מנא הא מילתא דאמור רבנן [מנין דבר זה שאמרו חכמים] אין זנות לבהמות, כלומר, שהאשה הנבעלת לבהמה אינה נחשבת כזונה, שהרי נאמר במשנה שאתנן כלב מותר. אמר ליה [לו] רב אשי בתשובה: אילו היה דין "זונה" באשה הנבעלת לבהמה, לא נישמוט קרא לכתוב [לא היה נשמט, נמנע הכתוב מלומר] זאת באופן זה "לא תביא אתנן זונה וכלב בית ה' אלהיך". וכיון שלא נאמר כך, אלא "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" הרי זה ללמדנו שאין זנות לבהמה.

ומביאים ראיה לדבר, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מנין לאתנן כלב (אדם הנותן טלה לחבירו כתשלום על רביעת כלבתו), וכן מחיר זונה (אדם הנותן לחבירו טלה תחת זונה שתינתן לו לשפחה), שמותרין להקרבה? שכן נאמר באיסור אתנן זונה ומחיר כלב "כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם". "שנים" דווקא הם האסורים (אתנן זונה ומחיר כלב) — ולא ארבעה (אף אתנן כלב ומחיר זונה). וכן ללמדנו שדווקא אתנן זונה ומחיר כלב עצמם אסורים, אבל ולדותיהן מותרין, שכן נאמר בכתוב "הן" — ללמדנו: הם אסורים, ולא ולדותיהן.

א ועוד בענין ולדות הפסולים להקרבה, אמר רבא: ולד הבהמה הנרבעת על ידי אדם כשהיתה מעוברת, אסורה להקרבה כמו האם. וטעם הדבר: שבכגון זה נחשב הדבר כאילו היא וגם ולדה נרבעו. וכן ולד הפרה המעוברת הנוגחת אדם מישראל והרגה אותו — אף ולדה אסורה להקרבה כאמו, וטעם הדבר: שנחשב הדבר כאילו היא וגם ולדה נגחו.

ואולם ולד המוקצה לעבודה זרה (שהוא עצמו אסור להקרבה) וכן ולד בעל החיים הנעבד לעבודה זרה — מותר להקרבה. מאי טעמא [מה הטעם]? — שכן המקצה בהמה מעוברת לעבודה זרה — רק לאימיה אקציה [את אמו הקצה אותה], ולא את ולדה. וכן העובד בהמה מעוברת כעבודה זרה — רק לאימיה פלחי לה [את אמו עבדו אותה], ולא את ולדה. איכא דאמרי [יש שאומרים] כך את דברי רבא: אף ולד הבהמה המוקצה וולד בעל החיים הנעבד — אסור. מאי טעמא [מה הטעם]? — דניחא ליה [שכן נוח לו], לאדם המקצה בהמה לעבודה זרה או לעובד אותה בניפחיה [בנפחה], שהיא מעוברת, שהריהי גדולה ונחשבת יותר. ונמצא איפוא שאף הולד הוא בכלל ההקצאה והעבודה, ונאסר בכך.

ב אמר רב אחדבוי בר אמי, אמר רב: המקדש את האשה בפרש (בהפרשות היוצאות מגופו) של שור הנסקל, ואותו פרש שווה פרוטה — הרי זו מקודשת. כי אף ששור הנסקל עצמו אסור בהנאה, הפרש אינו אסור בהנאה. אבל המקדש את האשה בפרש עגלי עבודה זרה — הרי זו אינה מקודשת, משום שפרש זה אף הוא אסור בהנאה. מאי טעמא [מה הטעם] להבחנה זו שבין פרש שור הנסקל לפרש עגלי עבודה זרה? אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור שהמקור לכך מקרא, אם תרצה אמור שהוא מן הסברה].

ומפרטים: אי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור שהוא מן סברה], שכן ניחא ליה גבי [נוח לו, לבעלי עגלי עבודה זרה אצל] העבודה זרה בניפחיה [בנפחו היתר של העגל], שעל ידי הפרש שבתוכו הריהו נראה שמן יותר, ולכן גם הפרש מצטרף לאיסור. ואילו גבי [אצל] שור הנסקל — לא ניחא ליה בניפחיה [לא נוח לו, לבעלי השור בנפחו היתר], ולכן אינו נאסר בהנאה כשור עצמו.

