרבא סבר לה [הריהו סבור] כר' אלעזר, ולכן לדעתו גם במקדיש ירך וחלל — הכל אומרים שפשטה קדושה בכולה. ואילו רב ששת לא סבר לה [אינו סבור] כר' אלעזר, ולכן הוא סבור שאף ר' מאיר ור' יהודה מודים שבמקדיש ירך וחלל שלה — לא פשטה קדושה בכולה.

מיתיבי [מקשים] על דבריהם של חכמים אלה ממה ששנינו, אמר רבי: במחלוקת ר' יהודה ור' יוסי נראין (מסתברים, מתקבלים) דברי ר' יהודה שאין הקדושה מתפשטת בכל הבהמה — במקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו, ואילו דבריו ר' יוסי, שהקדושה מתפשטת בכל הבהמה, נראים — במקדיש דבר שהנשמה תלויה בו. ונדייק בדברי רבי: לאו [האם לא] מכלל הדברים נסיק דפליג עליה [שר' יוסי חולק עליו] על ר' יהודה באבר שהנשמה תלויה בו ובאבר שאין הנשמה תלויה בו, ובא רבי והכריע בכל מקרה לגופו.

ויש לשאול: בשלמא [זה נוח] מה שהכריע רבי במחלוקתם ואמר שנראין דברי ר' יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו — מכלל הדברים נסיק דפליג עליה [שר' יהודה חולק עליו] על ר' יוסי הסבור שאף במקרה זה הקדושה מתפשטת בכל הגוף. אלא מה שהכריע רבי ואמר שנראין דברי ר' יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו, לאו [האם לא] מכלל הדברים נסיק דפליג עליה [שר' יוסי חולק עליו] על ר' יהודה, הסבור איפוא שאף במקרה זה לא פשטה הקדושה בכל הבהמה. והרי זו תיובתא דכולהו [קושיה חמורה על כולם, רב חסדא ורבא ורב ששת] הסבורים כולם שבמקדיש אבר שהנשמה תלויה בו, מודה ר' יהודה שפשטה הקדושה בכל הבהמה!

ומשיבים: לא, אין להקשות מדברי רבי על החכמים הללו, משום שאין אלו דברי רבי המדוייקים, שכן חסורי מיחסרא [חסרים] דברים בתוך דברי רבי, והכי קתני [וכך הוא, הנוסח השלם שנוי]: נראין דברי ר' יוסי שהקדושה מתפשטת בכל הבהמה לר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו, שכן אף ר' יהודה לא נחלק עליו אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו, אבל בדבר שהנשמה תלויה בו — מודי ליה [מודה ר' יהודה לו, לר' יוסי].

ב ובשיטת ר' יוסי שבמקדיש אבר אחד בבהמה, הקדושה מתפשטת בכל הבהמה, בעי [שאל] רבא: בעוף הראוי להקרבה מהו הדין לשיטה זו? וצדדי השאלה: האם דווקא במקדיש אבר בבהמה אמר כך ר' יוסי, לפי שלמד זאת ר' יוסי מן הכתוב "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש", כמובא לעיל, והרי בראש פסוק זה "בהמה" אמר רחמנא [אמרה התורה], והא לאו [וזה, עוף, לא] בכלל "בהמה" היא. או דלמא [שמא] נאמר כי באותו כתוב "קרבן" אמר רחמנא [אמרה תורה] — והאי נמי [וזה העוף, גם כן] בכלל "קרבן" הוא? ומסכמים: לא נמצא פתרון לשאלה זו, ותיקו [תעמוד] במקומה.

ג ועוד בעי [שאל] רבא בשיטת ר' יוסי: אם הקדיש אבר בגוף הבהמה לקדושת דמיו (שתימכר הבהמה, ויביאו בדמי אותו אבר, עולה), מהו דינו לענין זה דתיחות ליה [שתרד לו, שתחול על הבהמה כולה] קדושת הגוף? וצדדי השאלה: מי אמר [האם אומרים] כי כיון דנחתא ליה [שירדה לה, חלה] קדושת דמים על אותו אבר — מתוך כך נחתא ליה נמי [ירדה לה גם כן] קדושת הגוף על אותו אבר, ומדאקדשיה לחד אבר [ומתוך שהקדישו לאבר אחד] — אקדשיה [הקדישה] לכולה ותהיה כולה קדושה בקדושת הגוף. או דלמא [שמא] נאמר: חד מגו [אחד "מתוך"] — אמר [אומרים], שמתוך שחלה קדושת דמים על אותו אבר, חלה גם קדושת הגוף עליו. אבל להוסיף על כך עוד "מגו" שמתוך שחלה על אבר אחד קדושת הגוף, תחול על כל הגוף כולו, והרי אלה תרי מגו [שני "מתוך"] — לא אמר [אין אומרים].

ומשיבים על דברי רבא: תפשוט ליה מדידיה [תיפתר לו, לרבא שאלתו זו, משלו], ממה שהוא עצמו אמר, שכן האמר [הרי אמר] רבא: הקדיש איל זכר לדמיו, שימכר ויביאו בדמיו עולה — כיון שהוא עצמו ראוי להיקרב לעולה (שהרי זכר הוא), הריהו קדוש קדושת הגוף אף שמעיקרו הוקדש רק לדמיו, ואף כאן כיון שחלה הקדושה על האבר הריהי חלה בכל הבהמה, ומתוך שחלה בכולה קדושת דמים, תחול עליה אף קדושת הגוף!

