ואציין כי לאור אותם דברים לא תיסמי [אל תסיר] את הלשון "מנחת נסכים" ממתניתא [מהברייתא]. ובאשר לסתירה בין הברייתות אם קרבים נסכים בלילה, לא קשיא [אין זה קשה], ויש לחלק ולומר כי כאן בברייתא האומרת שמנחת נסכים הריהי מכלל הדברים שדרכם ליקרב ביום — מדובר בנסכים הבאין עם הזבח, וכדין הזבחים אם כן אף דין הנסכים, שאף הם אינם קרבים אלא ביום. ואילו כאן בברייתא זו האומרת שהנסכים קרבים אף בלילה — מדובר בנסכים הבאין בפני עצמן, שאין דינם כדין הזבחים, ולכן הם קרבים אף בלילה.

ותוהים על דברי רב דימי: ואי הוה ליה איגרתא [ואם היה לו מי שיכתוב איגרת], מי [האם] אפשר היה למישלחא [לשולחה]? והא [והרי] אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות הריהם כמי ששורף את התורה. והאדם הלמד מהן, מכתבי הלכה — אינו נוטל על כך שכר לימוד תורה. הרי איפוא, שאין לכתוב דברי הלכה!

ועוד מוסיפים מדברי חכמים בענין איסור כתיבת תורה שבעל פה: דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה [מתורגמנו] של ריש לקיש בפסוק "ויאמר ה' אל משה כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד, כז): והרי בפסוק זה כתוב אחד אומר "כתב לך את הדברים האלה" — שנדרש הוא לכותבם, ואילו כתוב אחד אומר "כי על פי הדברים האלה" — להורות שיהיו הדברים בעל פה ("על פי"), והרי זו כעין סתירה בין הכתובים! אלא כוונת הפסוק לומר לך: דברים שעל פה — אי (אין) אתה רשאי לאומרן בכתב (לכותבם), ודברים שבכתב — אי (אין) אתה רשאי לאומרן על פה. ועוד בענין זה

תנא דבי [שנה החכם של בית מדרשו] של ר' ישמעאל על האמור "כתב לך את הדברים האלה" — דווקא דברים אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות. הרי מכל אלה עולה שאין לכתוב דברי הלכה, וכיצד רב דימי ביקש לכתוב דברי הלכה ולשולחם לרב יוסף?

אמרי [אומרים] בתשובה לשאלה זו: דלמא מילתא חדתא שאני [שמא דבר חידוש שונה, מיוחד הוא], שהותר לכותבו, על מנת שלא יישכח. וראיה לדבר, דהא [שהרי] ר' יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא [היו מעיינים בספר אגדה בשבת], אף שהוא מכלל תורה שבעל פה, שאין לכותבה, ובטעם הנהגתם זו דרשי הכי [דרשו כך] את הכתוב "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), שכאשר עושה אדם דבר לקיום רצון ה' ולשם קדושתו ראוי אף להפר את ציווי התורה. ועוד הוסיפו ואמרי [אמרו]: מוטב שתיעקר מצות התורה, שלא לכותבה, ואל תשתכח תורה מישראל.

א ובעקבות דברי רב דימי המבחין בין נסכים הבאים עם הזבח (שאינם קרבים בלילה) לבין נסכים הבאים בפני עצמם (הקרבים בלילה) אמר רב פפא: השתא דאמרת [עתה שאומר אתה] כי נסכים הבאין בפני עצמן הריהם קריבין על המזבח אפילו בלילה, מעתה אם נזדמנו נסכים כאלו בלילה — הרי אף מקדישין אותם (בנתינתם בכלי שרת) בלילה ולאחר מכן מקריבין אותם בלילה.

אמר ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו] של רב שמעיה לרב פפא: הרי תניא דמסייע [שנויה ברייתא שמסייעת] לך, שכך שנינו: זה הכלל, כל הקרב ביום — אינו קדוש (מתקדש) אלא ביום, וכל הקרב בלילה — קדוש בין ביום בין בלילה. ואף הנסכים הבאים בפני עצמם, כיון שקרבים הם בלילה — אף מתקדשים הם בלילה לפני ההקרבה.