אי בעית אימא קרא [אם תרצה אמור מקרא]: גבי [אצל] מצוות איבוד עבודה זרה כתיב [נאמר]: "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו" (דברים ז, כו), ולשון זו "והיית" כוללת כל דבר בעבודה זרה שאתה מהיה (מתהווה, שנוצר) ממנו שהרי הוא "חרם כמוהו", שאף הוא בכלל עבודה זרה האסורה בהנאה, ופסולה להקרבה. ואילו גבי [אצל] שור הנסקל כתיב [נאמר] "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו" (שמות כא, כח), ונלמד מכאן: דווקא בשרו הוא שאסור, אבל פרשו — מותר.

ג משנה ועוד בדין אתנן זונה. הבא על הזונה ונתן לה בשכרה מעות, מאחר והם עצמם אינם עולים למזבח — הרי אלו מותרין ויכול להשתמש בהן לקניית קרבנות. ואם נתן לזונה בשכרה יינות ושמנים וסלתות, וכן כל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח — הרי זה אסור בהקרבה, שהרי אלה בכלל "אתנן זונה" שאסור בהקרבה. ואם נתן לה מן הדברים שהם כבר מוקדשין להקרבתם — הרי אלו מותרין בהקרבה. שמאחר וכבר הוקדשו הרי אינם שלו ואין אדם אוסר את שאינו שלו.

ואם נתן לה בשכרה עופות של חולין — הרי אלו אסורין להקרבה. ומסבירים: מה הטעם לציין הלכה זו בעופות לעצמה? — שכן היה מקום לומר בעופות דין (קל וחומר): מה אם המוקדשין כבר, החמורים בדינם, שכן המום פוסל בהן — אין דין אתנן זונה ומחיר כלב חל עליהן. עוף הקל בדינו, שכן אין המום (שאינו חסרון אבר) פוסל בו — אינו דין שלא יהא דין אתנן ומחיר חל עליו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר" (דברים כג, יט) — להביא (לרבות) אף את העוף לאיסור, שכן אף הוא בא בנדר.

ומוסיפה המשנה לגבי ולדות הפסולים: כל אלה (שנמנו במשנה בתחילת הפרק) האסורין לגבי [אצל] מזבח — ולדותיהן מותרין להקרבה. ר' אליעזר אמר: ולד הטרפה לא יקרב על גבי המזבח. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: בהמה כשירה שינקה חלב מן הבהמה הטרפה — הרי זו פסולה מליקרב על גבי המזבח. כל הבהמות הקדשים שנעשו טרפה, והריהן עתה פסולות להקרבה, ואסורות אף למאכל — אין פודין אותן בדמים, כדי להוציאן לחולין ולהשתמש בדמיהן לקניית קרבנות במקומם. וטעם הדבר: מפני שאין פודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים (שכן אין הטריפות ראויות אלא למאכל כלבים) שיש בדבר זה משום ביזוי הקדשים.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נתן לה לזונה בשכרה חיטין והיא עשאתן סולת, או זיתים והיא עשאתן שמן, או ענבים והיא עשאתן יין. נחלקו בדינם של אלה שתי ברייתות. תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: כל אלה אסורים להקרבה, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מותרין להקרבה. ובענין זה אמר רב יוסף שכך תני [שנה] החכם גוריון שמן הישוב אספורק: בית שמאי אוסרין את כל אלה להקרבה, ואילו בית הלל מתירין.

ובהסבר שיטותיהם: בית הלל סברי [סבורים]: נאמר באיסור אתנן זונה ומחיר כלב "כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם" (דברים כג, יט), והרי הלשון המדגישה "שניהם" מורכבת היא משתי מלים: "שנים" "הם", וללמדנו: מן הכתוב "הם" — דווקא הם עצמם אסורים, ולא ולדותיהן, וכן "הם" — דווקא ולא שינוייהן (כגון קבלה בשכרה חיטים ועשתה מהן סולת).