ודוחים: אין להביא ראיה משם, כי התם [שם] — התקדש בקדושת הגוף, משום דאקדשיה לכוליה [שהקדיש את כולו], ואין זה אלא "מתוך" אחד (מתוך שחלה עליו קדושת דמים, חלה עליו קדושת הגוף), ואילו הכא [כאן] בבעייתו של רבא דאקדשיה חד אבר [שהקדיש אבר אחד], שנדרשים אנו לשני "מיגו" כדי שיקדש כולו בקדושת הגוף, יש מקום לשאול: מאי [מה] הדין? ומסכמים: לא נפתרה השאלה, ותיקו [תעמוד] במקומה.

ד ומביאים שאלה בבירור שיטת ר' יהודה. בעי מיניה [שאל אחד החכמים ממנו] מרבא שאלה זו: אם הקדיש בקדושת הגוף חד אבר [אבר אחד] בבהמה, מהו דינו של אותו אבר באיסור גיזה של הצמר שעליו? והשיב לו: תפשוט (תפתור) לך שאלתך זו מהא דתניא [מברייתא זו ששנינו] על הכתוב באיסור גיזה בבכור "ו לא תגז בכור צאנך" (דברים טו, יט): לשון "צאנך" שהיא לשון מיעוט באה ללמדנו שאיסור גיזה נוהג דווקא בדבר שהוא כולו של הבעלים, אבל אתה גוזז (מותר בגזיזה) בבכור שהוא בשותפות שלך ושל אחרים (גויים). ואף כאן, הרי בהמה זו היא בשותפות הקדש וחולין, ותהיה כולה (ואף אותו אבר שהוקדש) איפוא מותרת בגיזה.

השיב אותו חכם לרבא: אין להביא ראיה משם, שכן התם [שם, בבכור שהוא בשותפות גוי], כיון שיש לגוי שותפות בו לא נחתא ליה [ירדה לה, חלה] עליו קדושה כלל, אף לא לחלקו של הישראלי. ואילו הכא [כאן] — הרי נחתא ליה [ירדה לה, חלה] קדושה על אותו האבר שהוקדש, ושמא יש מקום לאסור גיזה בו. לישנא אחרינא [לשון אחר] בדחיית הראיה מהיתר הגיזה בבכור ששותף בו גוי, שכן התם [שם] בבכור שהוא בשותפות עם גוי — אף אם ירצה הישראלי, אין בידו להקדישו את חלקו בבכור, מחמת השותפות של הגוי בבכור זה, ולכן לא שייך איסור גיזה בחלק הישראלי. אבל הכא [כאן], במקדיש אבר אחד — יש בידו של הבעלים להקדישו לאבר אחד, וחלה עליו קדושה. ולכן יש מקום לשאול מה דינו של אותו אבר לגיזת צמרו. ודנים עוד באיסור עבודה.

בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבא: מי שהקדיש את עורה של הבהמה בלבד, מהו דינה של בהמה זו בעבודה? השיב לו רבא: תא שמע [בא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: האומר על בהמה מעוברת "מה שבמעיה של בהמה זו הריהו לקרבן עולה" — מותרת הבהמה בגיזה, ואסורה בעבודה. וטעם הדבר: מותרת בגיזה — מפני שאין העובר שבמעיה נחסר בכך, ואסורה בעבודה — מפני כחוש (החלשת) העובר שבה. ונלמד מכאן, שאף בהמה שהוקדשה לעורה בלבד אסורה בעבודה משום הפגיעה בערך העור.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: אין להביא ראיה מברייתא זו, שכן כי קתני [כאשר שנו] בברייתא זו שהבהמה המעוברת אסורה בעבודה — הכוונה היא שאסורה מדרבנן [מדברי חכמים] בלבד, ואני שאלתי ביחס לאיסור עבודה מדין תורה. אמר לו רבא: אם הברייתא עוסקת באיסור מדברי חכמים בלבד, אי הכי [אם כך], מדוע נאסרה רק העבודה, אפילו בגיזה נמי תיתסר [גם כן תיאסר] הבהמה! אמר ליה [לו] אביי בתשובה: יש להבדיל בין עבודה וגיזה, שכן דווקא בעבודה, דמיכחשא [שמכחישה, מרזה ומחלישה את הבהמה] — גזרי [גזרו] בה רבנן [חכמים], אבל גיזה — שאינה מכחישה את הבהמה לא גזרי [גזרו] בה רבנן [חכמים]. ונשארה איפוא שאלתו של אביי ללא פתרון.

ה ועוד בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרב יוסף: הקדיש אדם בהמה מעוברת לקרבן שלמים חוץ מעוברה, ונמצא שהיא, הבהמה המעוברת, קדושה לשלמים ואולם ולדה הוא חולין, ושחטה בפנים (בעזרה במקדש, כדין שחיטת השלמים), מהו הדין? ומסביר אביי את שאלתו: למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שולדי קדשים רק בשעת הוייתן (בהיותם הם עצמם, בלידתם) הן קדושין, אם כן ולדות אלה שבמעי אמם, שטרם נולדו, לא התקדשו עדיין, ועדיין יש לשאול: מי הוי [האם הריהם] בכלל איסור שחיטת חולין בעזרה (שכן הם חולין), או לא (שהרי הם עצמם לא נשחטו)?