אמר רב אדא בר אהבה עוד בדין הנסכים הבאים בפני עצמם: ואף עלות השחר פוסלת בהן, שמשעלה עמוד השחר הריהם נפסלים כדרך שנפסלים האברין של הקרבנות שנזרק דמם ביום שהם הולכים ומתעכלים על גבי המזבח במשך הלילה, ומשעלה השחר ולא עלו למזבח הריהם פסולים ושוב אינם עולים.

ב בעמוד הקודם הובא כי כאשר עלה רב דימי לארץ ישראל מבבל מצא את רב ירמיה הדורש בשם ר' יהושע בן לוי היקש הנסכים לשלמים מתוך הכתוב "ולנסכיכם ולשלמיכם" (במדבר כט, לט), לומר שאין הנסכים קרבים אלא ביום, כקרבן השלמים עצמו. ועתה מביאים דרשה נוספת על כתוב זה: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשמו של ר' יוחנן שאמר משום [בשם] ר' שמעון בן יהוצדק: מה שנאמר "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם" נדרש כך: "אלה תעשו לה' במועדיכם" — אלו קרבנות חובות הבאות כחובה בשל הרגל, וכגון עולת ראיה, קרבן חגיגה וקרבנות המוספים.

"לבד מנדריכם ונדבתיכם" — כתוב זה לימד על קרבנות נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד.

ומעתה מה שנאמר עוד בכתוב "ולעלתיכם" — יש לדון: במה הכתוב מדבר, באיזה קרבן עולה מדובר כאן? שכן אי [אם] המדובר בעולת נדר (שאמר "הרי עלי עולה") — הרי דבר זה כבר אמור בכתוב "נדריכם", ואי [ואם] המדובר בעולת נדבה (שאמר על בהמתו "הרי זו עולה") — הרי אף דבר זה כבר אמור בכתוב "ונדבתיכם"! הא [הרי] נסיק מכאן כי הכתוב "לבד מנדריכם ונדבותיכם" אינו מדבר לא בעולת נדר ולא בעולת נדבה, אלא בעולת היולדת ועולת המצורע, שהן עולות הבאות כחובה, ולימדנו כתוב זה כי אף אלה קרבות בחול המועד.

ומה שנאמר בהמשך הכתוב "ולמנחתיכם" — אף בזה יש לדון: במה, באיזו מנחה הכתוב מדבר? שכן אי [אם] מדובר במנחת נדר — הרי דבר זה כבר אמור בכתוב ("נדריכם"). ואי [אם] המדובר במנחת נדבה — אף דבר זה הרי כבר אמור ("ונדבותיכם")! הא [הרי] יש לומר כי הכתוב "ולמנחותיכם" אינו מדבר אלא במנחת הסוטה המכונה מנחת קנאות, שאף היא קרבה בחול המועד.

ומה שנאמר עוד בכתוב "ולנסכיכם ולשלמיכם" — והרי מקיש הכתוב את דין הנסכים לדין השלמים. לומר לך: מה שלמים — קרבים דווקא ביום ולא בלילה, אף הנסכים — קרבים דווקא ביום ולא בלילה. ומה שנאמר "ולשלמיכם" ולא כתב "ולשלמים" — הרי זה בא לרבות אף שלמי נזיר (שמביא הנזיר בגמר נזירותו) שקרבים בחולו של מועד.

על דרשה אחרונה זו, אמר ליה [לו] אביי לרב דימי שהביא את השמועה הזו שבשמו של ר' שמעון בן יהוצדק: ולימא מר [ויאמר אדוני] שהכתוב "ולשלמיכם" בא לרבות את שלמי פסח, הם קרבן חגיגת ארבעה עשר בניסן, שכשהיו המנויים על קרבן הפסח מרובים ולא הספיק קרבן הפסח עצמו להשביע את כולם, הביאו עמו שלמים. ומלמד שאם לא קרבו עם הפסח בארבעה עשר יש להקריבם אף בחול המועד. ומסתבר יותר לומר ששלמים אלו ריבה הכתוב, דאי [שכן אם] כדבריך, שריבה הכתוב שלמי נזיר — אין צורך בכתוב מיוחד כדי לרבותם, שהרי קרבן שלמים זה כנידר ונידב הוא נחשב (ואלו, כבר התרבו, כנאמר למעלה).