ואילו בית שמאי סברי [סבורים]: מן האמור "הם" — יש ללמוד: ולא ולדותיהן, ומן האמור בכתוב "גם" — יש ללמוד: לרבות שינוייהן, שאף הם בכלל איסור ה"אתנן". ושואלים: ולשיטת בית הלל, הכתיב [הרי נאמר] "גם"! ואומרים: "גם" זה שנאמר לבית הלל אכן קשה.

ה ועוד בדין האתנן, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר באיסור הקרבת האתנן "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך" הרי זה בא למעט, שאין איסור זה חל אלא בקרבנות הבאים לבית המקדש, פרט לפרה אדומה, שאין היא בכלל דין אתנן ומחיר, שהרי אין היא באה לבית (המקדש), שכן שחיטתה ומעשיה הריהם שלא בבית המקדש, אלו דברי ר' אלעזר. וחכמים אומרים: כתוב זה "לא תביא... בית ה' אלהיך" בא לרבות אף את הריקועין (ציפוי) במקדש, שאין מביאים אותם מאתנן זונה וממחיר כלב.

ומבררים: מאן [מיהם] חכמים אלה? אמר רב חסדא: כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: נתן לה לזונה בשכרה זהב, ר' יוסי בר יהודה אומר: אין עושין ממנו ריקועין במקדש, אפילו למקום הנמצא אחורי בית הכפרת, כלומר, השטח (אחת עשרה אמה) המשתרע מכתלו המערבי של ההיכל עד לחומת העזרה, שקדושתו קלה יותר.

ו שנינו במשנתנו שאם נתן לה לזונה מוקדשין בשכרה הרי אלו מותרין, ואם נתן לה עופות — הרי אלו אסורים משום אתנן. ובטעם דין זה בעופות, אמרה המשנה שנצרך הדבר להיאמר, שכן אף שיש קל וחומר המלמד ממוקדשים החמורים לדינם של עופות הקלים, והיה אם כן צריך למעט אף אותם מדין אתנן ומחיר, מכל מקום כתוב מיוחד ("לכל נדר") מלמדנו שאף העופות בכלל דין האתנן והמחיר.

ושואלים עתה לכיוון ההפוך: ויהיו המוקדשין כעופות שאתנן ומחיר חל עליהן, ונלמד דבר זה מקל וחומר: ומה עופות הקלים, שהרי אין המום פוסל בהן — דינם שאתנן ומחיר חל עליהן, מוקדשים החמורים, שהרי המום פוסל בהן — אינו דין שאתנן ומחיר חל עליהן? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "לכל נדר" — להוציא מכלל דין האתנן והמחיר את זה הנדור כבר, כמוקדשים הללו שכבר נדרום למקדש.

ושואלים על כך: טעמא [הטעם] שאין דין אתנן ומחיר נוהג במוקדשים, הרי זה רק משום דמעטינהו קרא [שמיעטם הכתוב] "לכל נדר", ונדייק: הא [הרי] שאם לא מעטינהו קרא [מיעטם הכתוב], הוה אמינא [הייתי אומר]: כי יהיב [כאשר נתן] לה לזונה בשכרה מוקדשין — חל עליהן אתנן ומחיר, והא לאו ממונא [הרי לא ממון] של אדם זה הוא הקרבן שנתן לה, ואין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו!

אמר רב הושעיא: מדובר כאן באדם שכשכר לזונה הריהו ממנה (מצרף אותה לחבורת אוכלי קרבן הפסח) על קרבן פסחו, וכשיטת רבי היא הסבור שמכלל זכויותיו של בעל קרבן הפסח להמנות עליו אחרים כתמורה לכסף שחייב להם. דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הפסוק האמור בקרבן פסח "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו על השה" (שמות יב, ד).

ונדרש הכתוב שאם "ימעט הבית" ואין לו לבעל השה די מעות כדי צורכו לצרכי הפסח — הרי "מהיות משה" כלומר, החייהו לבעל הבית משה זה, שיטול מעות משכנו וימנה אותו על הפסח, ובאותן מעות יקנה צרכיו. וזהו דווקא כשחסר לו מכדי אכילה ולא כשחסר לו מכדי מקח, שהוא נזקק למעות לצרכים אחרים.

רבי אומר: אף מכדי מקח, שאם אין לו מעות לצרכי עצמו שאינם לאכילה — הריהו ממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו, ומעותיו שקיבל עבור כך, הריהן חולין. וטעם הדבר: שעל מנת כן הקדישו מלכתחילה ישראל את פסחיהן, שאפשר יהיה להמנות עליו אחרים בתמורה למעות שיתקבלו מהם.

ז שנינו במשנה שכל אלה האסורים לגבי מזבח ולדותיהם מותרים להקרבה. ובענין זה אמר רב: זה ששנינו שכל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרים, אין זה אלא כדברי חכמים, ואין אלה דברי הכל. וכן תני עלה [שנינו בברייתא תוספת עליה, על דין זה של משנתנו]: ור' אליעזר אוסר את הולדות מהקרבה.

ובביאור מחלוקתם של חכמים ור' אליעזר בדין הולדות, אמר רב הונא בר חיננא, אמר רב נחמן: מחלוקת זו עוסקת בזמן שכבר עיברו (היו מעוברות) בהמות הקודש ולבסוף (ולאחר מכן), לפני שילדו את עובריהן, נפסלו להקרבה, כגון שנרבעו (או שהוקצו לעבודה זרה, וכן שאר הפסולים המנויים במשנה שבתחילת פרקנו). שבמקרה זה ר' אליעזר סבר [סבור] שאף העובר נפסל מהקרבה, משום שעובר כירך (כאחד האיברים, חלק מגוף) אמו הוא נחשב. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שאין הולדות נפסלים להקרבה בכך, משום שעובר לאו [לא] ירך אמו הוא נחשב. אבל במקרה שבתחילה נרבעו (או שאר פסולים) ולבסוף (ולאחר מכן) עיברו, שלא היה עובר במעיה של בהמה זו בשעה שנפסלה — דברי הכל מותרין.

ואילו רבא אמר: מחלוקת זו של חכמים ור' אליעזר הריהי דווקא כשנרבעו ולבסוף עיברו. וטעמם של החולקים — שר' אליעזר סבר [סבור]: כלל הוא בהלכה כי זה וזה גורם (כאשר ישנם שני גורמים להיווצרותו של מצב מסויים, האחד אסור והשני מותר) — הדבר שנוצר על ידם הריהו אסור. ואף כאן, אף שהזכר שרבע את הבהמה (אבי הולד) הריהו כשר, כיון שהבהמה האם פסולה, אף הולד פסול. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] כלל זה בהלכה: שזה וזה גורם — מותר, ומשום כך, אף הולד הנולד במקרה זה שקודם נרבעה ורק אחר כך נתעברה הריהו כשר.

אבל במקרה שבתחילה עיברו (היו כבר מעוברות) ולבסוף נרבעו — דברי הכל אסורין. ומעירים: ורבא הולך בזה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר רבא: הולד הנולד לבהמה שאסורה משום נרבעת אף הוא אסורה, וטעם הדבר: היא וולדה נרבעו, וכן ולד הנוגחת אסור, וטעם הדבר: היא וולדה נגחו.

ח לישנא אחרינא אמרי לה [לשון אחרת אומרים אותה]. אמר רב הונא בר חיננא, אמר רב נחמן: מחלוקת חכמים ור' אליעזר היא דווקא במקרה שנרבעו כשהן כבר מוקדשין, שר' אליעזר סבר [סבור] שאף הולדות הנולדים פסולים להקרבה, שכן אם נקריבם — ביזוי הקודש הוא, וביזוי הקודש מילתא [דבר] הוא. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שאפשר להקריב את הולדות, שכן לדעתם לא נחשב הדבר כביזוי הקודש. אבל במקרה שנרבעו כשהן חולין ורק לאחר מכן הוקדשו, הואיל ואשתנו [והשתנו] בכך, שהרי הוקדשו — דברי הכל מותרין.

ואילו רבא אמר בשמו של רב נחמן הסבר אחר למחלוקתם: מחלוקת זו היא דווקא כשנרבעו כשהן חולין, שר' אליעזר סבר [סבור]: הרי זה ביזוי הקודש וביזוי מילתא [דבר] הוא. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: הואיל ואשתנו [והשתנו] — מותרין, אבל נרבעו כשהן מוקדשין — לדברי הכל אסורין.