דהתניא [שהרי שנויה ברייתא] הדנה בדין "במת יחיד", זה הכלל: כל קרבן שהוא נידב ונידר (כעולה וכשלמים) — הריהו קרב בבמת יחיד, וכל קרבן שאינו נידב ונידר אלא בא כחובה — אינו קרב בבמת יחיד.

ותנן [ושנינו] בברייתא נוספת: המנחות והנזירות (הקרבנות שמביא הנזיר) הריהם קריבין בבמת יחיד, אלו דברי ר' מאיר. ונסיק מכאן כי שלמי נזיר הם בכלל הנידר והנידב, ולכן אין צורך לריבוי מיוחד בכתוב שאף הם קרבים בחול המועד! השיב רב דימי לאביי: סמי [הסר] מכאן, מברייתא זו, את הלשון "נזירות" השנויה בה, שכן אין קרבנות הנזיר בכלל הנידר והנידב, ואינם קרבים בבמת יחיד.

ושואלים על כך: מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] שקרבן הנזיר לאו [לא] כנידר ונידב הוא נחשב, ומשום כך אינו קרב בבמת יחיד?! והכתיב [והרי נאמר]: "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר אם ישוב ישיבני ה' ירושלם ועבדתי את ה'. ויאמר לו המלך לך בשלום ויקם וילך חברונה" (שמואל ב טו, ז—ט). מאי לאו [האם לא] ביקש אבשלום ללכת לחברון כדי להקריב קרבן נזירות? שכן אבשלום נזיר עולם היה ובתום כל שלושים יום היה מגלח שערו ומביא קרבן, ומסתבר כי הקרבן שהלך להקריב בחברון קרבן הנזירות היה. ומכאן יש ללמוד כי קרבן נזירות נידר ונידב!

ודוחים: כוונת הכתוב היא לא שהלך אבשלום לשם כדי להקריב את קרבנות נזירותו, אלא לומר כי את עיקר נדרו שנדר בנזירות אמר אבשלום בהיותו בחברון. ותוהים על הסבר זה: וכי עיקר נדרו בחברון הוה [היה]? והלא בגשור הוה [היה], וכדרך שנאמר במפורש בדברי אבשלום "כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור"!

אמר רב אחא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר רב חנן: איזכור העיר חברון בפסוק בא לומר כי לא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון, אבל לא על מנת להקריבם שם. ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דאי תימא לאקרובי [שכן אם תאמר כי להקריב] הוא דאזיל [שהלך] — על כך יש לשאול: האם אבשלום שביק [היה עוזב] את ירושלים בה הוא גר, ואזיל [והולך] ומקריב בחברון?

ודוחים הסבר זה של רבה בר רב חנן: ואלא מאי [מה] מוכיח אתה מתוך כך — כי הלך אבשלום להביא כבשים מחברון, ואולם האי [כתוב זה] "אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון", אינו ברור, שהרי "מחברון" מיבעי ליה [נצרך לו] לומר!

אלא לעולם יש לומר כי לאקרובי [להקריב] הלך אבשלום לחברון, שכן קרבנות נזיר קרבים בבמת יחיד, ודקא קשיא [וזה שהוקשה] לך: אמאי שבק [מדוע עזב] את ירושלים ומקריב [והקריב] בחברון, תיקשי [תוקשה] לך קושיה חמורה מזו: מדוע עזב אבשלום את גבעון, שבאותה עת מקום קדוש הוא, שהרי שכן בה המשכן בזמן ההוא, והיתה זו במה גדולה, במת ציבור, והלך לחברון! אלא מכאן יש לומר כי כיון שהותרו הקרבנות בבמות יחיד באותה עת אף שהיתה אז במה גדולה, כל היכא דבעי [מקום שרצה] אדם להקריב — מקריב [הקריב].

ג בתוך דברי אבשלום צויין כי מלאו באותה עת ארבעים שנה, ומבררים: ארבעים שנה למאן [למי, לאיזה מנין]? תניא [שנויה ברייתא] בענין זה, ר' נהוראי אומר משום [בשם] ר' יהושע: מקץ ארבעים שנה ששאלו להם בני ישראל משמואל להמליך עליהם מלך, וחשב אבשלום שהגיע זמנו למלוך על ישראל. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: אותה שנה ששאלו להם מלך, אותה שנה השנה העשירית להנהגתו של שמואל היתה.